מרי מקלאוד בת'ון
מרי מקלאוד בת'ון (באנגלית: Mary McLeod Bethune) הייתה אשת חינוך, פילנתרופית, פמיניסטית ופעילת זכויות האדם בארצות הברית. בת’ון הקימה את המועצה הלאומית של נשים שחורות ב-1935, ייסדה את כתב העת המרכזי של הארגון וניהלה מספר רב של ארגוני נשים אפרו-אמריקאיות. היא הייתה יועצת לאומית של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, איתו ייסדה את המועצה הפדרלית לענייני צבעוניים[1]. כמו כן הקימה בית ספר פרטי לתלמידים אפרו-אמריקאים בדייטונה ביץ', פלורידה. בת’ון הייתה האישה האפרו-אמריקאית היחידה במשלחת ארצות הברית לניסוח מגילת האומות המאוחדות[2].
.jpg) | |
| לידה |
10 ביולי 1875 Mayesville, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 במאי 1955 (בגיל 79) דייטונה ביץ', ארצות הברית |
| שם לידה |
Mary McLeod |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום מגורים |
Mary McLeod Bethune Council House National Historic Site |
| השכלה |
|
| מספר צאצאים |
1 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
זכתה בתוארי כבוד רבים, בהם "הגברת הראשונה של אמריקה השחורה" וכן "הגברת הראשונה של המאבק (לזכויות האזרח)"[3].
ראשית חייה עריכה
מרי ג'יין מקלאוד נולדה בשנת 1875 בבקתת עץ קטנה בחווה ליד מייסוויל, דרום קרוליינה. הוריה היו עבדים משוחררים, הורים ל-17 ילדים[4]. הוריה ואחיה עבדו כשכירים בגידול אורז וכותנה בחווה.
כילדה נחשפה לספרים וצעצועים בבתים של ילדים לבנים, ושאפה להיות משכילה. הוריה שלחו אותה לבית ספר פרסביטריאני. היא הייתה הילדה היחידה במשפחה שלמדה בבית ספר, במרחק הליכה של חמישה קילומטרים. בכל יום היא לימדה את משפחתה את הדברים שלמדה בבית הספר.
עם סיום לימודיה למדה בקולג' ושאפה להיות מיסיונרית באפריקה, אך בסופו של דבר החליטה להיות מורה.
התחתנה עם אלברטוס בת'ון בשנת 1898. הם עברו לסוואנה, ג'ורג'יה, שם נולד בנם אלברט. לאחר מכן עברו לפלורידה, שם עסקה בחינוך ובשיקום אסירים. בעלה עזב את המשפחה בשנת 1907 אך לא התגרש רשמית. הוא עבר לגור בדרום קרוליינה, ומת בשנת 1918 משחפת.
פעילותה כאשת חינוך עריכה
בשנת 1895 בת'ון עבדה תקופה קצרה כמורה בבית ספר יסודי במחוז סאמטר בפלורידה. בשנת 1896 החלה ללמד בבית ספר תיכון מקצועי באוגוסטה, ג'ורג'יה, שהיה חלק ממיסיון פרסביטריאני שנוהל על ידי לוסי קרפט ליין, בתם של עבדים לשעבר. בבית הספר למדו בעיקר בנות, ומעט בנים. ליין שמה דגש על עקרונות המוסר הנוצרי ועל חינוך מעשי לבנות, שיאפשר להן להתמודד עם אתגרי החיים. ליין השפיעה מאוד על בת'ון, ועקרונותיה הנחו אותה בהמשך הקריירה שלה.
לאחר נישואיה שבה לפלורידה ובשנת 1904 הקימה בדייטונה בית ספר לנערות שחורות. בתחילה היו בבית הספר שישה תלמידים - חמש בנות, בנות שש עד שתים עשרה, ובנה אלברט. בית הספר גבל במזבלה של דייטונה. הלימודים מומנו על ידי ההורים וחברי הכנסייה, שגייסו כסף בעזרת מכירות של פשטידות בטטה, גלידה ודגים מטוגנים. לאחר שנה למדו כ-30 תלמידות בבית הספר.
