מרכבות האש
מרכבות האש (באנגלית: Chariots of Fire) הוא סרט דרמה-היסטורי בריטי משנת 1981 המספר את סיפורם של שני אתלטים באולימפיאדת 1924: אריק לידל, סקוטי נוצרי אדוק שמכוון את פעולותיו למען האדרת שמו של אלוהים והרולד אברהמס, יהודי המנסה להתגבר על דעות קדומות. הסרט מבוסס על ספר באותו השם ועל אירועים אמיתיים.
 | |
| כרזת הסרט באנגלית | |
| בימוי |
יו הודסון  |
|---|---|
| הופק בידי | דייוויד פטנאם |
| תסריט |
קולין וולנד |
| עריכה | טרי רולינגס |
| שחקנים ראשיים |
בן קרוס איאן צ'ארלסון נייג'ל הייברס שריל קמפבל אליס קריגה איאן הולם |
| מוזיקה | ואנגליס |
| צילום | דייוויד וואטקין |
| מדינה | הממלכה המאוחדת |
| חברת הפקה |
Allied Stars Ltd |
| חברה מפיצה | לד קומפני ארצות הברית פוקס המאה ה-20 ברחבי העולם |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 30 במרץ 1981 |
| משך הקרנה | 124 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה |
סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט ספורט, סרט היסטורי |
| תקציב | 3,000,000 ליש"ט |
| הכנסות | 58,972,904 דולר אמריקני |
| הכנסות באתר מוג'ו | chariotsoffire |
| פרסים |
|
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הסרט נכתב על ידי קולין וולנד ובוים על ידי יו הדסון (אנ'). הוא היה מועמד ל-7 פרסי אוסקר וזכה בארבעה מתוכם, כולל פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. הוא מדורג במקום ה-19 ברשימת מאה הסרטים הבריטים של מכון הסרטים הבריטי.
שמו של הסרט נלקח מהשורה "הבו לי רכב אש" מהשיר ירושלים של ויליאם בלייק; השיר מושמע בסופו של הסרט. זוהי מובאה ממלכים ב' (ב', י"א), עת מתוארת עלייתו של אליהו השמיימה: "וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם".
הסרט זכור גם בזכות מוזיקת הנושא שלו שהולחנה על ידי המלחין היווני ואנגליס שזכה עבורו בפרס אוסקר למוזיקה המקורית הטובה ביותר.
עלילה עריכה
1919: הרולד אברהמס (בן קרוס), מתחיל את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג'. אברהמס סובל מאנטישמיות מהצוות באוניברסיטה. הוא מתחרה בריצת חצר מסורתית באוניברסיטה - ריצה מסביב לחצר תוך הזמן שלוקח לשעון לצלצל 12 צלצולים, והופך להיות הראשון מזה 700 שנה אשר מצליח להשלים את הריצה בזמן הנקוב. עם הזמן גורף אברהמס הצלחות בתחרויות לאומיות שונות. באותה תקופה הוא מתאהב בזמרת סופרן, סיביל (אליס קריגה).
אריק לידל (איאן צ'ארלסון) הוא סקוטי, בן למיסיונרים שנולד בסין, שוהה בסקוטלנד. אחותו האוהבת, ג'ני (שריל קמפבל), אינה רואה בעין יפה את תוכניותיו של לידל להמשיך ולהתאמן בריצה תחרותית אולם לידל רואה בכך שליחות מיסיונרית להאדרת האל, בטרם ימשיך את תוכניותיו ויחזור לסין.
בפעם הראשונה שאברהמס ולידל מתחרים לידל מנצח את אברהמס. אברהמס לוקח את זה קשה מאוד, אולם סם מוסאביני (איאן הולם), מאמן מקצועי שאברהמס פנה אליו קודם לכן מציע לו שייקח אותו כדי שיוכל לשפר את הטכניקה שלו. צעד זה מושך ביקורת מהנהלת האוניברסיטה. הם טוענים שזהו מעשה לא ראוי להעסיק מאמן מקצועי וכי עליו לגשת לנושא כחובבן. אברהמס מבהיר להם שהוא אכן חובבן, אך יודע שהישגים טובים משיגים על ידי עמל קשה ושהשאיפה להידמות כמי שמצליח ללא עמל היא אחיזת עיניים. הוא מבין כי הביקורת שלהם היא כיסוי לאנטישמיות והתנשאות, ועומד על שלו.
