ויקיפדיה

מריה טולצ'יף

רקדנית אמריקאית

אליזבת' מארי "בטי" טולצ'יף (באנגלית: Elizabeth Marie "Betty" TallChief; שם משפחה מקורי בשפת האוסייג: Ki He Kah Stah Tsa;‏ 24 בינואר 1925 – 11 באפריל 2013) הייתה רקדנית אמריקאית ילידית, הפרימה בלרינה האמריקאית הראשונה, והילידה האמריקאית הראשונה להחזיק בתפקיד זה, ונחשבת לאחת הבלרינות הגדולות של זמננו.

מריה טולצ'יף
Maria Tallchief
לידה 24 בינואר 1925
פיירפקס, אוקלהומה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 באפריל 2013 (בגיל 88)
שיקגו, אילינוי עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Danna עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל הפרימה בלרינה האמריקאית הראשונה, והילידית הראשונה.
השכלה
  • בית הספר לבלט אמריקאי
  • תיכון בוורלי הילס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1942–1966 (כ־24 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג ג'ורג' בלנצ'ין, 1946-1952
אלמורזה נטירבוף, 1952-1954
הנרי פאשן, ‏1955-2004 (עם מותו)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טולצ'יף נודעה בעיקר בזכות הטכניקה המיוחדת שלה, שהצטיינה באנרגיה גבוהה, מהירות ומרץ. היא הייתה המוזה של הכוריאוגרף ג'ורג' בלאנשין, ובהמשך נישאה לו.

טולצ'יף רקדה בכמה להקות מחול מובילות, בהן "בלט רוס דה מונטה קרלו" וניו יורק סיטי בלט. היא זכתה בהוקרה רבה על פועלה: בין היתר בפרס מרכז קנדי, במדליה הלאומית לאמנויות, ובחברות בהיכל התהילה הלאומי לנשים של ארצות הברית.

טולצ'יף הלכה לעולמה בגיל 88. היא אמה של המשוררת אליס פאשן.

ילדות ונעורים עריכה

אליזבת' מארי טול צ'יף (שכונתה בפי משפחה וחברים "בטי מארי") נולדה ב-24 בינואר 1925, בבית חולים קטן בפיירפקס, אוקלהומה. טול צ'יף השתייכה לשבט האינדיאני אוסייג'; אביה, אלכסנדר ג'וזף טול צ'יף (1890–1959), (שמשמע שמו באנגלית: "צ'יף גבוה") כונה כך על ידי בני השבט מכיוון שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. אמה, רות פורטר, הייתה אישה ממוצא אירי-סקוטי, שמוצאה ממשפחה ענייה.[1] היא הכירה את טול צ'יף, שהיה אז אלמן, כשבאה לבקר את אחותה, שהייתה סוכנת הבית של אמו.[2]

סבא-רבא של אביה, פיטר ביגהארט, שיחק תפקיד מרכזי במשא ומתן של האוסייג' לגבי הכנסות מבארות הנפט שבשטח האומה, וכתוצאה, המשפחה הייתה אמידה מאוד. באוטוביוגרפיה שלה, היא תיארה את החוויה של להיות בתו של אלכסנדר טול צ'יף: "כילדה צעירה בשמורת האוסייג' בפיירפקס, אוקלהומה, הרגשתי שאבא שלי הוא הבעלים של העיירה. היה לו רכוש בכל מקום. הקולנוע המקומי ברחוב הראשי, ומועדון הביליארד ממול, היו שלו. הבית שלנו, בן ה-10 חדרים, עמד על ראש גבעה הנישאת מעל השמורה." המשפחה העבירה קיצים בקולורדו ספרינגס כדי להימלט מהחום של אוקלהומה. אך חייה היו רחוקים ממושלמים, היות שאביה היה אלכוהוליסט והוריה היו רבים תכופות על כסף.[1]

לטול צ'יף היו חמישה אחים ואחיות. שלושה מנישואיו הקודמים של אביה למהגרת גרמנייה – אלכסנדר; פרנסס (1913–1999); ותומאס (1919–1981), ששיחק פוטבול באוניברסיטת אוקלהומה, וגויס לקבוצת הפיטסבורג סטילרס. ומנישואיו לאמה – ג'רלד (1922–1999), אשר נפגע בראשו בילדותו בבעיטת סוס ונשאר בעל ליקויים קוגניטיביים;[3] ואחותה מרג'ורי, שהייתה אף היא בלרינה מצליחה. בין האחיות היו יחסי קרבה מיוחדים.[1]

 
מריה טולצ'יף, 1961

רות האם חלמה בצעירותה להיות למופיעה מצליחה, אך לא היו למשפחתה האמצעים לשיעורי מוזיקה או ריקוד. היא הייתה לכן נחושה בדעתה שלבנותיה יהיו כל האמצעים לסלול את דרכן להצלחה. בטי מארי נרשמה לשיעורי ריקוד כבר בגיל 3. היא וחברי משפחה אחרים היו מופיעים באירועי רודאו, ופסטיבלים מקומיים.[4] היא גם למדה פסנתר, ושקלה לפתח קריירה כפסנתרנית קלאסית.[2] ב-1930, מורה לבלט מאוקלהומה סיטי, גב' סאבין, לקחה את בטי מארי ומרג'ורי תחת חסותה. על חווייתה בתור תלמידה של סאבין כתבה טולצ'יף: "היא הייתה מורה גרועה שלא לימדה את יסודות הריקוד, וזהו נס שלא נפגעתי לצמיתות."[1] בין המחדלים של סאבין היה ששמה את בטי מארי "על פוינט" כבר בגיל 5, שהוא גיל צעיר בהרבה מן הממולץ, ובו בדרך כלל נגרם פגיעה או נזק לרוקדת.