תוכנית הלימודים הקפדנית החלה בלימודי מקרא ב-5:30 בבוקר, ולאחר מכן כלכלת בית, תפירה, בישול ועבודות יד. בשנה השנייה נוספו לימודי מדעים, מנהל עסקים, מתמטיקה, אנגלית ושפות זרות.
בת’ון התיידדה עם ארגונים של נשים לבנות בפלורידה ועם בעלי ממון, וגייסה מהם כספים למימון הפעילויות בבית הספר. חלק מהתורמים הוזמנו לשבת במועצת הנאמנים של בית הספר. בין השאר התיידדה עם אלינור רוזוולט, שסייעה לה לגייס תרומות[5]. הקרן לחינוך מיסודו של ג'ון ד. רוקפלר תרמה לבית הספר 62,000 דולר[6].
בשנת 1931 בוצע מיזוג של בית הספר לבנות עם בית חינוך קוקמן לבנים, ואלה הפכו למכללת בת’ון-קוקמן, ומאוחר יותר לאוניברסיטה פרטית, הפעילה עד היום[7].
בית החולים מקלאוד עריכה
בתחילת המאה ה-20 בית החולים של דייטונה ביץ', פלורידה, לא קיבל שחורים בשעריו, ורבים מהם סבלו מבעיות בריאותיות שלא טופלו.
בת'ון איתרה מבנה קטן ליד בית הספר, וגייסה חמשת אלפים דולר מתרומות כדי לרכוש את המבנה ולפתוח בו בית חולים לשחורים. הוא נחנך בשנת 1911. בתחילה היו בו שתי מיטות, אך בתוך כמה שנים התרחב לעשרים מיטות. בבית החולים עבדו רופאים לבנים לצד רופאים שחורים, והוא פעל במשך כעשרים שנה. בין השאר טיפל בנפגעי השפעת הספרדית[8].
בשנת 1931 הסכים בית החולים הציבורי של דייטונה לפתוח אגף נפרד לשחורים וצבעוניים. רק בשנות השישים של המאה ה-20 בוטלה בו ההפרדה הגזעית.
פעילות חברתית עריכה
זכות בחירה לנשים שחורות עריכה
התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית איפשר זכות בחירה לנשים, אך גם שלל את זכות הבחירה מגברים ונשים שחורים שלא שילמו מיסים, לא נרשמו בפנקס הבוחרים או לא עברו מבחני אוריינות. בת’ון פעלה רבות כדי ששחורים יוכלו להצביע. בעזרת תרומות היא שילמה את מיסי הבוחרים, רשמה מצביעים וסיפקה שיעורי אוריינות בבית הספר שלה. במספר מקרים היא נאלצה להתעמת עם אנשי הקו קלוקס קלאן שניסו לעצור את פעילותה[9].
היא הייתה פעילה בארגונים רבים למען זכויות האזרח. בין השאר שימשה כנשיאת סניף פלורידה של הארגון הלאומי של נשים צבעוניות בין השנים 1917 ל-1925, נשיאת הפדרציה הדרום-מזרחית של מועדוני נשים צבעוניות מ-1920 עד 1925, נשיאת הארגון הלאומי של נשים צבעוניות מ-1924 עד 1928, ותפקידים נוספים[3].
בשנת 1928 הוזמנה על ידי נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' לוועידה למען רווחת הילד. בשנת 1930 הוזמנה על ידי הנשיא הרברט הובר לוועידת הבית הלבן לבריאות הילד.
בשנת 1935 הקימה בת’ון את המועצה הלאומית של נשים שחורות (אנ') (NCNW) בניו יורק, ארגון-גג של 28 ארגונים שונים שפעלו לשיפור מעמדן של נשים שחורות וקהילותיהן. הארגון פעיל גם כיום. המבנה המקורי שבו נוסד הארגון מוגדר בארצות הברית כאתר היסטורי לאומי.
