מרטין ברושאט

היסטוריון גרמני

מרטין ברושאטגרמנית: Martin Broszat; ‏14 באוגוסט 1926 - 14 באוקטובר 1989) היה היסטוריון גרמני שהתמחה בהיסטוריה חברתית גרמנית מודרנית. כמנהל המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן משנת 1972 ועד מותו הוא נודע כאחד החוקרים הבולטים בעולם בנושא גרמניה הנאצית. [1]

מרטין ברושאט
Martin Broszat
אין תמונה חופשית
לידה 14 באוגוסט 1926
לייפציג, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוקטובר 1989 (בגיל 63)
מינכן, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט Theodor Schieder עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Elke Fröhlich עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ברושאט הצטרף למכון להיסטוריה בשנת 1955 לאחר שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קלן. במסגרת עבודתו במכון היה עד מומחה לתביעה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט (1963–1965). [2] עדותו עזרה להפריך את טענת האותנטיות של יומני היטלר המזויפים בשנת 1983. [3] הוא היה פרופסור של כבוד באוניברסיטת קונסטנץ. [4]

לדברי איאן קרשו, ברושאט תרם תרומות חשובות בארבעה תחומים. מסוף שנות החמישים עבד על ההיסטוריה של מזרח אירופה, במיוחד של פולין, ועל מחנות ריכוז נאציים. מחקרו זה הביא לתחילת מחקרו בנושא מבנה המדינה הגרמנית הנאצית, מחקר שהתבטא בספרו "מדינת היטלר" (Der Staat Hitlers, 1969). מחקר זה פורסם באנגלית בשם The Hitler State (1981). בשנות ה-70 התעניין בהיסטוריה חברתית, או "היסטוריה מלמטה" (Alltagsgeschichte) ובחן את חיי היומיום תחת הנאצים. הוא פיתח את המושג "Resistenz" (חסינות, או התנגדות סבילה, בהקשר החיים תחת המשטר הנאצי) והיה עורך שותף של מחקר בן שישה כרכים על בוואריה תחת הנאציזם, (Bayern in der NS-Zeit, 1977– 1983). [5] בשנת 1985 החל דיון על "ההיסטוריזציה" של גרמניה הנאצית, וטען כי יש ללמוד אותה כמו כל תקופה אחרת בהיסטוריה, ללא הטפת מוסר ועם הכרה במורכבותה. [6] [7]

ראשית חייועריכה

שירות צבאי ולימודיםעריכה

ברושאט היה יליד לייפציג, גרמניה (רפובליקת ויימאר), בן למשפחה פרוטסטנטית, בנו השני של מנהל דואר. [8] הוא למד בגימנסיה על שם המלכה קרולה ( Königin-Carola Gymnasium) משנת 1937 והשלים את לימודיו שם בשנת 1944. [9] לאחר שעזב את בית הספר התגייס ברושאט והשלים טירונות פאנצרגרנדיר בוורמאכט בדרזדן (Stammkompanie des Panzergrenadier -Ersatzbataillons 108, Dresden). אחרי הכשרת קצינים שירת בחזית.

לאחר המלחמה למד היסטוריה באוניברסיטת לייפציג באזור הכיבוש הסובייטי, לימים מזרח גרמניה, משנת 1946. הוא סיים את לימודיו בשנת 1949, והחל לימודי תואר שני באוניברסיטת קלן. [10] הוא קיבל דוקטורט בשנת 1952, בהנחיית תיאודור שידר, [11] עבודתו עסקה בתנועת האנטישמיות בגרמניה בתקופת הקיסר וילהלם השני.[12]

חברות במפלגהעריכה

בנעוריו הצטרף ברושאט לנוער ההיטלראי בגרוסדויבן (Großdeuben, כיום חלק מבולן, Böhlen), בתקופה בה הדבר היה חובה עבור "ארים". [13] [14] בשנת 1944 הונפק עבורו כרטיס חבר במפלגה הנאצית. ברושאט הודה כי הצטרף לצעירי היטלר, אך רק לאחר מותונודע כי התקיים כרטיס חבר שלו במפלגה הנאצית. לא ידוע אם הגיש בקשה להצטרף למפלגה, או שהכרטיס הונפק לו אוטומטית כחבר נוער היטלר שהגיע לבגרות; בשלב זה של המלחמה, חברים הוכנסו למפלגה הנאצית כבר מגיל 17. [15] הכרטיס שלו (מספר 9,994,096) הוא אחד מעשרה מיליון כרטיסי חבר במפלגה הנאצית הנמצאים בארכיון הפדרלי הגרמני. [16] כאשר הגיש בקשה ללמוד באוניברסיטת לייפציג בשנת 1946, הוא ענה "לא" על השאלה בטופס: "האם היית חבר במפלגה הנאצית"? בתקופה זו הייתה לייפציג בשליטת ברית המועצות וסופחה למזרח גרמניה. ההיסטוריון נורברט פריי כתב כי הצהרת שווא הייתה מסוכנת, והגיע למסקנה שברושאט כנראה לא ידע כי הונפק כרטיס חבר על שמו. [17]