בגיל חמש נרשמה טול צ'יף ללימודים בבית הספר היסודי הקתולי הסמוך למגוריה. מכיוון שכבר ידעה קרוא וכתוב, הרשו לה לדלג על שתי הכיתות הראשונות (גן חובה וכיתה א').[1]

בשנת 1933, בגיל 8, עברה המשפחה ללוס אנג'לס, במטרה להשיג לילדות את החינוך המיטבי בתחום הריקוד, ולהשיג תפקידים בסרטים מוזיקליים.[4] על פי המלצה של מישהו מהשכונה, ביום הגעתם ללוס אנג'לס, רשמה רות את הילדות לשיעורי ריקוד בסטודיו של ארנסט בלצ'ר. כתבה על כך טולצ'יף: "אדם אנונימי בעיר לא מוכרת חתם את גורלנו בכמה מילים." בקליפורניה, הוחזרה טולצ'יף לכיתה המתאימה לגילה, אך שמו אותה בכיתה למתקדמים. טולצ'יף עדיין הייתה מתקדמת יותר מהכיתה, והשתעממה.

מכיוון שהשתעממה בלימודים, הקדישה עצמה טול צ'יף לריקוד ביתר שאת. בנוסף לבלט, אותו הייתה צריכה כמעט ללמוד מחדש בשל מחסוריה ביסודות הריקוד, למדה בסטודיו של בלצ'ר גם סטפס, ריקוד ספרדי, ואקרובטיקה. היא התקשתה באקרובטיקה ולאחר זמן מה פרשה מהשיעורים, אך את שלמדה שם שימש אותה בקריירה שלה בבגרותה. המשפחה עברה להתגורר בבוורלי הילס, כדי שהילדות ייהנו מהחינוך הטוב יותר של שכונה אמידה זו. אך שם, בבית הספר בוורלי ויסטה, חוותה טול צ'יף גזענות חדה והדרה. בניסיון למזער את הגישה הגזענית כלפיה, היא חיברה את שמה האינדיאני למילה אחת, טולצ'יף, כדי שיישמע פחות אינדיאני. בתקופה זו המשיכה גם ללמוד פסנתר, והופיעה כסולנית בתזמורות סימפוניות קטנות לכל אורך לימודי התיכון.[5]

בגיל 12 החלה ללמוד אצל הכוריאוגרפית הבינלאומית ברוניסלבה ניז'ינסקה,[4] אותה העריצה וראתה כמודל חיקוי, והחליטה בזכותה שבלט קלאסי הוא ייעודה. היא עבדה גם עם הרקדן לשעבר והכוריאוגרף דייוויד ליצ'ין.[6] ניז'ינסקה נטעה בה משמעת קפדנית, והאמונה שכדי להיות בלרינה במשרה מלאה עליה לעבוד על אמנותה במשרה מלאה. "במקום להתרכז בריקוד למשך שעה וחצי ביום, חיינו אותו", כתבה על כך טולצ'יף.[1] היה זה בעת הדרכתה אצל ניז'ינסקה שוויתרה על הרעיון להיות פסנתרנית.

טולצ'יף הייתה תלמידה אהובה של ניז'ינסקה, ולכן כשזו לא ליהקה אותה בתפקיד מרכזי בהפקה גדולה של שלושה מופעי בלט שערכה בהוליווד בול, לבה נשבר והרגישה מושפלת, לדבריה. אך לאחר שיחת עידוד מאמה, היא התאמנה עוד יותר קשה, ולבסוף החלה לקבל את התפקידים הנכספים. ניז'ינסקה גם דאגה לסדר לה הדרכה מצד מורות ידועות שביקרו בלוס אנג'לס, וחלק מציוני הדרך שלה, כמו ה-פה דה דה הראשון שלה, התקיימו בעזרתן.[7]

חייה הבוגרים עריכה

קריירה מוקדמת עריכה

בשנת 1942, סיימה טולצ'יף את לימודי התיכון, והיא ביקשה להמשיך ללימודי השכלה גבוהה. אך אביה התנגד, באומרו שכל חייה הוא מימן לה שיעורים, וכעת הוא מצפה שתמצא עבודה.[1] טולצ'יף השיגה תפקיד קטן בסרט המוזיקלי Presenting Lily Mars בכיכובה של ג'ודי גרלנד. היא לא אהבה את החוויה, והחליטה לא לפתח קריירה בקולנוע. חברת המשפחה, הפרימה בלרינה טטיאנה ריאבוצ'ינסקה, הציעה לטולצ'יף ללוות אותה לניו יורק.[2]