כשאריק לידל מפספס בטעות בעקבות אימוני הריצה שלו תפילה בכנסייה נוזפת בו ג'ני ומאשימה אותו כי שוב הוא אינו דבק אך ורק באלוהים. אריק אומר לה שאף על פי שהוא מתכוון בסופו של דבר לחזור לשליחות בסין, הוא מרגיש השראה אלוהית בעת שהוא רץ. הוא אומר, "אני מאמין כי אלוהים בראני לתכלית זו. הוא עשני אצן, ובמרוצתי חש אני את חסדו".
לאחר שנים של אימוני ריצה מתקבלים השניים לייצג את בריטניה הגדולה במשחקים האולימפיים של שנת 1924 המתקיימים בפריז. יחד איתם מתקבלים גם חבריו של אברהמס מקיימברידג': לורד אנדרו לינדזי (נייג'ל הייברס), אוברי מונטגיו (ניקולאס פארל) והנרי סטולרד (דניאל גרול).
בעת ההפלגה מלונדון לפריס נודע ללידל כי המוקדמות לריצת ה-100 מטר יהיו ביום ראשון. הוא מסרב לחלל את השבת הנוצרית בכך שישתתף במירוץ, למרות הלחץ הכבד מצדו של נסיך ויילס והוועד האולימפי הבריטי. לדבריו, אמונתו הפרסביטריאנית (כנסייה שהדגישה את חובת המנוחה ביום למן המאה ה-17) אינה מתירה לו להשתתף בריצה ביום זה.
בסופו של דבר לורד אנדרו לינדזי, זוכה מדליית כסף בריצת 400 מטר משוכות, מציע את מקומו בריצת 400 המטר ללידל. לידל מסכים להצעה בהכרת תודה, והתעקשותו על אמונתו הדתית יוצרת כותרות ברחבי העולם.
לידל נושא דרשה בכנסייה של סקוטלנד בפריז, ומצטט מישעיהו (מ', ל"א):
וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.
אברהמס מנוצח על ידי רצי ארצות הברית במירוץ 200 המטר. הוא יודע כי ההזדמנות האחרונה שלו למדליה תהיה בריצת 100 המטרים. הוא מתחרה במירוץ, וזוכה במדליית זהב אולימפית.
לפני המירוץ של לידל, מאמן הקבוצה האמריקאית מתייחס בזלזול לסיכויו של לידל להשיג תוצאה ראויה במירוץ 400 המטר. למרות זאת, לידל מביס את האמריקאים וזוכה אף הוא במדליית זהב.
המשלחת הבריטית חוזרת הביתה כמנצחת. הטקסט של המסך מספר כי אברהמס התחתן עם סיביל וכי אריק לידל המשיך לעבודה מיסיונרית בסין, שם מת בשנת 1945 בידי היפנים.
שחקנים עריכה
- בן קרוס - הרולד אברהמס, סטודנט יהודי באוניברסיטת קיימברידג'.
- איאן צ'ארלסון - אריק לידל, בנם של סקוטים שנמצאים בשליחות מיסיונרית בסין.
- ניקולס פארל - אוברי מונטגיו, אצן וחברו של הרולד אברהמס.
- נייג'ל הייברס - לורד אנדרו לינדזי, סטודנט בקיימברידג' שהשתתף כאצן באולימפיאדה. דמותו מבוססת באופן חלקי על דמותו של דייוויד ססיל ודאגלס לאו.
- איאן הולם - סם מוסאביני, המאמן הבריטי.
- ג'ון גילגוד - ראש טריניטי קולג' באוניברסיטת קיימברידג'.