קריירה מוקדמתעריכה

המכון למחקר היסטוריעריכה

לאחר לימודיו באוניברסיטה עבד ברושאט עם תיאודור שידר בתיעוד בן שמונה כרכים של הגירושים שביצעו הגרמנים במזרח אירופה (Dokumentation der Vertreibung der Deutschen aus Ost-Mitteleuropa, 1954–1957), ובשנת 1955 הצטרף למכון למחקר היסטורי במינכן. המכון הוקם כדי לחקור את התקופה הנאצית. ראש הוועדה המייעצת היה הנס רוטפלס, שערך את כתב העת Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte . [18]

בתחילה עבודתו של ברושאט התמקדה במדיניות גרמניה במזרח, ובאנטישמיות ובפשיזם בדרום-מזרח ומזרח אירופה. בתקופה זו כתב שני ספרים על מעורבות גרמנית בפולין, "המדיניות הנאצית בפולין" (Nationalsozialistische Polenpolitik, 1961), שבחן את הכיבוש הגרמני בפולין, ו"מאתיים שנות מדיניות גרמנית בפולין (Zweihundert Jahre deutscher Polenpolitik, (1963. [19] ספר זה זכה לשבחים בפולין והוא תואר כאחד ההיסטוריונים הגרמנים הראשונים המספרים דיווח כן על יחסי גרמניה-פולין. [20]

"ברושאט ביקש לעזור להבין כיצד גרמניה יכולה לשקוע בברבריות", כתב קרשו. "הוא עצמו נכנע להשפעה של התנועה הנאצית, והדבר היה מרכזי במוטיבציה שלו להבהיר לדורות הבאים כיצד זה יכול היה לקרות." [21] בספרו "הנאציזם" (Der Nationalsozialismus, 1960), שפורסם באנגלית ב-1966 (German National Socialism 1919–1945), בחן ברושאט את האידאולוגיה הנאצית, אותה ראה כבלתי קוהרנטית. עבור ברושאט, נושאי ההתמודדות הקבועים של המדיניות הנאצית היו אנטי-קומוניזם, אנטישמיות והצורך במרחב מחיה. לדעתו, אלה היו כסות פוליטית למהותו של הנאציונל-סוציאליזם: רצון עז לממש את ה"לידה מחדש" של "האומה הגרמנית" ושנאה לא רציונלית כלפי אלה הנחשבים אויבי העם הגרמני והזרים ל"גזע" הגרמני. ברושאט סבר שתומכיהם העיקריים של הנאצים, בני מעמד הביניים, פנו לנאציזם כדי להקל על חרדותיהם מפני התרוששות ו"פרולטריזציה" בעקבות ההיפר-אינפלציה בראשית שנות העשרים והאבטלה ההמונית שהחלה עם השפל הגדול. [22]

מכתב על דכאו (1962)עריכה

בשנת 1962 כתב ברושאט מכתב לעיתון "די צייט" כדי להבהיר "פעם נוספת, את ההבדל שממנו התעלמו או שהוכחש בהתמדה, בין מחנות ריכוז והשמדה". הגרמנים בנו מחנות ריכוז בגרמניה, אך שישה מחנות ההשמדה שלהם - שנבנו במטרה להיפטר מיהודים - היו בפולין הכבושה. מספר ההרוגים במחנות הריכוז היה גבוה: מרעב, מחלות, מכות ועבודות כפייה. מכחישי שואה כמו פול רסינייה, הארי אלמר בארנס ודייוויד הוגן השתמשו בעובדה שבשנות ה-60 לא היה תא גז מתפקד במחנה הריכוז דכאו בגרמניה. ברושאט ציין במכתב כי נבנה שם תא גז זמן קצר לפני תום המלחמה כדי להפוך את דכאו למחנה מוות, אך מעולם לא נעשה בו שימוש. הוא טען כי הבלבול בציבור בין מחנות ריכוז והשמדה, והנטייה השגויה לתאר את דכאו כמחנה השמדה, מסייעים למכחישי השואה. [23]

מכתבי ברושאט-וולף (1963)עריכה

ההיסטוריון היהודי-גרמני יוסף וולף האשים רופא גרמני בולט, וילהלם האגן, פקיד בכיר במשרד הבריאות במערב גרמניה, בכך שסייע לחיסול יהודים בגטו ורשה. ברושאט ומומחים אחרים מהמכון למחקר היסטורי ניסו להשתיק אותו בחילופי מכתבים בשנת 1963. האגן עבד במהלך המלחמה במחלקת הבריאות באזור הממשל הכללי בפולין הכבושה על ידי גרמניה. הוא טען שעשה כל שביכולתו כדי להציל את יהודי גטו ורשה וביקש מהמכון למחקר היסטורי לתמוך בגרסתו לאירועים. ברושאט כתב מכתב לוולף בדרישה לחזור בו מהאשמותיו נגד האגן "לטובת התיעוד ההיסטורי המסודר". [24] איאן קרשו כתב כי ההתכתבות בין ברושאט לוולף לא הציגה את ברושאט באור טוב. ברושאט קיבל את גרסת וולף לאירועים רק לאחר שוולף הציג תזכיר מתקופת המלחמה שכתב האגן ובו הורה לירות ביהודים חולים "שמסתובבים". [25]