כך בגיל 17 הגיעה טולצ'יף לניו יורק. שם היא פנתה לסרג' דנהם, אותו פגשה דרך ניז'ינסקה בלוס אנג'לס, אשר היה מנהל להקת הבלט הרוסי של מונטה קרלו (בלה רוס, Ballet Russe), הבלט המוביל והחשוב בארצות הברית באותה תקופה. המזכירה שלו דחתה אותה באמירה שאין ללהקה צורך ברקדניות נוספות, אך דנהם החליט לחזור אליה.[8] הוא לא זכר אותה, אך רצה אותה בשל אזרחותה - רבות מהבלרינות שלו היו מהגרות רוסיות ולא היה להן דרכון שאיפשר נסיעות בינלאומיות, והוא תכנן סבב הופעות בקנדה. בשל השילוב של הכישרון שלה והאזרחות שלה, הוא קיבל אותה כרקדנית מתלמדת בלהקה.[6][7] כשחזרו מקנדה, ואחת הרקדניות עזבה את הלהקה בשל הריון, טולצ'יף קיבלה מקום קבוע בלהקה עם משכורת.[8]

ביומה הראשון כרקדנית רשמית בבלט, טולצ'יף הופתעה לגלות שנז'ינסקה הגיעה לניו יורק כדי לעבוד עם להקת הריקוד על מופע, Chopin Concerto. היא ליהקה את טולצ'יף כמחליפתה של הפרימה בלרינה, נטלי קרסובסקה.[8] בבלה רוס הבלרינות הרוסיות התעמתו תכופות עם הבלרינות האמריקאיות, אותן ראו כנחותות. כשטולצ'יף קודמה, הן נטרו לה טינה גדולה עוד יותר, והיא הפכה למטרה להתעמרות מצידן.[4]

באותה תקופה הלהקה עבדה עם אנגס דה מיל על יצירתה, Rodeo, or The Courting at Burnt Ranch. דה מיל הציעה לטולצ'יף לשנות את שמה. היה זה נושא רגיש עבור טולצ'יף: היא כבר שינתה את שמה פעם אחת כדי להימנע מגזענות, וגם מנהל הלהקה דנהם ניסה לשכנע אותה לשנות את שמה לשם בעל צליל רוסי, כמו טולצ'ייבה, כמו שעשו רקדניות רבות באותה העת. טולצ'יף סירבה בתוקף, באומרה שהיא מאוד גאה בשמה האינדיאני. אך כשדה מיל הציעה לה לשנות את שמה הפרטי מבטי מארי למריה - לכך הסכימה, וכך נודעה לכל משך הקריירה שלה ועד סוף חייה.[8]

 
פוסטר פרסומי של Ballet Russe de Monte Carlo

במהלך החודשיים הראשונים שלה בבלה רוס, טולצ'יף הופיעה בשבע הפקות שונות כחלק מה-corps de ballet‏.[8] בניו יורק היא המשיכה לפקוד שיעורים בבית הספר האמריקאי לבלט, אך מכיוון שבתיורי הופעות לא היו שיעורים, היא ניסתה להתחקות אחר רקדניות מנוסות יותר, ובמיוחד אלכסנדרה דנילובה, אותה העריצה, ואשר הייתה ידועה בשל מקצועיותה. כך יצא לה שם של עובדת שקדנית.[9]

קרסובסקה הייתה בקונפליקט מתמיד עם הנהלת הבלט, מה שהעלה את האפשרות לקידום עבור טולצ'יף. לקראת סוף 1942 קרסובסקה עזבה, וטולצ'יף התבקשה להחליף אותה. לבסוף שוכנעה קרסובסקה לחזור, אך טולצ'יף הבינה שעליה להיות מוכנה לעלות לבמה בתפקיד המורכב והתובעני שלה בכל רגע. הדבר התממש באביב של שנת 1943, ועדיין טולצ'יף לא הרגישה מוכנה, אך הביקורות על הופעתה היו חיוביות, חלקן אף נלהבות. עם זאת, חזרה טולצ'יף ל-corps (רקדניות הלהקה, ללא תפקידי סולו) בהפקת הבאות.

כשהלהקה הופיעה בלוס אנג'לס, טולצ'יף ראתה את הוריה לראשונה מזה זמן רב. אמה רות נבהלה ממראיה - טולצ'יף ירדה משמעותי במשקלה כתוצאה מתזונה לוקה, מתח נפשי ועבודה פיזית קשה. רות ניסתה לשכנע אותה לעזוב את הבלט ולחזור לנגן בפסנתר. אך היא שינתה את דעתה אחרי שראתה את הביקורת על הופעתה של טולצ'יף בניו יורק טיימס, בה כתב ג'ון מרטין, המבקר המוביל בארצות הברית, שהיא מבריקה, ושתהיה בעתיד הלא-רחוק לכוכבת גדולה. ואכן, בשנתה השנייה בבלט היא קיבלה יותר תפקידי סולו, ואף את התפקיד הראשי בהפקת Ancient Russia, עוד יצירה של ניז'ינסקה.[8]

