פתיחת התפריט הראשי

מריה איזבלה מספרד

ביוגרפיהעריכה

ילדותהעריכה

מריה איזבלה נולדה בארמון המלכותי של מדריד, מדריד ב-6 ביולי 1789, לקרלוס הרביעי, מלך ספרד, ומריה לואיסה מפארמה, בתם של פליפה, דוכס פארמה ולואיז אליזבת, נסיכת צרפת. על אף שאביה נתפס כשליט אבסולוטי, בפועל הייתה השליטה בידי אמה והמאהב שלה - ראש הממשלה מנואל דה גודוי, ואף הועלו טענות שילדיה הצעירים של אמה, ומריה איזבלה בכללם, היו למעשה ילדיהם של דה גודוי.[1]

בשנת 1800 הגיע לוסיאן בונפרטה לספרד כשגרירה של צרפת, ואמה הציעה דרכו את מריה איזבלה לאשה עבור נפוליאון, אולם הלה סירב לקחת אשה מבית בורבון.

נישואיהעריכה

בשנת 1802 הציע שגריר צרפת בנאפולי לחזק את הברית הצרפתית-ספרדית, על ידי נישואים כפולים בין משפחות המלוכה בספרד ובנאפולי; מריה איזבלה תינשא לפרנצ'סקו, דוכס קלבריה, בעוד אחיה פרננדו, נסיך אסטוריאס יתחתן עם מריה אנטוניה, נסיכת נאפולי וסיציליה. ואכן ב-6 ביולי אותה שנה התחתנה מריה איזבלה עם פרנצ'סקו על ידי שליח במדריד, וב-4 באוקטובר אותה שנה מומשו הנישואים בברצלונה, וכעבור שבוע נסעו הזוג לנאפולי.

נסיכת הכתרעריכה

בשנת 1806 במהלך המלחמות הנפוליאוניות גלו בני המשפחה לסיציליה, לאחר שנפוליאון כבש את ממלכת נאפולי ומסר אותה לז'ואקים מירא. בני המשפחה שהו בסיציליה, והדפו את ניסיונות הצרפתים לכבוש את האי, בסיוע כוחות הצבא הבריטי. לאחר מפלת נפוליאון בשנת 1815 חזר חמיה פרננדו הרביעי, מלך נאפולי לנאפולי, ובשנת 1816 איחד את ממלכת נאפולי ואת ממלכת סיציליה לממלכה אחת. לעומת זאת מריה איזבלה ופרנצ'סקו נשארו בסיציליה, וביקרו בנאפולי רק לעיתים רחוקות.

בשנת 1818 ביקרה מריה איזבלה ברומא, ואף שהתה על יד מיטת אמה מריה לואיסה מפארמה בעת מותה בשנת 1819. בשנת 1820 חזרו מריה איזבלה ובעלה לנאפולי, ושם ילדה את שני ילדיה הצעירים מתוך 12 ילדים.

מלכת שתי הסיציליותעריכה

 
מריה איזבלה, מלכת שתי הסיציליות

בשנת 1825 מת חמיה פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות, ובעלה פרנצ'סקו הראשון, מלך שתי הסיציליות עלה במקומו לשלטון. מדיניותו של פרנצ'סקו הייתה מאוד שמרנית, והוא פעל לפי שיטת הרסטורציה של קלמנס פון מטרניך. פרנצ'סקו דיכא כל התנגדות לשלטונו, וחי בפחד מתמיד מפני התנקשויות בחייו. בשנת 1829 התחתנה בתם מריה כריסטינה, נסיכת נאפולי וסיציליה עם אחיה פרננדו השביעי, מלך ספרד, ומריה איזבלה ופרנצ'סקו נסעו למדריד לחתונה, תוך שהם מבקרים בדרך את האפיפיור פיוס השמיני, ואת בתו של בעלה מריה קרולינה, נסיכת נאפולי וסיציליה, דוכסית ברי, ואף התארחו בפריז אצל שארל העשירי, מלך צרפת. ב-30 ביולי 1830 חזרו הזוג המלכותי לנאפולי, ומיד לאחר מכן התדרדרה בריאותו של פרנצ'סקו, וב-8 בנובמבר אותה שנה הוא מת, ובנם פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות עלה לשלטון במקומו.

המלכה האםעריכה

יחסיה של מריה איזבלה עם בנה פרננדו היו קרים, והיא אהדה יותר את בנה השני קרלו, נסיך קפואה, עם זאת לאחר נישואיו בשנת 1832 עם מריה כריסטינה, נסיכת סבויה, השלימה עמו מריה איזבלה בהשפעת כלתה.

בשנת 1835 החלה מריה איזבלה רומן סוער עם הברון פטר פון שמוקר, קצין אוסטרי שהיה נשוי. לאחר מותו של אשתו של שמוקר בשנת 1837 התכוונה מריה איזבלה להינשא לו, אולם הברון השאפתני תבע את התואר והפריבילגיות של "הוד רוממותו" כתנאי להתחתן איתה, ולפיכך דחתה אותו מריה איזבלה, פונתה לבנה המלך פרננדו שייפטר ממאהבה לשעבר, ואכן פרננדו גירש את שמוקר מנאפולי בינואר 1838.

שנותיה האחרונותעריכה

בינואר 1836 שימשה מריה איזבלה כסנדקית לנכדה פרנצ'סקו, דוכס קלבריה, ובמרץ אותה שנה התחתן בנה קרלו, נסיך קפואה בנישואים מורגנטים. מריה איזבלה התחננה לבנה האהוב עליה שלא יעשה זאת, אבל מאמציה להשיג לאחר מכן חנינה עבורו היו חסרי תועלת. פרננדו השני לא סלח לאחיו הבורח, וקרלו נשאר בגלות באנגליה, ומריה איזבלה לא ראתה אותו שוב.

מאחר שמריה איזבלה הייתה נחושה בדעתה להינשא מחדש, נתן לה בנה, המלך פרננדו השני, רשימה עם שמות של אצילים צעירים מהממלכה, לבחירתה. בסופו של דבר בחרה מריה איזבלה בפרנצ'סקו, רוזן דל בלצו ודוכס די פרזנצ'נו, קצין צעיר נאה ממשפחת אצולה עתיקה אך ענייה, והשניים התחתנו בטקס פרטי ב-15 בינואר 1839. לזוג לא היו ילדים, והם התגוררו בארמון קאפודימונטה.

בינואר 1843 נהרג בנה אנטוניו, רוזן לצ'ה, וביולי אותה שנה נסעה בתה תרזה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות לברזיל, שם התחתנה עם פדרו השני, קיסר ברזיל. בשל אופייה החביב ונדיבותה כלפי העניים, הייתה מריה איזבלה דמות פופולרית מאוד בקרב התושבים, וב-13 בספטמבר 1848 היא מתה בגיל 59.

משפחתהעריכה

אילן יוחסיןעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מריה איזבלה מספרד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Rubio, Maria José. Reinas de España. La Esfera de los Libros, Madrid, 2009, עמ' 307