משפטי אושוויץ; אנטומיה של מדינת אס-אס (1965)עריכה

במשפטי אושוויץ בפרנקפורט, 1963–1965, בהם הועמדו לדין 20 מהמעורבים באושוויץ, היו ברושאט ושני חוקרים נוספים מהמכון למחקר היסטורי - הלמוט קראוסניק והנס בוכהיים - עדים מומחים מטעם התביעה. דיווחם בן 300 העמודים, "מחנה הריכוז הנאצי" (Nationalsozialistische Konzentrationslager), הפך לבסיס ספרם בן שני הכרכים (בשיתוף הנס אדולף יקובסן), Anatomie des SS-Staates (1965), שפורסם באנגלית בשם Anatomy of the SS State (1968). זה היה המחקר המקיף הראשון של אושוויץ והאס אס. [26]

פונקציונליזםעריכה

  ערך מורחב – פונקציונליזם ואינטנציונליזם

Der Staat Hitlers (1969)עריכה

ב"Der Staat Hitlers"" (מדינת היטלר) טען ברושאט נגד אפיון גרמניה הנאצית כמשטר טוטליטרי וביקר את קרל דיטריך ברכר וארנסט נולטה על כך שקידמו תפיסה זו. עם הנס מומזן פיתח ברושאט פרשנות "סטרוקטורליסטית" או "פונקציונליסטית" של גרמניה הנאצית, וטען בספרו "מדינת היטלר" משנת 1969 שהממשלה כללה מוסדות מתחרים ומאבקי כוח, וכי היריבות הפנימית, לא אדולף היטלר, הייתה הכוח המניע מאחורי המשטר. [27] לדעת ברושאט, היטלר היה "דיקטטור חלש" (כביטויו של מומסן) וממשלת גרמניה הנאצית הייתה פוליקרטיה (שלטון רבים) ולא מונוקרטיה (שלטון יחיד). התוהו ובוהו של הממשלה הוא שהוביל לקריסת המדינה ומה שקרשו כינה "ההתקדמות המואצת לברבריות". [28] ברושאט כתב: "בגלל ריבוי הכוחות הסותרים, רצונו של הפיהרר (גם כאשר היטלר התכוון לדבר אחר) היה בסופו של דבר מסוגל להשפיע על אירועים בכיוון זה או אחר רק בצורה לא מתואמת ופתאומית, ובוודאי שהיטלר לא היה בעמדה לשמור על כיוון האירועים ולבלום את הארגונים, הרשויות והשאיפות החדשות שהתפתחו כתוצאה מכך [מריבוי הכוחות הסותרים - צבא, גופי משטרה, תעשייה, מפלגה, מדינה, משרד החוץ ועוד]. התוצאות המוסדיות והמשפטיות של הצווים והגזירות לסירוגין של הפיהרר הפכו לבלתי נתפסות על ידי גופי השלטון ולבלתי ניתנות לביצוע, והתנגשו בסמכויות מאוחרות יותר שהוענקו על ידו." [25] [26] ההנחה שהמדינה הנאצית הייתה ערבוביה של ביורוקרטיות מתחרות, התקבלה באופן כללי על ידי היסטוריונים. האלמנט השני, שהיטלר היה "דיקטטור חלש", פחות מקובל במחקר. הטענה היא שלמרות שהיטלר לא עסק רבות בממשל יומיומי, הדבר נבע לא מחוסר יכולת לעשות זאת (כפי שהציע ברושאט), אלא מחוסר עניין בפרטים הקטנים. [29]

"היטלר וראשית 'הפתרון הסופי'" (1977)עריכה

במאמרו "היטלר וראשית 'הפתרון הסופי': על התזות של דייוויד אירווינג", (1977), מתח ברושאט ביקורת על טענת הסופר האנגלי דייוויד אירווינג כפי שהתפרסמה בספרו של אירווינג Hitler's War משנת 1977, לפיה היטלר רצה לגרש יהודים ולהפוך את אירופה ל"יודנפריי" ("נקייה מיהודים") אך לא ידע על השואה עד סתיו 1943. רצח העם של היהודים, כתב אירווינג, נעשה בעקבות פקודה של היינריך הימלר ובכירים נאצים אחרים. חיבורו של ברושאט פורסם לראשונה בכתב העת Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte (רבעון להיסטוריה) [30] ומאוחר יותר באנגלית בשם "היטלר וראשית 'הפתרון הסופי': הערכה של התזות של דייוויד אירווינג". [31]