- לינדזי אנדרסון - ראש קולג' גונוויל וקאיוס באוניברסיטת קיימברידג'.
- אליס קריגה - סיביל גורדון, ארוסתו של אברהמס (ארוסתו האמיתית הייתה סיביל אברס).
- סטרואן רוג'ר - החבר של לידל ומאמן ריצה.
- נייג'ל דוונפורט - לורד בירקנהד, חבר בוועד הבריטי האולימפי שייעץ לאתלטים.
- פטריק מאגי - לורד קדוגן, יושב ראש הוועד הבריטי האולימפי שלא ראה בעין יפה את החלטתו של לידל.
- דייוויד ילנד - נסיך ויילס שניסה לשנות את דעתו של לידל לגבי ריצה ביום ראשון.
- שריל קמפבל - ג'ני לידל
הפקה עריכה
תסריט ובימוי עריכה
המפיק, דייוויד פטנאם, חיפש סיפור בסגנון של אדם לכל עת (1966), המתאר אנשים שהולכים בעקבות מצפונם, וחשב כי עלילה שתעסוק בספורט תספק הזדמנויות טובות כדי לבטא רעיון זה[1]. הוא גילה את סיפורו של אריק לידל במקרה, עת קרא ספר עיון על האולימפיאדה בשעה שהיה מרותק בבית שָֹכוּר בלוס אנג'לס, חולה שפעת[2].
התסריטאי, קולין וולנד, שהוזמן על ידי פטנאם, ערך מחקר רציני עבור התסריט זוכה האוסקר שלו. בין היתר הוא פרסם בעיתונות לונדון כי הוא מחפש אנשים הזוכרים את אירועי אולימפיאדת 1924. נוסף לכך הוא הלך לארכיון הסרטים הלאומי עבור תמונות וסרטים מהמשחקים האולימפיים וראיין כל מי שהיה קשור לאירועים והיה עדיין בחיים. וולנד החמיץ את אברהמס שמת ב-14 בינואר 1978, אך השתתף בטקס לזכרו שנתן לו השראה לסצנת הפתיחה והסיום[3]. בנו של אוברי מונטגיו ראה את הפרסומים שלו בעיתונות ושלח לו העתקים של המכתבים שאביו שלח לביתו, אשר נתנו לוולנד חומר עבור החיבור הנרטיבי בסרט. פרט לשינויים בברכות הפתיחה של המכתבים ששונה מ-"Darling Mummy" ל-"Dear Mum", והשינוי בין אוקספורד לקיימברידג', כל הציטוטים ממכתביו של מונטגיו הם מקוריים.
התסריט המקורי של וולנד כולל מלבד אריק לידל והרולד אברהמס גיבור שלישי - דאגלס לאו, שזכה במדליית זהב בריצת 800 מטר באולימפיאדת 1924, שהוצג כספורטאי אריסטוקרטי ומיוחס. זה האחרון סירב להיות קשור אל הסרט באיזושהי דרך, ולפיכך דמותו הוחלפה בדמות הבדיונית של לורד אנדרו לינדזי[4].
איאן צ'ארלסון כתב בעצמו את נאומו של לידל לקהל לאחר תחרות הריצה בין סקוטלנד לאירלנד. צ'ארלסון, שלמד תנ"ך באינטנסיביות לקראת ביצוע תפקידו אמר לבמאי, יו הדסון, כי הוא מרגיש שהנאום בתסריט מתחסד ואינו אותנטי או מעורר השראה. הדסון וולנד נתנו לו לכתוב בעצמו את הנאום במקום הנאום המקורי בתסריט[5].
