משבר הייצוג

משבר הייצוג (באנגלית: Crisis of Representation) הוא כינוי למשבר שהתפתח במחקר האנתרופולוגי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ובמסגרתו הצביעו אנתרופולוגים על הבעייתיות בייצוג השדה החברתי באמצעים ספרותיים, וביחסי הכוח בין האנתרופולוגיה למושאי המחקר. משבר הייצוג היה בסיס להתפתחות האנתרופולוגיה הביקורתית.

רקע

תקופת משבר הייצוג הייתה בין השנים 1986–1990 והתאפיינה בביקורת פנימית על הסובייקטיביות של החוקר והשפעתה על תוצאות המחקר. כתוצאה מכתבים שונים שהופיעו בתקופה זו, החלו חוקרים איכותניים לבטא את נקודת מבטם בתוך המחקר ובכך לתת מקום לסובייקטיביות במדע.

בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. השאלות שהעלו השניים היו חלק מנטייה כללית לפוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, ומחדירה של שיח זה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. מרכוס וקליפורד טענו כי האנתרופולוגיה לא מייצגת את המציאות, והכתיבה האתנוגרפית דומה יותר לעלילה ספרותית מאשר למחקר מדעי.

משבר הייצוג ערער על סמכותם של החוקרים לייצג את הנחקרים, בני התרבות, ועל מדעיותו של המחקר האנתרופולוגי. האנתרופולוגים הבינו כי האנתרופולוגיה היא לא ממש מדע אלא ביטוי תרבותי סובייקטיבי, ולא ניתן לכתוב או לייצג בכלל מציאות חברתית בצורתה הטהורה. לכן החוקרים נידונים תמיד למידע מסדר שני או שלישי, כאשר בתוך המידע מגולמות דעותיו, אמונותיו ומחשבותיו של החוקר.

ככל שהאנתרופולוגים החלו לעבור ממחקר של חברות רחוקות – "מחקר בחוץ", לחקר החברה שבה הם חיים – "מחקר בבית", טכניקת ההזרה הפכה לכלי מתודולוגי במחקרם. מחקרה של מרי דאגלס על בני היאקירמא מבטא את הניצנים של משבר הייצוג.

המהפך הרפלקסיבי הביא להתמקדות באופי הדיאלוגי של עבודת השדה, כלומר בדרכים שבהן מופק הידע האתנוגרפי, מתוך המפגש בין החוקר לנחקרים. המהפך הרפלקסיבי התאפיין בעליית המודעות למרכזיותו של הסובייקט המתבונן (האנתרופולוג), בתהליך ייצור הידע ובתוצר הידע. ברגע שגירץ אמר שהחוקר הוא פרשן של התרבות, גברה ההבנה שהאנתרופולוג מפרש את מה שהוא רואה ולא מציג את התמונה כפי שהיא; הוא כבר לא אוסף נתונים וממצאים, אלא הוא מפרש את העולם דרך התודעה שלו. המציאות היא האובייקט והאנתרופולוג הוא הסובייקט, והידע מיוצר דרכו. כחלק מהמחקר אנתרופולוגים החלו להסתכל על האופן שבו הם השפיעו על המחקר ותוצריו, כלומר לבחון איך הסובייקט תורם לייצור הידע ומשפיע עליו.

מהפך זה הוליד את משבר הייצוג – ביקורת על האופן שבו ההקשר ההיסטורי-פוליטי השפיע על תהליך הפקת הידע האנתרופולוגי, ועל האופנים שבהם ההגמוניה של העולם המערבי (שממנו באו רוב החוקרים) השפיעה על הבניית ה"אחרים".

נוסף על המהפך הרפלקסיבי עלתה הפרדיגמה הנרטיבית במדעי החברה, ועימה המודעות לכך ש"חומרי גלם" יכולים להיות מעובדים ומאורגנים באופנים שונים, בתהליך היצירתי של הפקת הנרטיבים. הדגשת האופי המעובד והמובנה שביסוד ארגון החוויה האנושית; כל אלו הביאו להתרחקות מהמסורת הפוזיטיביסטית של ריאליזם אתנוגרפי תמים, וערערו את בסיסי הסמכות של המחקר האתנוגרפי, כלומר את היכולת להציגו כ-"מייצג נאמן של מציאות אמיתית".

משבר הייצוג הוביל לתמורות במחקר האנתרופולוגי ועורר את החוקרים להציע דרכים חדשות לביצוע אתנוגרפיה. לאור משבר הייצוג החלו להופיע מחקרים המביאים את נקודת הראות של היליד, מתוך גישה המבקשת לפרש את התרבות מנקודת מבטם של בני התרבות הנחקרת. בשל כך, החלו אנתרופולוגים לשלב במחקריהם את פרשנותם ופרשנות הילידים על מנת לקבל תמונה מלאה ואמיתית. גירץ, לדוגמה, תיאר בספרו "פרשנות של תרבויות" קרב תרנגולים המתקיים באי באלי - אשר במבט מבחוץ נראה כמו תחרות ספורטיבית, אך בעיני הילידים הוא נתפס כקרב אגו גברי. בספרו הציג גירץ את הגישה הפרשנית ושאף להראות כי מסקנות החוקר נובעות מתוך פרשנותו האישית, ולכן חוקר שיחקור את אותו שדה בגישה אחרת, תיאורו יהיה שונה ומסקנותיו יהיו בהתאם.