ברושאט קיבל את העובדה כי אין הוכחות לפקודה בכתב מאת היטלר ל"פתרון הסופי לשאלת היהודים". [32] מול הקיפאון בחזית המזרחית, נוכח מערכת הרכבות האירופית ששימשה לגירוש יהודים לפולין באופן מתמשך, ונוכח ה"בעיה" של שלושת מיליוני יהודי פולין שהגרמנים כפו סגירתם בגטאות, פקידים גרמנים בפולין פתחו בתוכניות הרג מאולתרות מיוזמתם, טען אירווינג. רצח העם של היהודים עבר פיתוח "stück- und schubweise" ("טיפין טיפין"), כתב אירווינג, [33] מכיוון שהגרמנים הובילו את עצמם ל"Sackgasse" ("סמטה ללא מוצא"). [34] [35]

חיבורו של ברושאט היה הסיפור הראשון על מקורות השואה על ידי היסטוריון מכובד, שבו האחריות על רצח העם לא הוטלה על היטלר לחלוטין. כריסטופר בראונינג כתב כי לאחר חיבורו של ברושאט, "שערי המבול נפתחו", והנושא מתי והיטלר קיבל החלטה להרוג את היהודים הפך לזמן מה לסוגיה המרכזית של ההיסטוריוגרפיה של השואה. [36] [37]

ביקורת על דייוויד אירווינגעריכה

ברושאט היה ביקורתי כלפי התייחסותו של אירווינג למקורות, והאשים אותו בכך שהוא ניסה שוב ושוב לעוות את התיעוד ההיסטורי לטובת היטלר. [38] הוא טען כי אירווינג התמקד יותר מדי באירועים צבאיים על חשבון ההקשר הפוליטי הרחב יותר, וכי אירווינג קיבל את הטענות הנאציות כדבריהן, כמו למשל הטענה כי תוכנית "המתות החסד" של "חולים חשוכי מרפא" החלה בספטמבר 1939 לפינוי מקום של חולים לחיילים גרמנים פצועים, כאשר למעשה החלה זו בינואר 1939 [39] או, לפי מחקר מעודכן יותר, באוקטובר 1939. ברושאט מתח ביקורת על טענתו של אירווינג לפיה פתק שכתב הימלר ובו נאמר "ללא חיסול" ביחס לשיירת רכבת בנובמבר 1941 של יהודי גרמניה שעברו דרך ברלין לריגה (משלוח שאותו התכוונו האס אס לחסל בירי בעת ההגעה לריגה) הוא הוכחה לכך שהיטלר לא רצה בשואה. ברושאט טען כי ההערה "ללא חיסול" התייחסה רק לרכבת ההיא וכנראה הייתה קשורה לחששות שמא כתבים אמריקנים ישאלו על גורלם של יהודי גרמניה המגורשים למזרח אירופה. [40]

ברושאט מתח ביקורת על אירווינג, על כך שזה קיבל את טענותיו "המומצאות" של אובר-גרופנפיהרר קרל וולף כי לא ידע על השואה (טענתו של אירווינג הייתה שאם וולף לא ידע על כך, כיצד יכול היה היטלר לדעת?), למרות שוולף הורשע בפשעי מלחמה בשנת 1963 על סמך ראיות תיעודיות המשלבות אותו בשואה. [41] ברושאט האשים את אירווינג בכך שביקש ליצור רושם מטעה מוועידה של היטלר ויורש העצר ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי, באפריל 1943, על ידי עיבוד הטקסט כך שהיטלר ייראה פחות אנטישמי מכפי שהיה בטקסט המקורי. [42]

היסטוריה של חיי היומיום ופרויקט בוואריה (1977–1983)עריכה

ברושאט היה חלוץ ה-Alltagsgeschichte (היסטוריה של חיי היומיום). הוא הוביל את "פרויקט בוואריה" בין 1977 ל-1983, מבט מקיף על היסטוריה של חיי היומיום בבוואריה בין השנים 1933–1945. [43] ששת הכרכים Bayern in der NS-Zeit ("בוואריה בעידן הנאצי") תיארו פעולות כמו סירוב להצדיע במועל יד כצורה של התנגדות. שישה כרכים אלה תיארו את ההתנגדות כעניין שבתחום האפור, עניין שלא היה חד משמעי, וציינו כי אנשים שסירבו להתנהג כפי שרצה המשטר הנאצי בתחום אחד, לעיתים קרובות צייתו בתחומים אחרים. לדוגמה, האיכרים הבוואריים עשו עסקים עם סוחרי בקר יהודים בשנות השלושים, למרות מאמציו של השלטון הנאצי לעצור אותם, ועם זאת, הביעו לא פעם תמיכה בחוקים האנטישמיים. [44]

