מָרֵשָׁה (נכתב גם מָרֵאשָׁה) הוא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ־24 דונם בלבד, אך סביבו נפרשים שרידים במרחב של כ־400 דונם המכונים "העיר התחתית". במרשה התגלו שרידים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה המאוחרת ועד לימי הביניים. בתקופה הלניסטית העיר התרחבה אל מעבר לתל והוקמה העיר התחתונה. ייחודה של מרשה בחפירת חללים תת־קרקעיים מתחת לבתי העיר. חללים אלה שימשו למחסנים, מאגרי מים, מתקני מסתור ועוד.

מרשה
מערת אפולופאנס ראש הצידונים במרשה
מערת אפולופאנס ראש הצידונים במרשה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2014, לפי קריטריונים 5
חלק מתוך מערות בית גוברין ומָרֵשָׁה בגבעות יהודה
היסטוריה
תרבויות יהודאים, אדומים, פיניקים, יוונים
תקופות תקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית, תחילת התקופה הרומית
מיקום
מדינה ישראלישראל ישראל
מיקום מערב יהודה
קואורדינטות 31°35′35″N 34°53′54″E / 31.592963°N 34.898241°E / 31.592963; 34.898241

מפת הגן הלאומי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תל מרשה

התל נחפר לראשונה בשנת 1889 על ידי שני ארכאולוגים בריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל. עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שבטורקיה. ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מרשה ועל בית גוברין הסמוכה כאתר מורשת עולמית.[1][2]

היסטוריהעריכה

בתקופת המקראעריכה

מרשה הייתה אחת מערי יהודה בימי בית ראשון, והיא נזכרת במקרא כאחת מערי שבט יהודה בספר יהושע[3], ברשימת ביצורי רחבעם[4], ובתיאור הקרב בין זרח הכושי ואסא מלך יהודה במאה ה־9 לפנה"ס[5]. כמו ערים אחרות בשפלת יהודה (לכיש, עזקה, מורשת גת ועוד) נפגעה גם מרשה בעת מסע סנחריב מלך אשור ליהודה, לאחר מרד חזקיהו (701 לפנה"ס). במאה ה־6 לפנה"ס מרד צדקיהו מלך יהודה בשלטון הבבלי, ומלך בבלנבוכדנצר – כבש את הארץ מחדש והגלה את תושביה. באותה העת, עם חורבן בית ראשון, התרוקנה גם מרשה מתושביה היהודים.

הנביא מיכה היה כנראה ממרשה ונקרא 'מיכה המורשתי'. כן כתב הרד"ק (מיכה א א): "ונקרא מורשתי על שם עירו מרשה, כמו שתרגם יונתן[6] 'דמן מרשה' והיא בערי יהודה". גם הנביא אליעזר בן דודוהו הגיע ממרשה.

בין הממצאים מימי בית ראשון ניתן למנות ממצאי חרס המראים זיקה לפנים הארץ כגון, חותמות "למלך".[7] כן נמצאה במרשה חומה המתוארכת לתקופת הברזל מחוץ למגדל הצפון מערבי של העיר ההלניסטית־אדומית.

בתקופה הפרסיתעריכה

לאחר הכרזת כורש ושיבת ציון (538 לפנה"ס) לא נכללה מרשה באוטונומיה היהודית יהוד מדינתא, משום שנכלל באזור אידומיאה,[7] במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית (המאות ה־61 לפנה"ס). לאחר גלות בבל התיישבו אדומים, ששהו עד אז באזור בקעת באר שבע וערד, באזורים שהתפנו מיושביהם בשפלה, בשל דחק הנבטים שפלשו לארצם. מרשה הייתה מיושבת בעיקר באדומים, ויחד עם אדוריים שבדרום הר חברון, הייתה העיר המרכזית באדומיאה.

בתקופה הפרסית סיפקו הפיניקים לפרסים שירותים צבאיים במאבק נגד מצרים, ועל כך תוגמלו בשליטה בערי החוף הדרומיות.[7] התפשטות הפיניקים דרומה כללה גם התפשטות לפנים הארץ, שם קיימו מושבות מכרו את סחורתם מהחוף ומעבר לים.[7][8] בין הערים בפנים הארץ בהם התיישבו הפיניקים היתה מרשה,[8] וממצאי התקופה הפרסית בה מראים חרסים יווניים, המעידים על קשרי מסחר עם החוף.[9]