שיתופי פעולה עם רוזוולט עריכה
לאחר שפרנקלין רוזוולט נבחר לנשיא ארצות הברית, בת'ון מונתה להיות אחראית על פרויקטים לאומיים רבים לקידום השחורים. ראשית פעלה במינהל הנוער הלאומי, חלק מפרויקט מינהל קידום העבודות שסיפק תוכניות לקידום לימודים ותעסוקה לצעירים שחורים. בשנת 1936 נבחרה להיות חלק מהארגון, וכעבור שנתיים מונתה למנהלת החטיבה לענייני שחורים[3]. בין הישגיה, גרמה לבתי ספר להכשרת טייסים אזרחיים לקבל בוגרי תיכון שחורים, ובזכותה הוכשרו הטייסים השחורים הראשונים[10]. ראש מינהל הנוער הלאומי אמר ב-1939: "אף אחד לא יכול לעשות מה שגברת בת’ון יכולה לעשות."
כמו כן, במהלך כהונתה בת’ון קידמה תוכניות חינוך מיוחד לשחורים בעלי צרכים מיוחדים וקרן לילדים נכים שחורים. מינהל הנוער הלאומי פעל עד שנת 1943.
בשנת 1938 רוזוולט הקים מועצה לאומית לענייני שחורים וצבעוניים, ובת'ון הייתה אחת הפעילות במועצה זו. חברי המועצה היו מנהיגים של קהילות שחורים בארצות הברית, ופעילותם השפיעה על מינויים פוליטיים וחלוקת תקציבים לארגונים חברתיים.
חיים אישיים עריכה
בת'ון נהגה לשאת מקל הליכה אף על פי שלא נזקקה לו, כחלק מניסיון ליצור תדמית קשוחה. היא נמנעה לחלוטין ממשקאות חריפים והטיפה לאחרים לנהוג כך.
רבים ציינו את נחישותה בהשגת מטרותיה ואת יחסי האנוש המופלאים שלה. כאשר תושב דייטונה לבן איים על תלמידיה של בת’ון ברובה, בת'ון שוחחה איתו והפכה אותו לבן ברית. מנהל בית החולים סיפר: "גברת בת’ון טיפלה בו באדיבות וטיפחה בו רצון טוב, עד כדי כך שהוא הגן בנשקו על תלמידי בית הספר ואמר: אם מישהו יפריע למרי הזקנה, אני אגן עליה בחיי."[11]
בת'ון הייתה שותפה ביוזמות עסקיות רבות בפלורידה, בהן עיתון יומי, מלון דרכים ומספר חברות ביטוח. לאחר שפרשה לגמלאות נמנע ממנה ללכת לחוף הים בפלורידה, מכיוון ששחורים לא הורשו לבקר בו. היא גייסה מספר יזמים בעיר, ורכשה רצועת חוף של 3 ק"מ בה שחורים ולבנים הורשו להתרחץ ללא הפרדה גזעית. חוף זה קרוי כיום "חוף בת'ון (אנ')" על שמה.
מרי מקלאוד בת'ון מתה ב-18 במאי 1955 מהתקף לב. הספדים פורסמו בעיתונים רבים בארצות הברית.
מורשתה עריכה
מרי מקלאוד בת’ון זכתה להערכה וכבוד בחייה ולאחר מותה. היא שימשה השראה לפעילות רבות בארגוני זכויות אזרח, ובין השאר קמלה האריס ציינה אותה כאחת הנשים שהשפיעו עליה[12].
בשנת 1930 נכללה במקום העשירי ברשימת הנשים הגדולות באמריקה. בת’ון קיבלה מספר מדליות ופרסים מארגוני זכויות אזרח, וכן מממשלת האיטי ומממשלת ליבריה.
בת’ון הייתה האישה השחורה היחידה שנכחה בטקס ייסוד האו"ם בסן פרנסיסקו ב-1945.
בת'ון הייתה אחת הנשים ששימשו השראה לסופרת אליס ווקר כאשר טבעה את המונח "וומניזם", ונחשבת כיום לדמות מופת וומניסטית[13].