באמצעות עבודתו על פרויקט בוואריה, גיבש ברושאט את המושג Resistenz (חסינות), השונה מ"התנגדות" במובן Widerstand. Resistenz התייחס ליכולתם של מוסדות כמו הוורמאכט, הכנסייה הקתולית והביורוקרטיה הממשלתית ליהנות מ"חסינות" מפני תביעות הנאצים לכוח מוחלט ולהמשיך לתפקד על פי ערכיהם המסורתיים, מבלי שיצטרכו לערער על מדיניותו של המשטר הנאצי ועל הבלעדיות המונופוליסטית שלו ביתר תחומי החיים והממשל. ברושאט השתמש במושג החסינות כדי לקדם את הדעה כי ברמה המקומית התקיימה המשכיות רבה בגרמניה בין תקופת ויימאר לתקופת הנאצית. [45]

היסטוריזציה של גרמניה הנאציתעריכה

"פניה להיסטוריזציה של הנאציזם" (1985)עריכה

ב"פניה להיסטוריזציה של הנאציזם", חיבור שפורסם בכתב העת Merkur במאי 1985, טען ברושאט כי על היסטוריונים לגשת לחקר גרמניה הנאצית כמו לחקרה של כל תקופה היסטורית אחרת, ללא שיפוט מוסרי. [46] [47] [48] בהמלצתו על גישה של Alltagsgeschichte שתאפשר סקירת גוני האפור על ידי בחינת נורמליות היומיום וגם הברבריות של המשטר, [49] כתב ברושאט כי "לא כל ההתפתחויות המשמעותיות ההיסטוריות שהתרחשו בגרמניה בתקופת הנאציזם, רק שירתו את המשטר למטרות שליטה לא אנושית ודיקטטורית". [50] ברושאט השתמש כדוגמה ברפורמה רחבת היקף במערכת הביטוח הלאומי הגרמנית שהוצעה בשנת 1940 על ידי חזית העבודה הגרמנית (ה-DAF, Deutsche Arbeitsfront), שלטענתו הייתה במובנים רבים מבשרת תוכנית הביטוח הלאומי של גרמניה המערבית בשנת 1957, עם תכונות כמו פנסיה שהובטחה על ידי מדינה ושתשלומיה הותאמו לרמת התוצר (מה שלא היה מפתיע בהתחשב בכך שגרמנים רבים עבדו בגיבוש שתי התוכניות - זו הנאצית וזו הגרמנית-שלאחר-המלחמה). [51]

מושג ה"היסטוריזציה" של ברושאט זכה לביקורת מצד ההיסטוריון הישראלי עמר ברטוב, שהאשים את ברושאט בהיותו אפולוגטיקן גרמני המבקש להפחית בתיאור הסבל היהודי. ברטוב טען כי ברושאט קרא להיסטוריונים גרמנים לגלות אמפתיה רבה יותר להיסטוריה שלהם. לדעתו של ברטוב, אמפתיה מעולם לא הייתה חסרה, אלא רק כלפי הקורבנות. היסטוריונים הרחיקו את עצמם מהפושעים, אך לא מהעם הגרמני, "שעמדו מהצד (לעיתים קרובות תוך הסכמה שבשתיקה)". גילוי אמפתיה לקורבנות היה "חוסם את האפשרות להזדהות עם עצמם, והיה יוצר בכך נטל פסיכולוגי בלתי נסבל". [52] כנגד זה, ההיסטוריון הגרמני ריינר זיטלמן (Rainer Zitelmann) הציע כי גישתו של ברושאט הייתה פורה וטען שכשם שלא הכל היה רע בברית המועצות, לא הכל היה גרוע בגרמניה הנאצית, וכי המשטר הנאצי ביצע רפורמות חברתיות מוצלחות רבות. [53] כמה חוקרים תמכו בטיעוניו של ברושאט, כולל ההיסטוריון האמריקאי ג'ון לוקאץ' (שלדבריו תהליך ההיסטוריזציה החל למעשה לפני למעלה מ-30 שנה), [54] הפילוסוף הגרמני יורגן הברמס, [55] ההיסטוריון הגרמני הנס מומזן, [56] וההיסטוריון הבריטי ריצ'רד ג'. אוונס . [57]

פולמוס ההיסטוריוניםעריכה

פולמוס ההיסטוריונים בין השנים 1986–1988 החל במאמר שכתב ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה לעיתון השמרני פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג ביוני 1986: "העבר שלא יעבור". במקום שיילמד כמו כל תקופה היסטורית אחרת, כתב נולטה, העידן הנאצי היה תלוי מעל גרמניה כמו חרב. בהשוואה בין אושוויץ לגולאג, טען כי השואה הייתה תגובה לפחדו של היטלר מברית המועצות.[58] חלקים מהטיעון של נולטה דמו לזה של ברושאט, אך ברושאט מתח ביקורת נוקבת על דעותיו של נולטה בחיבור שכותרתו "Wo sich die Geister scheiden" ("שם הדרכים נפרדות") באוקטובר 1986, גם ב"די צייט". [59] הוא מתח ביקורת במיוחד על טענה קודמת של נולטה לפיה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית בזמן מלחמת העולם השנייה, הכריז למעשה מלחמה על גרמניה בשנת 1939, בשם יהדות העולם. [60] ברושאט כתב כי מכתבו של ויצמן לנוויל צ'מברלין, בו הבטיח את תמיכת הסוכנות היהודית נגד היטלר, אינו בגדר "הכרזת מלחמה", וגם לוויצמן לא היה הכוח המשפטי להכריז מלחמה: "מעובדות אלה עשוי להתעלם פובליציסט ימני עם רקע חינוכי מפוקפק אך לא הפרופסור ארנסט נולטה." [61] ברושאט טען שאנדראס הילגרובר התנסח באופן שקרוב לאפולוגטיקה נאצית ושהטיעונים של נולטה (בלי כוונה מצדו) הפכו לאפולוגטיקה כזו. [62] הוא סיים את חיבורו בטענה שכדי להבטיח לעם הגרמני עתיד טוב יותר, אין לשכנע אותם להיות פחות ביקורתיים כלפי עברם. [63]