תקופת בלנשין עריכה

בקיץ 1944, הכוריאוגרף הנודע ג'ורג' בלנשין הפיק עם בלט רוס דה מונטה קרלו את Song of Norway. הייתה זו נקודת מפנה בקריירות של שניהם. טולצ'יף הוקסמה כליל מעבודתו של בלנשין.[4] היא לא הייתה בטוחה אם הוא מצדו שם לב אליה, אך גילתה שכן כשהוא ליהק אותה בתפקיד סולו, ובליל פתיחת המופע, אף מינה אותה כמחליפתה של דנילובה. הבלט היה להצלחה גדולה, ובלנשין חתם עם הלהקה על חוזה לעונה שלמה. הוא הביע שמחה לחזור לתחום הבלט הקלאסי לאחר שנים במופעי ברודוויי וסרטים מוזיקליים. בינתיים, רות, שהבינה שטולצ'יף על סף הצלחה, דרשה עבורה העלאת משכורת. טולצ'יף נבהלה מהמהלך הנועז, אך דנהם הסכים, ואף קידם אותה רשמית לסולנית.[9]

בלנשין המשיך ללהק את טולצ'יף בתפקידים גדולים. הריקוד היה עדיין קלאסי, אך ההגשה הייתה חדישה, יותר מתואמת לסגנון ה"סווינג", קצבית ומודרנית. הייתה זו התחלה של הסגנון שבלנשין היה אחראי לפיתוחו, שנודע לימים כ"בלט אמריקאי". טולצ'יף התלהבה מהסגנון, והיא הייתה הרקדנית עמה עבד על כך. בעבודה עם בלנשין, כמו עם מנטוריות קודמות, טולצ'יף נדרשה להיפטר ממה שלמדה עד אז כרקדנית ולהתחיל מן היסוד. בלנשין החמיא לכישרונה וסגנונה, אך אמר לה באופן בוטה, שחסרים לה כישורי יסוד. טולצ'יף העידה כי ידעה באופן אינסטינקטיבי שהוא צודק, והחלה לעבוד איתו באופן אינטנסיבי. במהלך תקופה זו ב-1945, ירדה טולצ'יף כארבעה קילו במשקל, ורגליה וצווארה התארכו. גם דנילובה השקיעה בהדרכתה, והתוצאות הדרמטיות שירתו אותה בהמשך הצלחתה.[9]

במהלך העבודה הצמודה ביניהם, התקרבו טולציף ובלנשין מאוד. טולצ'יף ראתה את היחסים כחבריים ומקצועיים, ולכן הופתעה כשבלנשין הציע לה להינשא לו. אך היא שקלה את ההצעה ברצינות, והחליטה להיעתר לו.[4] והם נישאו ב-16 באוגוסט 1946.[2]

ניו יורק סיטי בלט עריכה

ב-1946, הקים בלנשין עם הפילנתרופ לינקולן קירשטיין את "אגודת הבלט" שלימים הפכה לניו יורק סיטי בלט. כשטולצ'יף סיימה ב-1947 את החוזה שלה עם בלט רוס דה מונטה קרלו, היא הצטרפה לבלנשין, ששהה באותה העת בפריז,[5] שם התבקש "להציל" את בלט האופרה של פריז המפורסם, ככוריאוגרף אורח. המשימה הייתה מאתגרת במיוחד מכיוון שהיו חברי להקה שנטרו לו טינה על כך שהוא מחליף את סרז' ליפר, שהיה בחופשה מאולצת עת נחקר בהאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה, והם ניהלו קמפיין חריף להסרתו של בלנשין. כתבי העת האמנותיים של צרפת הצטרפו לקמפיין, ואף הכפישו את בלנשין וניהלו נגדו התקפות אישיות.[10]

כשטולצ'יף הגיעה, היא החלה להופיע מיד עם הלהקה, וכשרקדנית אחרת פרשה זמן קצר לפני פתיחת ההפקה של הבלט אפולו מוליך המוזות, נאלצה טולצ'יף ללמוד תפקיד מורכב יותר בזמן קצר. על אף הקשיים, הבכורה הייתה הצלחה גדולה. התקשורת הצרפתית הייתה מוקסמת מריקודה של טולצ'יף, ועוד יותר מזהותה. אך הכותרות היו גזעניות ופוגעניות כלפיה: "אדומת עור רוקדת באופרה עבור מלך שוודיה", "בת של צ'יף אינדיאני רוקדת באופרה". טולצ'יף הייתה האמריקאית הראשונה לרקוד בלהקה הוותיקה והנודעת. כעבור שישה חודשים חזר הזוג לניו יורק.[4]

בניו יורק, הפכה טולצ'יף עד מהרה לאחת הכוכבות, ואחר לפרימה בלרינה, של הניו יורק סיטי בלט, שפתח את הפקתו הראשונה באוקטובר 1948.[11] בלנשין המשיך לפתח את סגנונו הייחודי, בריקודים שדרשו יכולת אתלטית גדולה, ושהיו בעלי אופי מהיר ואגרסיבי שהיה שונה מכל מה שהיה ידוע בבלט עד כה. הרקע המוזיקלי של טולצ'יף, כמו גם היכולת האקרובטית שלה, הוכיחו את עצמם מתאימים במיוחד לסגנון זה. בלנשין התחיל להתאים את הכוריאוגרפיה לטולצ'יף, כולל בתפקיד הראשי של ציפור האש ב-1949, שהיה לסנסציה.[6] המבקרים הרעיפו על הופעתה שבחים, ומרטין שוב כינה את ריקודה "מבריק באופן שאין שני לו".[4]