בתקופה ההלניסטיתעריכה

לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) התפתחה בעיר קהילה יוונית, שהורכבה מאזרחים ואנשי צבא בדימוס, והעיר קיבלה מעמד של פוליס.[10] העיר היתה לבירתה של אידומיאה, וקשריה מחוץ לחבל הארץ הפכו אותה לקוסמופוליטית יותר.[11] הפיניקים, כסוחרים, היוו גורם חשוב בתיווך בין התרבויות.[11]

מערות הקבורה ההלניסטיותעריכה

סמוך לתל ישנה מערת קבורה מהתקופה ההלניסטית הקדומה[11] המכונה "מערת אפולופאנס", על שם אחד הנקברים בה, אפולופאנס בן ססמי ראשהעדה הצידונית. במערה ציורי קיר משוחזרים מרשימים המעידים על השפעות צידוניות־הלניסטיות מעורבות,[11] וכוכים המלמדים על מנהגי הקבורה בתקופה ההלניסטית. הכתובת היוונית הארוכה על קברו של אפולופאנס היא:[12]

אפולופאנס בן ססמי ראש הצידונים במרשה שלושים ושלוש שנה, נחשב הטוב ואוהב־המשפחה ביותר מכל בני זמנו, מת בן שבעים וארבע

המקור ביוונית
Ἀπολλοφάνης Σεσμαίου ἄρξας τῶν ἐν Μαρίσῃ Σιδωνίων ἔτη τριάκοντα καὶ τρία καὶ νομισθεὶς

πάντων τῶν καθ᾽ αὐτὸν χρηστότατος καὶ φιλοικειότατος ἀπέθανεν δὲ βιώσας ἔτη

ἑβδομήκοντα καὶ τέσσαρα ἐτ–

אפולופאנס הוא שם יווני, אך ססמי הוא שם פיניקי מוכר.[13] שמות נוספים שהתגלו במערות הקבורה מעידים על גיוון אתני, הכוללים שמות פיניקיים נוספים, שמות אדומיים ושמות יווניים.[14] לעתים קרובות שם הבן הוא יווני, בעוד שם האב הוא פיניקי, והדבר מעיד על הלניזציה הדרגתית.[15] שמות אדומיים במשפחות פיניקיות מעידים על היטמעות הדרגתית של הפיניקים באדומים שבקרבם חיו.[15]

בקבר א' נמצאה כתובת אהבה הידועה כגראפיטו הארוטי שבקברו של אפולופאנס. כתובת זאת היא למעשה שיחה בין שני אוהבים.[דרוש מקור] כתובת אחרת ביוונית, קשה לפענוח, משקפת מצוקה של אדם, שככל הנראה כלוא בבית הסוהר ומתחנן לעזרה.[16] ליד מערת אפולופאנס, נמצאת מערת קבורה נוספת המכונה "מערת הנגנים" על שם ציור קיר שנמצא בה ושוחזר בשנת 1993. שתי המערות מכונות גם "מערות הקבורה הצידוניות".

תחת הסלווקים והחשמונאיםעריכה

באתר נמצאה כתובת הליודורוס, כתובת מלכותית משנת 178 לפנה"ס, המכילה 23 שורות שנחקקו ביוונית על לוח אבן. הכתובת נחשבת לאחת הכתובות העתיקות החשובות ביותר שהתגלו בארץ ישראל. הכתובת, היא הכרזה של המלך סלאוקוס הרביעי, אחיו של אנטיוכוס הרביעי, בנוגע למינוי "אחראי על המקדשים" במחוז "קוילה־סוריה ופויניקיה". מחוז זה כלל בתוכו את ארץ ישראל, שנשלטה באותם ימים על ידי המלכים היוונים־סֶלֶווקים, יורשי אלכסנדר הגדול. בכתובת, מודיע המלך על המינוי למשנה שלו – הליודורוס, "הממונה על העניינים".

שרידי מקדש אדומי בתוך חצר נמצא בפסגת התל סמוך לקארדו שבמרכז העיר.

בימי מרד החשמונאים (המאה ה־2 לפנה"ס) היוותה העיר בסיס להתקפות היוונים על צבאו של יהודה המכבי. השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס כבש את העיר בשנת 111 לפנה"ס, וגייר את תושביה.[17][18] מרשה התנגדה לכיבוש ולגיור וספגה מכה קשה, וכך לאחריו הלכה העיר ודעכה.