ויכוח עם שאול פרידלנדרעריכה

קריאתו של ברושאט ל"היסטוריזציה" של העידן הנאצי הביאתו לדיון נמרץ עם שלושה היסטוריונים ישראלים במחצית השנייה של שנות השמונים: אוטו דב קולקה, דן דינר, ומעל לכל ההיסטוריון הצרפתי-ישראלי, שאול פרידלנדר.[64] הוויכוח בין ברושאט לפרידלנדר התנהל באמצעות סדרת מכתבים בין שנת 1987 עד מותו של ברושאט בשנת 1989. [65] בשנת 1990 תכתובת ברושאט-פרידלנדר תורגמה לאנגלית ופורסמה בספר Reworking the Past: Hitler, The Holocaust and the Historians' Debate, בעריכת פיטר בולדווין.

חיים אישייםעריכה

ברושאט התחתן עם אליס וולטר בשנת 1953; לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. [66]

עבודות נבחרותעריכה

  • (1957). "Die Memeldeutschen Organisationen und der Nationalsozialismus". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 5(3), July, 273–278.
  • (1960). "Die Anfänge der Berliner NSDAP, 1926/27". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 8, 85–118.
  • (1960). Der Nationalsozialismus: Weltanschauung, Programmatik und Wirklichkeit. Hannover: Funke. OCLC 252075880
  • (1961). Nationalsozialistische Polenpolitik, 1939–1945. Stuttgart: Deutsche Verlags-Anstalt. OCLC 903721883
  • (1961). "Betrachtungen zu Hitlers Zweitem Buch". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 9, 417–430.
  • with Ladislaus Hory (1964). Der kroatische Ustascha-Staat, 1941–1945. Stuttgart: Deutsche Verlags-Anstalt. OCLC 469813212
  • (1966). German National Socialism, 1919–1945. Santa Barbara, CA: Clio Press. ISBN 978-0874360516
  • (1966). "Faschismus und Kollaboration in Ostmitteleuropa zwischen dem Weltkriegn". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 14(3), July, 225–251.
  • (1968). "Deutschland-Ungarn-Rumänien, Entwicklung und Grundfaktoren nationalsozialistischer hegemonial-Bündnispolitik 1938–41". Historische Zeitschrift, 206(1), February, 45–96.
  • with Helmut Krausnick, Hans Buchheim and Hans-Adolf Jacobsen (1968). Anatomy of The SS State. Collins: London.
  • (1969). Der Staat Hitlers: Grundlegung und Entwicklung seiner inneren Verfassung. ISBN 0-582-48997-0
    • (1981). The Hitler State: The Foundation and Development Of The Internal Structure Of The Third Reich. London: Longman. ISBN 0-582-49200-9
  • (1970). "Soziale Motivation und Führer-Bindung im Nationalsozialismus". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 18, 392–409.
  • with Elke Fröhlich, Falk Wiesemann, et al. (eds.) (1977–1983). Bayern in der NS-Zeit. Volumes I–VI. Munich and Vienna: R. Oldenbourg Verlag.
  • (1977). "Hitler und die Genesis der 'Endlösung'. Aus Anlaß der Thesen von David Irving". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 25(4), 739–775.
    • (1979). "Hitler and the Genesis of the 'Final Solution': An Assessment of David Irving's Theses". Yad Vashem Studies, 13, 73–125.
    • (1985). Reprinted in H. W. Koch (ed.). Aspects of the Third Reich. London: Macmillan, 390–429. ISBN 0-333-35272-6.
  • (1983). "Zur Struktur der NS-Massenbewegung". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 31, 52–76.
  • with Norbert Frei (eds.) (1983). Das Dritte Reich: Ursprünge, Ereignisse, Wirkungen. Würzburg: Ploetz. ISBN 978-3876400839
    • (1983). Also published as Das Dritte Reich im Überblick: Chronik, Ereignisse, Zusammenhänge. Munich and Zürich: Piper, 1983. ISBN 9783492110914
  • (1984). Die Machtergreifung: der Aufstieg der NSDAP und die Zerstörung der Weimarer Republik. ISBN 0-85496-517-3
    • (1987). Hitler and the Collapse of Weimar Germany. Leamington Spa: Berg. ISBN 0-85496-509-2
  • (1986). Nach Hitler: der schwierige Umgang mit unserer Geschichte. Munich: Oldenbourg. ISBN 978-3486538823
  • (1986). "Wo sich die Geister scheiden. Die Beschwörung der Geschichte taugt nicht als nationaler Religionsersatz". Die Zeit 3 October.
    • (1993). "Where the Roads Part: History Is Not a Suitable Substitute for a Religion of Nationalism", in James Knowlton and Truett Cates (translators). Forever In The Shadow of Hitler? Atlantic Highlands, NJ: Humanities Press, 1993, 125–129. ISBN 0-391-03784-6

