מריה קנטקוזינו
מריה קנטקוזינו (ברומנית: Maria Cantacuzino; 1822 - אוגוסט 1898) הייתה אשת החברה הגבוהה בנסיכות מולדובה ומודל של כמה ציירים ידועים.
 | |
| לידה |
20 ביולי 1820 הורודניצ'ן, רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
29 באוגוסט 1898 (בגיל 78) avenue de Villiers, הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת |
| מדינה |
רומניה |
| בן או בת זוג |
|
  | |
ביוגרפיה עריכה
מריה קנטקוזינו נולדה באחוזת הורודניצ'ן (Horodniceni), באזור סוצ'אבה, בנסיכות מולדובה. היא הייתה השביעית מבין 18 הילדים של הלוגופט הגדול ניקולאה קאנטה (Nicolae Canta). האב, שהיה משכיל וידע שפות זרות (קרא את הומרוס במקור), השגיח בכישוריה האמנותיים וטיפח אותם. באפריל 1834 הופיעה בפני קהל באירועים לכבוד פאבל קיסליוב, המושל שעמד לעזוב. בגיל 16, בלחץ האם, הושאה לבן של בעל אחוזה שכנה, אך במהרה התגרשה מבעלה ונישאה לבן משפחתה, הנסיך אלכסנדרו קנטקוזינו-קנאזול (Alexandru (Alecu) Cantacuzino Kneazul), חדרן של הצאר הרוסי, מקורב של אלכסנדרו יואן קוזה וחבר של וסילה אלכסנדרי. מריה קנטקוזינו, לצד אחותו של אלכסנדרי ועוד כמה גבירות נכבדות, היו העילית הנשית הבולטת בחיי הרוח והחברה ביאשי.
וסילה אלכסנדרי התאהב במריה קנטקוזינו. הוא ליווה אותה, בשנת 1850 עד צ'רנוביץ (את יתרת הנסיעה עשתה בליווי אחיו של וסילה אלכסנדרי, ינקו), בנסיעתה על פני אירופה אל איי דרום צרפת, שם קיוותה להבריא ממחלתה (כנראה שחפת).[1] ב-1852 כתב אלכסנדרי את שיר האגדה "Mărioara Florioara" ("מריוארה פלוריוארה"), שפורסם ב-1853 והוקדש למריה קנטקוזינו.
בצרפת הצטרפה מריה קנטקוזינו לניקולאה בלצ'סקו, שגם הוא חלה בשחפת ושניהם נסעו לאיי דרום צרפת, לאקלים שהתאים יותר למחלתם. מצבו של בלצ'סקו היה קשה יותר ומריה, שהתגוררה איתו, סייעה בידו על ידי כך שכתבה, לפי הכתבתו, פרקים בספרו: "ההיסטוריה של הרומנים תחת שלטונו של מיהאי האמיץ". בלצ'סקו ניסה לשוב לנסיכות ולאכיה בעזרת דרכון עותמאני, שהשיג בפריז, אך שלטונות ולאכיה לא נתנו לו להיכנס והוא נסע לאיטליה, שם מת.
לזוג אלכסנדרו ומריה קנטקוזינו היה בית בפריז והם השתלבו בחברה הגבוהה ובחברה האינטלקטואלית, כשהם מופיעים יחד לאירועים. בביתם התארחו אמנים רבים, בהם גם ויקטור הוגו, שהיה אסיר תודה למריה קנטקוזינו על סיוע שהגישה לו כשנמלט מצרפת בגלל עמדתו נגד נפוליאון השלישי. גם תאודור שסריו (Théodore Chassériau), תאופיל גוטייה, ז'ול מישלה וארנסט רנן היו בין באים ביתם.
מריה דגמנה לתאודור שסריו ובין השניים התפתחו קשרים מעבר לכך. מאוחר יותר, בסביבתו של הצייר, הכירה מריה צייר נוסף, פייר פובי דה שאבאן והחלה לדגמן גם עבורו ולמעשה הייתה הדוגמנית הראשית שלו. בציור שבו שלומית בת הרודיאס תובעת את ראשו של יוחנן המטביל מהורדוס, דגמנה מריה את שלומית ואת הורדוס דגמן אנטול פראנס. מריה עודדה את דה שאבאן, שבאותה תקופה טרם זכה להצלחה, ובנוסף להיותה דוגמניתו הייתה גם ליועצת שלו בנושאים אומנותיים ובהמשך התפתחו ביניהם גם יחסים רומנטיים.
לאחר שבעלה נסע ליאשי מריה נשארה לבדה בבית הפריזאי ולאחר מות שסריו, בגבור בדידותה היא עברה אל הסטודיו של דה שאבאן. לאחר מות בעלה, ב-1884, מריה ודה שאבאן נישאו. מריה ליוותה את עשייתו של דה שאבאן עד מותה במשך כארבעים שנה ועל כך אמר עליה דה שאבאן: ”Ce que je suis et ce que j'ai fait c'est a elle que je dois.”[2]
חודשיים אחר מותה של מריה, נפטר גם דה שאבאן.
קישורים חיצוניים עריכה
- בת יאשי שצוירה בפריז - באתר של הפובליציסט יון מיטיקאן(הקישור אינו פעיל) (ברומנית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Mihai Sorin Rădulescu, מאמר על ציור של פייר פובי דה שאבאן בכתב העת הרומני "רומניה הספרותית".
- ^ בתרגום לעברית: "כל מה שאני וכל מה שהשגתי אני חייב לה".