הפופולריות של טולצ'יף סייעה ללהקה החדשה לגדול, ולפעמים היא נדרשה להופיע עד שמונה פעמים בשבוע. כשרקדה בתפקיד הפיה במופע חג המולד של "מפצח האגוזים", שהיה אז בלט לא מוכר, התגובה הייתה כה חיובית, שהבלט הפך למסורת חג מולד שנתית, עד שהפכה לאחת הקלאסיקות של כל הזמנים. היא רקדה כפרימה בלרינה בהפקות שהיו בין הגדולות והפופולריות בארצות הברית, והלהט והטכניקה סייעו למצב את בלנשין ככוריאוגרף הבולט והמשפיע של התקופה.[12] נישואיהם של בלנשין וטולצ'יף התפרקו ב-1950.[2] ב-1952 נישאה לטייס אמריקאי בשם אלמורזה נטירבוף, ממנו התגרשה ב-1954, וב-1956, היא נישאה להנרי "באז" פאשן, קבלן, ובשנת 1959 נולדה בתם היחידה אליס פאשן, משוררת אמריקאית.

 
מריה טולצ'יף עם אריק ברון בשנת 1961.

טולצ'יף נשארה עם הסיטי בלט עד תחילת 1960, אך במהלך זמנה שם הופיעה גם עם להקות אחרות, כולל בלט שיקגו, הבלט המלכותי הדני, ובלט המבורג. כרקדנית אורחת עם בלט רוס דה מונטה קרלו ב-1954–1955, היא הרוויחה $2000 לשבוע, המשכורת הגבוהה ביותר ששולמה לרקדנית בלט עד אז. היא רקדה לצד הכוכבים הגדולים של התקופה, ביניהם רודולף נורייב, אנדרה אגלבסקי ואריק ברון.

קריירה מאוחרת עריכה

אחרי שעזבה את סיטי בלט, הצטרפה טולצ'יף לתיאטרון הבלט האמריקאי, תחילה כרקדנית אורחת, אך אחר כך כפרימה בלרינה. בקיץ של 1960 הופיעה עם אריק ברון במוסקבה, ובכך הייתה לאמריקאית הראשונה שהופיעה בתיאטרון הבולשוי המפורסם. הביקורות ברוסיה היללו אותה ואת הסגנון האמריקאי שהציגה שם לראשונה.[5] ב-1962 רודולף נורייב ביקש ממנה לרקוד לצידו בבכורה האמריקאית שלו, אשר שודרה בטלוויזיה הארצית.[12] מדי פעם הייתה מופיעה כאורחת בתוכניות טלוויזיה ובסרטים, והופעתה האמריקאית האחרונה התבצעה בתוכנית בידור בטלוויזיה ב-1966.[7]

ב-1966 נסעה טולצ'יף לגרמניה, כדי לשמש כפרימה בלרינה בבלט המבורג. אך היא הרגישה בודדה שם, התגעגעה לבן זוגה, וגם הרגישה שאין זה נכון להמשיך לרקוד מעבר לשיאה, ובגיל 41 היא כבר נחשבה כרקדנית מבוגרת. ולכן החליטה לפרוש מריקוד.[7]

לאחר פרישתה, העתיקה מגוריה לשיקגו, עיר מגוריו של באז. היא הייתה מנהלת תחום בלט עבור בית האופרה של שיקגו בין השנים 1973 ל-1979.[13] ב-1974 היא הקימה בית ספר לבלט במסגרת בית האופרה, שם לימדה את הטכניקה של בלנצ'ין.[2] יחד עם אחותה מרג'ורי, היא הקימה את השיקגו סיטי בלט, ושימשה כמנהלת אמנותית שותפה בה עד התפרקות הלהקה ב-1987. בשיקגו טריביון כינו אותה "כוח גדול בהיסטוריית המחול של שיקגו", וטענו שהיא הגבירה את הפופולריות של מחול בעיר.[7]

ב-1989 השתתפה טולצ'יף בסרט הדוקומנטרי על ג'ורג' בלנצ'ין, Dancing for Mr. B. מ-1990 ועד מותה היא הייתה יועצת אמנותית של השיקגו פסטיבל בלט.[6]

חיים אישיים עריכה

בשנתה הראשונה בבלה רוס יצאה טולצ'יף עם הרקדן המוביל אלכסנדר "סאשה" גודביץ'. לדבריה, הייתה זו האהבה הראשונה של שניהם. גודביץ' היה עובד בעבודות נוספות כדי לחסוך כסף לקנות בו טבעת אירוסין לטולצ'יף. אך באביב של 1944 הוא נמלך בדעתו, ושבר את לבה.[8]

כשג'ורג' בלנצ'ין התחיל לעבוד עם בלה רוס, הוא נמשך לטולצ'יף הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. היא, מצידה, לא הייתה מודעת לכך. לדבריה, "לא עלה בדעתי שיש בראשו משהו חוץ מאשר מחול... היה זה רעיון מגוחך לחשוב שהיה שם משהו אישי." וכך הייתה בהלם כשהוא הציע לה נישואים. היה זה בקיץ 1945, והוא הזמין אותה לפגוש אותו אחרי הופעה בלוס אנג'לס. הוא פתח עבורה את דלת המכונית, וכשהוא התיישב לידה אמר לה בפשטות, "מריה, הייתי רוצה שתהיי לי לאישה." טולצ'יף מספרת שנאלמה דום, ורק כעבר זמן מה הצליחה לומר לו שאין היא בטוחה שמה שהיא מרגישה כלפיו הם רגשות של אהבה. הוא ענה שאין זה משנה לו, וגם אם הנישואים לא יאריכו ימים הוא בסדר עם זה. טולצ'יף חשבה על זה במשך יממה, ולמחרת השיבו לו בחיוב.[9]