הסרט שהוקרן בארצות הברית שונה מעט. סצנה קצרה בה משחקים אברהמס, לידל, מונטגיו ושאר חברי המשלחת הבריטית קריקט לפני תחילת המשחקים האולימפיים הופיעה בסרט המקורי מיד בתחילתו. בסרט בגרסה האמריקאית נמחקה הסצנה הזו כדי למנוע את דירוג הסרט בדרגת G (מתאים לכל הגילאים) על ידי מערכת הדירוג של איגוד הסרטים של אמריקה מה שעלול להוריד מההכנסות בקופות. במקום זאת הופיעה סצנה בה מופיעים אברהמס ומונטגיו בתחנת הרכבת של קיימברידג' ופוגשים שני ותיקים ממלחמת העולם הראשונה שמשתמשים במילה "שיט", מתוך מטרה להשיג לסרט דירוג של PG (מומלץ ליווי הורים)[6].
פטנאם בחר את יו הדסון, במאי סרטים פרסומיים ודוקומנטריים שמעולם לא ביים סרט עלילתי, לביים את מרכבות האש. הדסון ופטנאם הכירו זה את זה מאז שנות ה-60 עת היה פטנאם מנהל בחברת פרסום והדסון ביים סרטים עבור משרדי פרסום.
מוזיקת הסרט עריכה
אף על פי שעלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-20, מוזיקת הסרט זוכת פרס האוסקר שהולחנה על ידי ואנגליס משתמשת בסאונד אלקטרוני, עם הדגש חזק של סינתיסייזר ופסנתר יחד עם כלים אחרים. שימוש במוזיקה מודרנית לסרט תקופתי היה יוצא דופן מהדרך המקובלת לסרטים תקופתיים אחרים בהם בדרך כלל נשמעה מוזיקה המנוגנת על ידי תזמורת. מוזיקת הסרט הפכה בהמשך לאייקונית ונעשה בה שימוש בסרטים ובתוכניות טלוויזיה אחרות, בדרך כלל במהלך קטעי תנועה מואטת.
ואנגליס, מלחין מוזיקה אלקטרונית יוונית, חי בלונדון אליה עבר מפריז מאז שנת 1974[7]. הבמאי יו הדסון הכיר אותו בעקבות שיתוף פעולה שלהם בסרטים תיעודיים ופרסומות שזה האחרון ערך, והתרשם במיוחד מאלבומיו "Opéra sauvage" ו-"China".[8] הדסון נימק את הבחירה בוואנגליס ובמוזיקה מודרנית דווקא משום שלדבריו "ידעתי שאנחנו צריכים משהו שיהיה אנכרוניסטי לתקופה כדי לתת תחושה של מודרניות. זה היה רעיון מסוכן אבל הלכנו עם זה, במקום לתת מוזיקה סימפונית תקופתית." לפסקול הייתה משמעות אישית לוואנגליס: לאחר הלחנת מוזיקה אייקונית זו הוא אמר לפנטם, "אבי היה אצן, והמוזיקה הזו היא שיר הלל עבורו"[7].
הבחירה המקורית של הדסון למוזיקת הנושא של הסרט ומוזיקת סצנת הריצה על החוף היה לחן של ואנגליס משנת 1977, "L'Enfant", מתוך אלבומו "Opera Sauvage". ואנגליס שכנע את הדסון כי הוא יכול להלחין מוזיקה טובה יותר עבור מוזיקת הנושא של הסרט. כשהוא השמיע את מוזיקת "מרכבות האש" להדסון הוסכם כי לחן זה ללא ספק טוב יותר[9]. L'Enfant כן הוכנס בסופו של דבר לסרט: כאשר הספורטאים מגיעים לפריז ונכנסים לאצטדיון, תזמורת כלי נשיפה צועדת ותחילה היא מנגנת את היצירה[10]. L'Enfant היה לימים שיר הנושא של הסרט "שנה בצל הסכנה".
חלקים מסוימים מהמוזיקה של ואנגליס בסרט לא הוכנסו לאלבום הפסקול של הסרט. אחד מהם הוא מוזיקת הרקע למירוץ של לידל בהרי סקוטלנד. יצירה זו היא גרסה של מוזיקת הנושא שמופיעה בגרסה המקורית שלה באלבומו של ואנגליס משנת 1979, "Opéra sauvage". גרסאות אחרות מופיעות באלבומים אחרים של ואנגליס, "Themes", "Portraits" ו-"Odyssey: The Definitive Collection", אולם באף אחד מהם לא מופיעה הגרסה הנשמעת בסרט.