שני החיבורים המרכזיים

שני הספרים המרכזיים עבור ההגדרה והביסוס של משבר הייצוג הם "Anthropology as Cultural Critique" ו-"Writing Culture", שניהם נכתבו בידי תלמידים לשעבר של קליפורד גירץ. "אנתרופולוגיה כביקורת תרבותית", מונוגרפיה שנכתבה בידי מייקל פישר וג'ורג' מרקוס, אחראית להגדרה של המשבר כ"בעיה בכלים שבהם האנתרופולוגיה מבקשת להציע תיאור מדויק של הנחקרים". השני, "לכתוב תרבות", נערך בידי ג'ורג' מרקוס וג'יימס קליפורד, מבקש להציע קריאה בקאנון האנתרופולוגי תוך התמקדות בדרכי הכתיבה שמאפיינות אותו. נציג כעת את שני הספרים, כל אחד בתורו.

אנתרופולוגיה כביקורת תרבותית

ספר זה, טוענים פישר ומרקוס, מבקש להציב במרכז את התמודדות האנתרופולוגיה עם שתי מטרותיה: לשמור על הגיוון האנושי מחד גיסא ולהציע צורה של ביקורת תרבותית על העולם המערבי (שהוא עיקר הקהל של האנתרופולוגיה, לדברי פישור ומרקוס). ביקורת זו מיועדת להטיל ספק בהנחות המוקדמות שלנו לגבי מה נכון/ראוי/הגיוני שיהיה בחברה.

זה בתוך הקונטקסט הזה, טוענים השניים, שעלינו להבין את מה שהם מגדירים כ"משבר הייצוג במדעי האדם" (שכוללים מבחינתם את כל המדעים למעט מדעי הטבע). לדבריהם, מדעי האדם ניצבים בפני דילמה: מערכות הייצוג של המדעים השונים, כלומר הדרכים בהן מדעי האדם מבקשים לתאר את שמתרחש בעולם החברתי, עומדות בפני שוקת שבורה. אולם דרכי ההתמודדות של כל דיסציפלינה עם הבעיה הזו שונות. כל זה מתרחש בזמן שהסמכות של הנרטיבים ההסבריים-מדעיים הגדולים דאז עומדת בפני ביקורת כוללת ורדיקלית. בהקשר של מדעי החברה, בהם מתמקד הטקסט משלב זה והלאה, המשבר מתבטא בחוסר ביטחון בכלים שעומדים ברשותנו לתיאור המציאות החברתית. הדיונים המחקריים, טוענים בשלב זה פישר ומרקוס, עוברים להתמקד במתודות המחקריות, בעיקר על בסיס שיעורים מהפילוסופיה וחקר הספרות. הפתרון, לתחושתם, הוא נסיינות מושגית ומחקרית, נסיינות בכתיבה ובדרכי המחקר. המשך הספר מתמקד בניתוח מחקרים נבחרים שמראים נסיינות רבה, ובמקביל ניסיון לפתח באופן שיטתי את הייחוד בביקורת האנתרופולוגית.

לכתוב תרבות

בהקדמה המכוננת לספר זה, כותב ג'יימס קליפורד כי העובדה שעד כה פעולת הכתיבה האנתרופולוגית לא זכתה לניתוח קשורה בנרטיב אידאולוגי ש"מספר" לנו כי פעולת הכתיבה היא פעולה מתודית שפשוט משקפת את המציאות הנחקרת בלא להחסיר ממנה דבר ובלא להוסיף עליה. הכתיבה כמתודה, ונקודת המוצא של הספר היא שחלק משמעותי מעבודת האנתרופולוגיה היא כתיבה מתודית, מלמדת (טוען קליפורד) על האופי המלאכותי והיצרני של תיאורים ומציאויות תרבותיות, אופי שלא פעם מייצר הבדלים בין המציאות לבין התיעוד והניתוח שלה בכתיבה האנתרופולוגית. האתנוגרפיה ממוקמת באופן אקטיבי, הוא ממשיך, בין מערכות משמעות כוחניות שיש לא פעם לאזן ו/או לפצות עליהן. אתנוגרפיה, מנקודת מבטו, מקודדת ומפרשת יחידות משמעות ומלמדת על יסודותיהם של סדרים חברתיים על המגוון שמרכיב ומקיף אותם. אולם לא פעם היא גם משמרת יחסי כוח בסדרים החברתיים הללו, מה שעלול לייצג באור שיקרי את הציבורים הנחקרים.

בהתבסס על העבודות של מישל פוקו, מישל דה-סרטו וטרי איגלטון טוען קליפורד כי הרעיון של טקסט ספרותי - מונח שעומד בבסיס המיקוד בכתיבה - שינה את משמעותו לאורך ההיסטוריה שכן הוא קיבל את אותם ערכים שהמדע ביקש להתרחק מהם: רטוריקה, בדיוניות (Fictionality) וסובייקטיביות. ועם זאת, בכל טקסט ניתן לראות סיפור, טוען קליפורד, ובתוך כך טקסטים מדעיים. וזה מתוך הניתוח הספרותי של הטקסט המדעי, טוען קליפורד, שניתן להתמודד עם אותו משבר ייצוג. ניתוח ספרותי של הטקסט המדעי, טוען קליפורד, מסוגל לאתגר את ההנחות המוקדמות שלנו ולגלות אזורי עיוורון בשיח האנתרופולוגי לאורך השנים.

ראו גם

• מחקר איכותני
• אנתרופולוגיה
• אתנוגרפיה
• פוסטמודרניזם

קישורים חיצוניים

• תאוריות אנתרופולוגיות: פוסטמודרניזם באנתרופולוגיה, טקסטולוגיה.