כשסיפרה להוריה על האירוסין, אמה זעמה, באומרה, "מימיי לא שמעתי רעיון כה אווילי... מה לא בסדר איתך?" בלנצ'ין לא התרגש מהתנגדות זו, והבטיח למריה שהיא תתפוגג עם הזמן. במשך האירוסין, הוא התייחס לטולצ'יף בחיבה יתרה, ועשה מחוות רומנטיות גדולות. טולצ'יף אמרה שהוא לא היה צריך כבר לשכנע אותה, היא כבר הייתה בתהליכי התאהבות.[9]

השניים נישאו ב-16 באוגוסט 1946, כשטולצ'יף הייתה בת 21, ובלנצ'ין בן 42. הוריה המשיכו להתנגד, ולא נכחו בטקס. הזוג לא יצא לירח דבש, בהעדיפם לעבוד.[10] באוטוביוגרפיה שלה, טולצ'יף תיארה את הנישואים לבלנצ'ין כך: "תשוקה ורומנטיקה לא היוו חלק מרכזי בחיי הנישואים שלנו. שמרנו את הרגש לכיתת הריקוד". אף על פי שהיה, לדבריה, "בעל חם ואוהב", בשנת 1950 שניהם מצאו את עצמם נמשכים לאנשים אחרים, ונפרדו. הם ועתרו לבית המשפט לבטל את נישואיהם, והביטול אירע ב-1952.[4]

ב-1952 נישאה טולצ'יף לאלמורזה נטירבוף, שהיה טייס. הנישואים ארכו כשנתיים. ב-1955 פגשה את איש העסקים הנרי "באז" פאשן, ונישאה לו בשנת 1956. ירח הדבר שלהם היה סיבוב הופעות בלט ברחבי אירופה. בתם, אליס פאשן, נולדה ב-1959. כשגדלה הייתה למשוררת זוכת פרסים, ומנכ"לית האגודה האמריקאית לשירה. לפאשן הייתה בת מנישואים קודמים, מרגרט רייט.[14] טולצ'יף ופאשן נשארו נשואים גם כאשר ריצה פאשן זמן קצר בכלא על עבירות מס, ועד מותו ב-2004.[7]

מותה ומורשתה עריכה

בדצמבר 2012 שברה טולצ'יף את עצם האגן. היא נפטרה ב-11 באפריל 2013 בעקבות סיבוכים מן הניתוח שעברה.[4]

טולצ'יף נחשבת לפרימה בלרינה האמריקאית הראשונה, וגם הייתה הילידה הראשונה להחזיק בתואר זה. היא נותרה מחוברת למורשת האוסייג' עד מותה, והייתה ווקלית בהתנגדותה לסטראוטיפים והטעיות בנוגע לילידים אמריקאים.[2] היא הייתה פעילה בארגון "אמריקה למען הזדמנויות לאינדיאנים", והייתה דירקטורית בארגון פרס Fire Achievement מטעם המועצה האינדיאנית.[6] היא ואחותה מרג'ורי הן שתיים מתוך קבוצת Five Moons (חמשת הירחים), שהן רקדניות בלט ילידיות ממדינת אוקלהומה שנולדו במהלך שנות ה-1920. טולצ'יף הייתה גאה במורשת האינדיאנית שלה, אך ביקשה להישפט כרקדנית, שהיא במקרה ילידית, ולא כרקדנית ילידית.[4]

 
המו"ל רודולף אורתוויין מגיש למריה טולצ'יף את פרס Dance Magazine בשנת 1961.

טולצ'יף כונתה "אחת הרקדניות המבריקות של המאה ה-20" בניו יורק טיימס.[2] על פי מבקר המחול ויטר, היא הייתה אינסטרומנטלית בשבירת סטיגמות וסלילת הדרך לרקדניות אחרות שלא הגיעו "מהשבלונה הבלטית".[13] וכן גם מחסומים אתניים.[4] אחר מותה, ציין הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי ז'אק דמבואז, "כשאתה חושב על מחול רוסי אתה חושב על אולנובה. בבלט אנגלי, זו פונטיין. בבלט אמריקאי, הייתה זו טולצ'יף. היא הייתה גדולה באופן הגדול ביותר שניתן להיות." בטיים מגזין נכתב ש"מכל הרקדניות של המאה הקודמת, רק מועטות השיגו את הרמה האמנותית של טולצ'יף, סוג של חלום מודע, חולמנות בעלת עמוד שדרה."[11]