הסרט משלב גם יצירה מסורתית מוכרת: ירושלים, מושר על ידי מקהלה בריטית בלווייתו של הרולד אברהמס, ב-1978. השיר שנכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה והפך להיות ל"המנון הלא רשמי של בריטניה" נשמע בסרט ששמו נכתב בהשראתו. בסרט מופיעים המנונים ומזמורים בריטים מסורתיים אחרים.
מנגינת הנושא של הסרט נבחרה לשמש במסגרת אירועי אולימפיאדת לונדון (2012). היא נוגנה בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ובכל אחד מטקסי חלוקת המדליות בה.
ליהוק עריכה
במאי הסרט, יו הדסון (אנ') רצה ללהק לתפקידים הראשיים בסרט שחקנים צעירים ולא מוכרים ולגבות אותם בשחקנים ותיקים כמו ג'ון גילגוד, לינדסיי אנדרסון ואיאן הולם בתפקידי המשנה. הדסון, ופטנאם, המפיק, בילו חודשיים בחיפוש עקר אחר שחקן שיגלם את דמותו של אריק לידל. לאחר שראו את שחקן התיאטרון הסקוטי איאן צ'ארלסון מגלם את דמותו של פייר במחזה פיאף שהעלתה הלהקה השייקספירית המלכותית ידעו השניים שזה האיש שהם מחפשים. קודם לכן שמע צ'ארלסון על הסרט מאביו והשתוקק למלא את התפקיד שחש שמתאים לו "כמו כפפה ליד"[11].
בן קרוס, המגלם את הרולד אברהמס התגלה בעת שגילם את דמותו של בילי פליין בשיקגו. קרוס אמר כי הוא היה קרוב לדמעות בשעה שקרא את תסריט הסרט[12].
פוקס המאה ה-20, שנתנה כחצי מתקציב הסרט תמורת זכויות ההפקה מחוץ לצפון אמריקה, התעקשה ללהק 2 שחקנים מוכרים מארצות הברית. כך שלשני תפקידים קטנים של 2 רצים אמריקאים המתחרים באולימפיאדה מילאו שמות גדולים מהתקופה ההיא: בראד דייוויס שכיכב באקספרס של חצות (גם הוא הפקה של פטנאם) ודניס כריסטופר.
כל השחקנים המגלמים רצים עברו 3 חודשים של אימון אינטנסיבי תחת פיקוחו של המאמן הידוע טום מק-נאב. הכשרה זו תרמה בין השאר ליצירת קשר ותחושת אחווה בין השחקנים[12].
לוקיישנים עריכה
סצנת החוף המפורסמת בה גם מושמעת מוזיקת הנושא של הסרט צולמה בווסט סנדס, סט. אנדרוס. כל הסצינות של קיימברידג' צולמו למעשה באיטון קולג' משום שקיימברידג' סרבה לאשר צילומים בשטחה מחשש להזכר בסרט כאנטישמית. מאוחר יותר, לאור ההצלחה המסחררת של הסרט[13], הצטערה הנהלת האוניברסיטה על ההחלטה.
מבנה עיריית ליברפול שימש לסצינות בשגרירות הבריטית בפריז[13]. האצטדיון האולימפי איב-דו-מנואר יוצג בידי "The Oval Sports Centre", בבינגטון, מרזיסייד[14]. מסוף המעבורת בוודסייס, מרזיסייד שימש עבור סצינות ההפלגה בדובר[14]. קטעי תחנות הרכבת צולמו במוזיאון הרכבת הלאומי ביורק[13]. הסצנה בה מוצגת אופרת הסבוי המיקדו צולמה בתיאטרון סבוי עם חבריה של "D'Oyly Carte Opera Company"[15]. ארוחת הערב בין סיביל לבין הרולד צולמה ב-"Café Royal Oyster Bar" באדינבורג[16].