התקופה הרומאיתעריכה

המצביא הרומי פומפיוס, שכבש את הארץ בשנת 63 לפנה"ס ניתק את אדומיאה, ובכללה מרשה, מהמדינה היהודית, והחזיר לה את עצמאותה. אולם הבנייה שנחשפה במרשה, אותה ניתן לייחס לתקופה זו, התקופה ההלניסטית המאוחרת, היא דלה מאוד. העיר מרשה חרבה בשנת 40 לפנה"ס, על ידי הפרתים, במסגרת המאבק בין החשמונאי מתתיהו אנטיגונוס השני לבין הורדוס, קודם לעלייתו לשלטון[19]. במקום המשיך להתקיים יישוב דליל עד המאה השנייה לספירה, אך העיר איבדה מחשיבותה, בעוד ששכנתה – בית גוברין, עלתה לגדולה. במהלך מרד בר כוכבא (בשנים 132136) נחפרו מחילות בין החללים התת־קרקעיים של העיר הקדומה, והמקום שימש כבסיס להתקפות המורדים על הצבא הרומי, וכמקום מסתור.

בתקופה המודרניתעריכה

 
ממצאי התל במרשה

החפירות הארכאולוגיות רחבות ההיקף בתל מרשהעריכה

עמוס קלונר התחיל במרשה בדיקות וסקרים מצומצמים בשנים 1972, 1980, 1985–1984, ואחר כך ערך חפירות רחבות היקף מ־1989 עד 2001. מדי שנה בתקופה זאת הוא ערך עונת חפירות שארכה לעיתים שישה חודשים, לעיתים קצרה יותר, אסף מידע רב על העיר בתקופות קיומה שהן תקופות הברזל (ימי הבית הראשון), התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית. בתקופה ההלניסטית העיר הייתה מורכבת משני חלקים עיקריים: התל הגבוה שנחפר כולו ב־1900 על ידי בליס ומקאליסטר מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF). קלונר פרסם שני כרכים שהם תוצאות החפירות, שיצאו לאור בשנים 2003 ו־2008 (Maresha Excavations: Final Report).

בחפירות הוא עבד בעיקר בחלק של העיר התחתית, שמקיפה את התל הגבוה ומשתרעת על פני 320 דונמים. בעיר התחתית הזאת (תחתית במשמעות של נמוכה, לעומת התל הגבוה) נמצאו בתי מגורים מהמאות ה־3 וה־2 לפנה"ס. בכל השטח של העיר התחתית חצובות בסלע כמאה וששים מערכות תת־קרקעיות מורכבות ביותר שהירידה אליהן הייתה מבתי מגורים שהיו בעיר. בסך הכל נמנים כ־2,500 חללים תת־קרקעיים בסדרי גודל שונים ובתפקודים מגוונים בתת־הקרקע של העיר התחתית. העיר כולה הייתה בנויה מבתים ומתחת לבתים היו חצובות בסלע 160 המערכות התת־קרקעיות. המושג "מערכת תת־קרקעית" פירושו שאפשר לזחול ולעבור מחדר לחדר בלי לצאת החוצה והן כוללות לפעמים 60 או 70 חדרים מסדרי גודל שונים. במערכות התת־קרקעיות נתגלו כל אמצעי היצור של תושבי מרשה בתקופה ההלניסטית, כולל כ־200 בורות מים, 85 מתקני קולומבריה, שהם שובכים לגידול יונים, 22 בתי בד ליצור שמן, 4 אורוות, כלומר מקומות שהחזיקו בהם בהמות ועשרות מחסנים, מחצבות, כלומר חללים שחצבו מהם אבן ולא ידוע לנו שימושים מאוחרים יותר. כל גושי האבן שהוצאו מהמערות שימשו לבניית הבתים שעל פני השטח. בין השאר נמצאו במרשה גם שלושה בתי קברות שהקיפו את העיר התחתית בצד המזרחי, הדרומי–מערבי והצפוני.

בחפירות מרשה התאפשר להכיר את האוכלוסייה של האזור שנקראה אדומים, שהתיישבה במקום במהלך התקופה הפרסית ואליה נוספים מרכיבים אוכלוסייתיים של צידונים ויוונים שייבאו את התרבות היוונית שהתלכדה עם הממצא של האדומים במקום וייצרה את המיזוג התרבותי המכונה הלניסטי. האדומים דיברו וכתבו בלשון הארמית והאוכלוסייה הפיניקית, בעיקר צידונית והיוונית השתמשה בשפה היוונית, שהייתה השפה הבינלאומית בעת ההיא.