פרסים והוקרה עריכה

באוקלהומה, מושל המדינה כיבד את טולצ'יף בשל הישגיה בתחום הבלט וכן על מחויבותה למורשת האינדיאנית. בית המחוקקים הצהיר על 29 ביוני 1953 כעל "יום מריה טולצ'יף". היא נמנית בין ארבע רקדניות ילידיות המתוארות בציור הקיר "Flight of Spirit" בבניין הקפיטול של אוקלהומה.[6] פסל ברונזה שלה בגודל חי הוא אחד מחמישה פסלים של קבוצת Five Moons שהוקמו בשטח האגודה ההיסטורית של טולסה בנובמבר 2007. אומת האוסייג' כיבדו אותה בתואר "נסיכת וא-קסת'ה-ת'ומבה" ("Princess Wa-Xthe-Thomba"), שפירושו "האישה של שני עולמות". ב-1996 קיבלה טולצ'יף פרס מפעל חיים מטעם מרכז קנדי.[12] היא הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים, והיא הייתה פעמיים "אשת השנה" של מועדון העיתונות של וושינגטון.[2] היא אף נכללה פעמיים ברשימת הזוכות השנתית של Dance Magazine, שכתבו עליה בשנת 1960 שהיא "כוכבת בעלת גוון אמריקאי אמיתי, אשר בתכונותיה של האלגנטיות, הברק, והענווה...תרמה תרומה נכבדת לשליחות תיאטרון הבלט האמריקאי באירופה וברוסיה."[5] ב-1999 זכתה טולצ'יף במדליה הלאומית לאמנויות מטעם הקרן הלאומית לאמנויות. ב-2011 היא זכתה בפרס "עושי היסטוריה" מטעם מוזיאון ההיסטוריה של שיקגו בשל תרומתה לאמנויות הבמה.[15]

ב-2006, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות ערך ערב מחווה מיוחד לטולצ'יף, "מחווה לגדולת הבלט מריה טולצ'יף", ובו טולצ'יף הצהירה על קנת וון היידקה כעל בן חסותה במחול.[16]

ספרים וסרטים עריכה

אוטוביוגרפיה עריכה

  • בשנת 1997, פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה Maria Tallchief: America's Prima Ballerina ("מריה טולצ'יף: פרימה בלרינה אמריקאית"), אשר כתבה בשיתוף עם לארי קפלן.[6]

ספרי ביוגרפיה עריכה

  • ב-1966 יצא הספר Maria Tallchief : America's prima ballerina1966 מאת אליזבת מאיירס.
  • ב-1992 יצא הספר Maria Tallchief כחלק מסדרת American Indian Stories. את הספר כתבה היידי אלן ארדריץ' ואייר ריק ויפל.
  • ב-1997 יצאה ביוגרפיה נוספת אודות טולצ'יף מאת פול לאנג, Maria Tallchief: Native American Ballerina כחלק מסדרת ביוגרפיות ילידיות אמריקאיות.
  • ב-2001 יצא Tallchief: America's Prima Ballerina, ספר ילדים שכתבה יחד עם הסופרת רוזמרי וולס, עם איורים של גארי קלי.
  • ב-2006 יצאה הביוגרפיה Maria Tallchief: American Ballerina מאת מיקי טרסאווה.

ספרות ילדים ונוער עריכה

  • ב-1970 יצאה ביוגרפיה לילדים אודותיה, Maria Tallchief, מאת טובי טוביאס ומייקל המפשייר.
  • ב-1975 יצא ספר הילדים Maria Tallchief American Ballerina, מאת אדל דלו, ובאיורו של ראסל הובר.
  • ב-2002 יצא ספר הילדים Who Was Maria Tallchief?, פרי עטה של סופרת הילדים והנוער זוכת הפרסים קתרין גרלי, עם איורים של ואל פול טיילור.
  • ב-2015 יצא ספר המיועד לנוער ולמבוגרים שצריכים או מעדיפים קריאה קלה, Maria Tallchief, מאת טרי ברבר, חלק מסדרת הביוגרפיות First Nations/Native American.
  • ב-2017 יצא ספר עליה בסדרת Baby Professor, ביוגרפיות המיועדות לילדים, Maria Tallchief : The First Native American Ballerina.
  • בספר לילדות This Little Trailblazer: A Girl Power Primer Board book מאת ג'ואן חאלוב ובאיורו של דניאל רוד, נכלל פרק אודות טולצ'יף.

פרקים בספרים עריכה

  • ב-1980 נכללה טולצ'יף בספר על רקדניות מפורסמות, The Ballerina: Famous Dancers and Rising Stars of Our Time, מאת שרה מונטגיו.
  • ב-1985 יצא הספר Uncommon Women: Gwendolyn Brooks, Sarah Caldwell, Julie Harris, Mary McCarthy, Alice Neel, Roberta Peters, Maria Tallchief, Mary Lou Williams, Eugenia ZukermanNov מאת ג'ואן קופין, שסיקר את חוויותיהן והשיגיהן של מספר נשים חלוצות בתחומן, וביניהן טולצ'יף.
  • ב-1997 נכללה טולצ'יף בספרה של לילי קוקרוויל ליווינגסטון, American Indian Ballerinas.