בשנת 1962 החליט הקונגרס של ארצות הברית להעמיד מצבה לזכרה של בת'ון בפארק לינקולן בוושינגטון הבירה, ולצידה במה להופעות וחלל לתערוכות, שאירחו תערוכות רבות, בין השאר של מרדכי אבניאל[14]. בשנת 1973 בת'ון נכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים. ב-10 ביולי 1974, לרגל 99 שנה ליום הולדתה, הוקמה לכבודה אנדרטה בפארק לינקולן, לצד מצבתה. בטקס השתתפו עשרות אלפי אנשים.
בשנת 1985 הנפיק שירות הדואר האמריקאי בול לכבודה של בת’ון. המגזין "אבוני" ציין אותה מספר פעמים כאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של השחורים בארצות הברית. בשנת 1991 האיגוד האסטרונומי הבינלאומי קרא על שמה שקע גאולוגי בכוכב הלכת נוגה.
בערים רבות בארצות הברית קיימים בתי ספר על שמה.
בשנת 2018 החליט בית המחוקקים של פלורידה כי פסל של מרי מקלאוד בת'ון יוצב באוסף היכל הפסלים הלאומי, במקום הפסל של אדמונד קירבי סמית', ממנהיגי צבא הקונפדרציה. הפסל של בת'ון נחנך ב-13 ביולי 2022 בבניין הקפיטול. זוהי הדמות הראשונה של אמריקאית שחורה באוסף היכל הפסלים הלאומי.
במאמר שפרסמה בשנת 1954 סיכמה את השקפתה בנושא זכויות האזרח במילים הבאות:”"לפי חוקת ארצות הברית לא יכולה להיות דמוקרטיה מפוצלת, לא ממשלת מעמדות ולא מחוז חופשי למחצה. לכן, לא יכולה להיות אפליה, או הפרדה גזעית או שלילת זכויות לחלק מהאזרחים… אנחנו בדרך, אבל אלו הגבולות שעלינו לכבוש. עלינו להשיג שוויון מלא בחינוך, במסחר, בהזדמנויות כלכליות, ושוויון מלא באיכות החיים.”[15]
קישורים חיצוניים עריכה
- מרי מקלאוד בת'ון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מרי מקלאוד בת'ון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Mary McLeod Bethune, “The First Lady of the Struggle.”, באתר מדיום, 23 בינואר 2020 (באנגלית).
- ^ Mary McLeod Bethune, Building a Better World: Essays and Selected Documents, עמ' 249, 2002 (באנגלית).
- ^ 1 2 3 Mary McLeod Bethune (1875-1955) - Eleanor Roosevelt Papers Project, באתר אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (באנגלית).
- ^ Personal, Mary McLeod Bethune, The Journal of Negro History 40, 1955, עמ' 393-395.
- ^ The Unlikely Friendship of Eleanor Roosevelt and Mary McLeod Bethune, באתר "Biography" (באנגלית).
- ^ Elaine M. Smith, “Mary McLeod Bethune's "Last Will and Testament": A Legacy for Race Vindication”, The Journal of Negro History, Vol. 81, No. 1/4, 1996, p. 117
- ^ The Historical Roots Of Bethune-Cookman University (באנגלית).
- ^ Mary McLeod Bethune, Building a Better World: Essays and Selected Documents, עמ' 99, 2002 (באנגלית).
- ^ Mary McLeod Bethune inducted as first Black member of Capitol's National Statuary Hall, 13 ביולי 2022 (באנגלית).
- ^ Mary McLeod Bethune, Building a Better World: Essays and Selected Documents, עמ' 200, 2002 (באנגלית).
- ^ Elaine M. Smith, “Mary McLeod Bethune's "Last Will and Testament": A Legacy for Race Vindication”, The Journal of Negro History, Vol. 81, No. 1/4, 1996, p. 113
- ^ AP, "אני יכולה להיות נשיאה": ההישג של האריס הוא סמל לתקווה, באתר ynet, 12 בנובמבר 2020.
- ^ Mary McLeod Bethune, Building a Better World: Essays and Selected Documents, עמ' 129, 2002 (באנגלית).
- ^ הנה אמן גדול, חרות, 12 באוקטובר 1962.
- ^ Today in labor history: Mary McLeod Bethune born, 10 ביולי 2013 (באנגלית).