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Kershaw, Ian (10 באוקטובר 2003). "Beware the Moral High Ground". The Times Literary Supplement. אורכב מ-המקור ב-29 May 2004. בדיקה אחרונה ב-27 במרץ 2020. 
  2. ^ Pace, Eric (2 בנובמבר 1989). "Martin Broszat, German Historian And War Crimes Expert, 63, Dies". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-30 January 2013. בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2020. 
  3. ^ Harris, Robert (1986). Selling Hitler. New York: Pantheon Books, 348–349. ISBN 0-394-55336-5
  4. ^ "List of Contributors", in Elizabeth Harvey, Johannes Hürter (eds.) (2018). German Yearsbook of Contemporary History. Hitler—New Research. Institute for Contemporary History, De Gruyter. ISBN 978-3-11-055322-2
  5. ^ Kershaw 1990, 311.
  6. ^ Kershaw 1990, 311, 314.
  7. ^ Broszat, Martin and Friedländer, Saul (1988). "A Controversy about the Historicization of National Socialism". New German Critique, 44, Special Issue on the Historikerstreit, 85–12. JSTOR 488148
  8. ^ Frei, Norbert (11 בספטמבר 2003). "Hitler-Junge, Jahrgang 1926". Die Zeit. עמ' 2. אורכב מ-המקור ב-1 November 2015. 
  9. ^ "Martin Broszat". munzinger.de.
  10. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6
  11. ^ Berg, Nicolas (2003). The Invention of "Functionalism": Joseph Wulf, Martin Broszat, and the Institute for Contemporary History (Munich) in the 1960s. Jerusalem: Yad Vashem, 15.
  12. ^ "Die antisemitische Bewegung im wilhelminischen Deutschland". Trove, National Library of Australia.
  13. ^ Stachura, Peter D. (1975). Nazi Youth in the Weimar Republic. Santa Barbara, CA: Clio Books. עמ' 478. ISBN 978-0-87436-199-5. 
  14. ^ Müller, Albert (1943). Die Betreuung der Jugend: Überblick über eine Aufgabe der Volksgemeinschaft (בגרמנית). Berlin: Eher Verlag. עמ' 87–89. 
  15. ^ Frei 2003, 2–3; also see Kershaw 2003.
  16. ^ Frei, Norbert (11 בספטמבר 2003). "Hitler-Junge, Jahrgang 1926". Die Zeit. עמ' 2. אורכב מ-המקור ב-1 November 2015. Frei, Norbert (11 September 2003). "Hitler-Junge, Jahrgang 1926". Die Zeit. p. 2. Archived from the original on 1 November 2015.
  17. ^ Frei 2003, 3.
  18. ^ Eckel, Jan (July 2007). "Hans Rothfels: An Intellectual Biography in the Age of Extremes". Journal of Contemporary History, 42(3), 428 (421–446). JSTOR 30036456
  19. ^ Kershaw 1990, 311.
  20. ^ "Martin Broszat", in Deborah Andrews (ed.) (1990). The Annual Obituary 1989. Chicago: St. James Press, 602–603. ISBN 978-1558620568
  21. ^ Kershaw, Ian (10 באוקטובר 2003). "Beware the Moral High Ground". The Times Literary Supplement. אורכב מ-המקור ב-29 May 2004. בדיקה אחרונה ב-27 במרץ 2020. Kershaw, Ian (10 October 2003). "Beware the Moral High Ground". The Times Literary Supplement. Archived from the original on 29 May 2004. Retrieved 27 March 2020.
  22. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  23. ^ Lipstadt, Deborah (1994) [1993]. Denying the Holocaust: The Growing Assault on Truth and Memory. New York: Plume, 78. ISBN 0-452-27274-2
  24. ^ Berg, Nicholas (2009). "A Forgotten Outsider Among Holocaust Scholars", in Banker, David and Michman, Dan (eds.). Holocaust Historiography in Context: Emergence, Challenges, Polemics and Achievements. Jerusalem: Yad Vashem Publications and Berghahn Books, 187–189.
  25. ^ Kershaw, Ian (10 באוקטובר 2003). "Beware the Moral High Ground". The Times Literary Supplement. אורכב מ-המקור ב-29 May 2004. בדיקה אחרונה ב-27 במרץ 2020. Kershaw, Ian (10 October 2003). "Beware the Moral High Ground". The Times Literary Supplement. Archived from the original on 29 May 2004. Retrieved 27 March 2020.
  26. ^ Kershaw 1990, 311; Wittman, Rebecca (2012) [2005]. Beyond Justice: The Auschwitz Trial. Cambridge, MA: Harvard University Press, 3, 79. ISBN 978-0674063877