סרטים וטלוויזיה עריכה

  • ב-1952 שיחקה בתור אנה פבלובה בסרט בת ים השווה מיליון דולר לצידה של אסתר ויליאמס. היא רקדה בסרט זה את הקטע המפורסם של פבלובה - "הברבור" של סן סנס.
  • ב-1989, כשש שנים לאחר מותו של ג'ורג' בלנצ'ין, יצא הסרט Dancing for Mr B - Six Balanchine Ballerinas, אשר מתמקד באמנותן של שש מהרקדניות עמן עבד הכוריאוגרף המפורסם, כולל טולצ'יף, שהייתה פרימה בלרינה וגם אשתו.
  • ב-2003 יצא DVD‏ The Art of Maria Tallchief, המחבר תמונות וסרטונים של טולצ'יף לשידורים מרדיו-קנדה והתוכנית "Bell Telephone Hour" בין השנים 1954–1966.
  • ב-2007 יצא סרט תיעודי על חייה ואמנותה, Maria Tallchief, מידי היוצרים סנדי אוסאווה ויאסו אוסאווה, אשר שודר ב-PBS בין השנים 2007 ל-2010.

פרסים והוקרה עריכה

מופעים בולטים בקריירה עריכה

במהלך הקריירה ארוכת השנים שלה, טולצ'יף ביצעה תפקידים רבים ומגוונים. בין הבולטים בהם:[17]

 
טולצ'יף וניקולס מגלנס במפצח האגוזים, 1954
  • Le Bourgeois Gentilhomme – 1932
  • Jardin aux Lilas – 1936
  • Rodeo – 1942
  • Danses Concertantes – 1944
  • Night Shadow – 1946
  • Orpheus – 1948
  • 1949‏ – ציפור האש
  • Bourrée fantasque – 1949
  • Sylvia Pas de Deux – 1950
  • Le Baiser de la Fee – 1950
  • 1951‏ – אגם הברבורים
  • Caracole – 1952
  • Scotch Symphony – 1952
  • 1954‏ – מפצח האגוזים
  • Pas de Dix – 1955
  • Allegro Brillante – 1956
  • Gounod Symphony – 1958
  • Ballet Imperial – 1964

טולצ'יף והמורשת האינדיאנית עריכה

גם אחרי שזכתה לתהילה וחיי זוהר בבירות העולם, טולצ'יף המשיכה להזדהות עם מורשתה האינדיאנית. היא זעמה על הסטראוטיפים המיושנים והתפישות המוטעות שאמריקאים רבים ייחסו לאינדיאנים הילידים. בתקופה בה טולצ'יף פעלה, רקדנים אמריקאים רבים אמצו לעצמם שמות במה רוסיים, כדי להיות נגישים יותר לעולם, אך היא סירבה לעשות זאת ושמרה על שמה המקורי.[18]

טולצ'יף נחשבת לאחת מחמש הרקדניות המייצגות של המורשת האינידיאנית, יחד עם אחותה הצעירה מרג'ורי טולצ'יף, רוסלה הייטאוור, מוסליין לרקין ויוונא צ'אוטאה שזכו במרוצת השנים לכינוי הבלרינות האינדיאניות של אוקלהומה.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מריה טולצ'יף בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Maria Tallchief; Larry Kaplan (1998). "Chapter 1". Maria Tallchief: America's Prima Ballerina. Holt. ISBN 0-8050-3302-5.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Anderson, Jack (12 באפריל 2013). "Maria Tallchief, a Dazzling Ballerina and Muse for Balanchine, Dies at 88". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "Tommy Tallchief". College Football Reference. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Sarah Halzack (12 באפריל 2013). "Maria Tallchief, ballet star who was inspiration for Balanchine, dies at 88". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 3 4 "Dance Magazine 1960 Award Winners: Maria Tallchief". Dance Magazine (April 1961).
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Starlynn Raenae Nace. "Tallchief, Elizabeth Maria". Encyclopedia of Oklahoma History and Culture. Oklahoma Historical Society. אורכב מ-המקור ב-17 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 Jon Anderson; Sid Smith (12 באפריל 2013). "Maria Tallchief dead at 88". Chicago Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Maria Tallchief; Larry Kaplan (1998). "Chapter 2". Maria Tallchief: America's Prima Ballerina. Holt. ISBN 0-8050-3302-5.
  9. ^ 1 2 3 4 5 Maria Tallchief; Larry Kaplan (1998). "Chapter 3". Maria Tallchief: America's Prima Ballerina. Holt. ISBN 0-8050-3302-5.
  10. ^ 1 2 Maria Tallchief; Larry Kaplan (1998). "Chapter 4". Maria Tallchief: America's Prima Ballerina. Holt. ISBN 0-8050-3302-5.
  11. ^ 1 2 Howard Chua-Eoan (12 באפריל 2013). "The Silent Song of Maria Tallchief: America's Prima Ballerina (1925-2013)". Time. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 3 "Maria Tallchief Biography". The Kennedy Center. אורכב מ-המקור ב-18 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Hedy Weiss (12 באפריל 2013). "American prima ballerina Maria Tallchief dies at 88". Chicago Sun Times. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Sherlock, Barbara (5 ביוני 2004). "Henry D. Paschen Jr., 77". Chicago Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "2011 Making History Award Recipients Announced". Americantowns.com. 7 בפברואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Dawn, Aulet. "Around Town: a high honor" Joliet Herald News, November 19, 2006.
  17. ^ Maria Tallchief, Britannica
  18. ^ Conversation Piece: Prima Ballerina MARIA TALLCHIEF, ברוס דאפי, 19 בספטמבר 1994
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מריה_טולצ%27יף&oldid=38176961"