החפירות במרשה הניבו כמות ממצאים שאין כדוגמתה לא רק בארץ ישראל אלא בכל הלבנט (הצד המזרחי של הים התיכון) מבחינת כלי חרס, נרות שמן לתאורה, אמפורות (כלים גדולים שהביאו בהם יין וייצאו בהם שמן), קערות מעשה דפוס שנקראות "קערות מגאריות", אוסטרקאות (חרסים כתובים בארמית וביוונית), צלמיות חרס ומתכת. אלה הן דוגמאות להשפעה יוונית שחדרה לאוכלוסייה האדומית שדרה במקום. למרות שהיה להם אל מקומי ששמו קוס, אודותיו אין לנו פרטים, כי דמותו הייתה סכמטית. החפירות של מרשה חושפות עיר מהתקופה ההלניסטית שאין כדוגמתה מבחינת ידיעתנו את חיי היום־יום בתקופה ההלניסטית, לא רק בישראל.

האתר כיוםעריכה

כיום מרשה היא חלק מהגן הלאומיבית גוברין – מרשה, וניתן לראות בה מערות קולומבריום גדולות (לגידול יונים). באתר נמצאו עצמות תרנגולים בכמות גדולה, מה שמלמד על גידול מסחרי קדום של העוף[20]. עלתה אף השערה שמערות הקולומבריום שימשו לגידול תרנגולים[21]. שרידים של בתי בד רבים מעידים כי יצוא שמן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בעיר. נמצאו גם בתי מגורים ובורות מים. זה מספר שנים מבקרים מוזמנים להשתתף בחפירות ארכאולוגיות המתבצעות באזור תחת רישיון רשות העתיקות.

גלריהעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרשה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ההכרזה באתר של אונסק"ו
  2. ^ דליה מזורי, גן לאומי בית גוברין הוכרז כאתר מורשת עולמית, באתר nrg‏, 22 ביוני 2014.
  3. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק מ"ד
  4. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"א, פסוק ח'
  5. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוק ח'
  6. ^ בתרגום יונתן: ”מיכה ממרשה” (תרגום יונתן על מיכה א', א')
  7. ^ 1 2 3 4 איאן שטרן, שמואל וולף, עדי ארליך, תליון דמוי תנית ממרשה והקשרו הצידוני־פיניקי, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לג, 2018, עמ' 233
  8. ^ 1 2 ב"צ לוריא, "והצרים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר" (נחמיה י"ג, טז), בית מקרא טו, 1970, עמ' 366
  9. ^ איאן שטרן, שמואל וולף, עדי ארליך, תליון דמוי תנית ממרשה והקשרו הצידוני־פיניקי, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לג, 2018, עמ' 233–234
  10. ^ בנתיבות השפלה והרי יהודה - איל דודסון עמ' 193
  11. ^ 1 2 3 4 איאן שטרן, שמואל וולף, עדי ארליך, תליון דמוי תנית ממרשה והקשרו הצידוני־פיניקי, ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לג, 2018, עמ' 234
  12. ^ John P. Peters, Hermann Thiersch, Painted Tombs in the Necropolis of Marissa (Marêshah), Committee of the Palestine Exploration Fund, 1905, עמ' 38
  13. ^ כתובת ענת־אתנה, כתובת עשתרתפלס מחמון ואף מהמקרא (דברי הימים א', ב', מ'), ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 107
  14. ^ John P. Peters, Hermann Thiersch, Painted Tombs in the Necropolis of Marissa (Marêshah), Committee of the Palestine Exploration Fund, 1905, עמ' 40–71
  15. ^ 1 2 Amos Kloner, Maresha Excavations Final Report I: Subterranean Complexes 21, 44, 70, Israel Antiquities Authority, 2003, עמ' 23–24
  16. ^ מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 3, חלק א: ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, עמ' 83
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק שני, פסקה ו, סעיף 63; קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ט, פסקה א, סעיף 257
  18. ^ בשנת 111 - גדעון פוקס, הערים ההלניסטיות של ארץ ישראל בתקופת החשמונאים, ימי בית חשמונאי, עמ' 96. ראה גם דיון אצל ישראל שצמן, על גיורם של האדומים, לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, עמוד 237
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק יד, פסקה ד, סעיף 269; קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה ט, סעיף 364
  20. ^ איתי בלומנטל, תגלית: גידול תרנגולות בארץ לפני 2,300 שנה, באתר ynet, 21 ביולי 2015
  21. ^ שרה ג'ו בן-צבי, "חפירה מלאת חורים", מגזין סגולה, גיליון 74, עמ' 42
  22. ^ John P. Peters, Hermann Thiersch, Painted Tombs in the Necropolis of Marissa (Marêshah), Committee of the Palestine Exploration Fund, 1905, עמ' 56–59