  27. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  28. ^ Kershaw 1990, 312.
  29. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  30. ^ Broszat, Martin (1977). "Hitler und die Genesis der 'Endlösung'. Aus Anlaß der Thesen von David Irving". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 25(4), 739–775.
  31. ^ Broszat, Martin (1985). "Hitler and the Genesis of the 'Final Solution': An Assessment of David Irving's Theses". In Koch, H. W. (ed.) Aspects of the Third Reich. London: Macmillan, 390–429. ISBN 978-0-333-35273-1
  32. ^ Kershaw 1990, 313.
  33. ^ Broszat 1977, 747.
  34. ^ Broszat 1977, 753.
  35. ^ Browning, Christopher R. (2004). "The Decision-Making Process". in Dan Stone. The Historiography of the Holocaust. New York: Palgrave-Macmillan. 177 (173–196). ISBN 0-333-99745-X.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  36. ^ Browning, Christopher R. (2004). "The Decision-Making Process". in Dan Stone. The Historiography of the Holocaust. New York: Palgrave-Macmillan. 177 (173–196). ISBN 0-333-99745-X.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)Browning, Christopher R. (2004). "The Decision-Making Process". In Dan Stone (ed.). The Historiography of the Holocaust. New York: Palgrave-Macmillan. 177 (173–196). ISBN 0-333-99745-X.
  37. ^ Browning, Christopher R. (1981). "Zur Genesis der 'Endlösung': Eine Antwort an Martin Broszat". Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte 19 (1): 97–109. 
  38. ^ Broszat 1985, 392–395, 413–423.
  39. ^ Broszat 1985, 394.
  40. ^ Broszat 1985, 413–415.
  41. ^ Broszat 1985, 420–421.
  42. ^ Broszat 1985, 427–428.
  43. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  44. ^ Kershaw 2000, 193.
  45. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  46. ^ Broszat, Martin (1 במאי 1985). "Plädoyer für eine Historisierung des Nationalsozialismus". Merkur 435. אורכב מ-המקור ב-4 May 2016. 
  47. ^ Kershaw 1990, 314.
  48. ^ Broszat, Martin and Friedländer, Saul (1988). "A Controversy about the Historicization of National Socialism". New German Critique, 44, Special Issue on the Historikerstreit, 85–12. JSTOR 488148
  49. ^ Kershaw, Ian (2000) [1985].
  50. ^ Baldwin, Peter (1990).
  51. ^ Broszat, Martin (1990).
  52. ^ Bartov, Omer (2003).
  53. ^ Kershaw 2000, 244.
  54. ^ Lukacs, John (1997).
  55. ^ Habermas, Jürgen (1993).
  56. ^ Mommsen, Hans (1993).
  57. ^ Evans, Richard J. (1989).
  58. ^ Nolte, Ernst (6 ביוני 1986). "Vergangenheit, die nicht vergehen will: Eine Rede, die geschrieben, aber nicht gehalten werden konnte". Frankfurter Allgemeine Zeitung. 
  59. ^ Broszat, Martin (3 October 1986).
  60. ^ Broszat 1993, 126.
  61. ^ Broszat 1993, 126–127.
  62. ^ Broszat 1993, 126–127.
  63. ^ Broszat 1993, 129.
  64. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6
  65. ^ Broszat, Martin and Friedländer, Saul (1988). "A Controversy about the Historicization of National Socialism". New German Critique, 44, Special Issue on the Historikerstreit, 85–12. JSTOR 488148
  66. ^ Lorenz, Chris (2019) [1999]. "Broszat, Martin 1926–1989", in Kelly Boyd (ed.). The Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Volume 1. Abingdon and New York: Routledge, 143–144. ISBN 978-1-884-964-33-6ISBN 978-1-884-964-33-6

לקריאה נוספתעריכה

  • Institut für Zeitgeschichte.
  • Henke, Klaus-Dietmar and Natoli, Claudio (eds.) (1991). Mit dem Pathos der Nüchternheit: Martin Broszat, das Institut für Zeitgeschichte und die Erforschung des Nationalsozializmus ("With the Pathos of Sobriety: Martin Broszat, the Institute of Contemporary History, and the Examination of National Socialism"). Frankfurt: Campus-Verlag. ISBN 978-3593345406ISBN 978-3593345406
  • Pätzold, Kurt (1991). "Martin Broszat und die Geschichtswissenschaft in der DDR". Zeitschrift für Geschichtswissenschaft, 39, 663–676.