מועמדויות וזכיות עריכה
| פרס | קטגוריה | מועמד | תוצאה |
|---|---|---|---|
| פרס אוסקר | |||
| פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר | דייוויד פטנאם | זכייה | |
| פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר | קולין וולנד | זכייה | |
| פרס אוסקר לעיצוב התלבושות הטוב ביותר | מילנה קנונרו | זכייה | |
| פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר | ואנגליס | זכייה | |
| פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר | יו הדסון | מועמדות | |
| פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר | איאן הולם | מועמדות | |
| פרס אוסקר לעריכה הטובה ביותר | טרי רולינגס | מועמדות | |
| פרס באפטא | |||
| פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר | דייוויד פטנאם | זכייה | |
| פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר | יו הדסון | מועמדות | |
| פרס באפט"א לתסריט הטוב ביותר | קולין וולנד | מועמדות | |
| פרס באפט"א לשחקן המשנה הטוב ביותר | נייג'ל הייברס | מועמדות | |
| איאן הולם | זכייה | ||
| פרס באפט"א לעריכה הטובה ביותר | טרי רולינגס | מועמדות | |
| פרס באפט"א לעיצוב התלבושות הטוב ביותר | מילנה קנונרו | זכייה | |
| פרס באפט"א לצילום הטוב ביותר | דייוויד ווטקין | מועמדות | |
| פרס באפט"א למוזיקת סרט הטוב ביותר | ואנגליס | מועמדות | |
| פרס באפט"א לפסקול סרט הטוב ביותר | קליב ווינטר, רול רואו, ג'ים שילדס | מועמדות | |
| פרס באפט"א לעיצוב הפקה הטוב ביותר | רוג'ר הול | מועמדות |
קישורים חיצוניים עריכה
- מרכבות האש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
"מרכבות האש", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"מרכבות האש", באתר נטפליקס
"מרכבות האש", באתר AllMovie (באנגלית)
"מרכבות האש", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"מרכבות האש", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "מרכבות האש", באתר Metacritic (באנגלית)
- "מרכבות האש", באתר אידיבי
- "מרכבות האש", באתר דיסני+ סרטים (באנגלית)
"מרכבות האש", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- אורי קליין, למען אלהים והמדינה, דבר, 3 בנובמבר 1981
הערות שוליים עריכה
- ^ Goodell, Independent Feature Film Production: A Complete Guide from Concept Through Distribution. New York: St. Martin's Press, 1982. p. xvii.
- ^ Nichols, Peter M. The New York Times Essential Library, Children's Movies: A Critic's Guide to the Best Films Available on Video and DVD., 2003. p. 59.
- ^ McLaughlin, John. "In Chariots They Ran". Runner's World. February 2012.
- ^ Chapman, pp. 274–295.
- ^ For Ian Charleson : a tribute., London: Constable, 1990, ISBN 0-09-470250-0
- ^ ראיון של פטנאם לבי בי סי על ידי ג'ק ולנטי
- ^ 1 2 Daily Telegraph newspaper, 21 November 1982
- ^ MacNab, Geoffrey. "Everyone Was a Winner when British Talent Met the Olympic Spirit". The Independent. 13 April 2012.
- ^ Vangelis in Chariots of Fire – The Reunion (2005 video; featurette on 2005 Chariots of Fire DVD)
- ^ Trivia about Vangelis
- ^ Ian McKellen, Hugh Hudson, Alan Bates, et al. For Ian Charleson: A Tribute. London: Constable and Company, 1990. pp. xix, 9, 76.
- ^ 1 2 Wings on Their Heels: The Making of Chariots of Fire. (2005 video; featurette on 2005 DVD).
- ^ 1 2 3 Hugh Hudson's commentary to the 2005 Chariots of Fire DVD
- ^ 1 2 Chariots of Fire. Where Did They Film That?. Retrieved 18 February 2007
- ^ Bradley, Ian, ed. The Complete Annotated Gilbert and Sullivan. Oxford University Press, 2005. p. 576.
- ^ Chariots of Fire – Filming locations at the Internet Movie Database