משבר המים בעיראק
משבר המים בעיראק הוא משבר סביבתי, תשתיתי, פוליטי וחברתי הנגרם מהמחסור במים במדינה. כתוצאה מהמחסור נפגעו ענפי חקלאות רבים, דבר שאילץ משפחות חקלאיות מאזורי הכפר להגר לערים ומוסיף ללחץ הקיים על תשתיות המים בהן. הגורמים למשבר הם רבים ומגוונים, ביניהם: ניהול לקוי של משאבי המים במדינה, התמעטות מקורות המים כתוצאה משילוב של מלחמות אזוריות בהן הייתה עיראק מעורבת החל משנות ה-80, בניית סכרים של מדינות שכנות על הנהרות המהווים את מקורות המים העיקריים של עיראק, והתמעטות והתייבשות של מקורות מים עקב בצורות מתמשכות ומשבר האקלים. ב-2019 הציב האו"ם את עיראק במקום החמישי ברשימת מדינות העולם הנתונות בסיכון בשל מחסור במים ומזון עקב שינוי אקלימי.[1]
רקע עריכה
באופן היסטורי, המרחב הגאוגרפי בו נמצאת עיראק כיום מוכר בשם מסופוטמיה (יוונית עתיקה – [הארץ] בין שני הנהרות) המתפרסת על פני חלק ניכר מהשטח שנקרא "הסהר הפורה". מקורות החיים המשמעותיים ביותר של אזור הסהר הפורה הם נהרות הפרת והחידקל שעוברים לאורכה של עיראק. מקור שני הנהרות בטורקיה והם זורמים דרומה דרך סוריה (הפרת ו-44 ק"מ מהחידקל) וכורדיסטן העיראקית (חידקל) ובהמשך לאורך עיראק. לבסוף מתאחדים שני הנהרות בדרום עיראק לנהר שט אל-ערב הזורם אל מי המפרץ הפרסי.
בזכות מקורות מים פוריים אלו התפתחו במסופוטמיה כבר בתחילת תקופת הברונזה (3000 לפנה"ס) ציוויליזציות חשובות שהחלו לעבד את האדמה ולפתח חקלאות במרחב זה.[2] בתקופה זו החל גם פיתוח החקלאות באמצעות תעלות השקיה, תוך שימוש יעיל במי הנהרות. במשך אלפי שנים, איפשרה רשת של תעלות ההשקיה חלוקת מים יעילה בין קהילות בצפון ובמזרח האזור.
מקור משמעותי נוסף של מים היה ועודנו חפירת בארות מים עמוקות, שאיבת מי תהום וצריכתם. התופעה נהפכה לשכיחה במיוחד לאחר הפלישה האמריקנית למדינה בשנת 2003, אז דווח כי אלפי משקי בית פרטיים חפרו לעצמם בארות על מנת ליצור לעצמם מקור מים פרטי וסדיר. רוב הבארות הפרטיות הללו משמשות כמקור השקיה לחקלאות. למעשה, על אף צחיחות המרחב העיראקי, משבר המים הוא תהליך חדש יחסית המתרחש בעיראק במהירות רבה לאורך 30 השנים האחרונות. אין עוררין על כך שבצורות ומחסור במים התרחשו לאורך ההיסטוריה האזורית, אך משבר המים הכרוני הקיים בעיראק הוא תופעה חדשה ומובחנת המחריפה עם הזמן.
טענה מרכזית העולה בדו"ח של OCHA ב-2010 היא כי משבר המים החל בשנות ה-90, עם כניסת עיראק לסבב מלחמות ובראשן מלחמת המפרץ הראשונה. הכיבוש העיראקי של כווית גרר את תגובת הצבא האמריקני במבצע "סופה במדבר" ב-1991, שבמהלכו הפגיזו האמריקנים מפעלים ומתקנים לטיפול במים שהממשל העיראקי השקיע בהקמתם לאורך שנות ה-70. פגיעה קשה זו במפעלי טיפול וטיהור המים של עיראק התווספה אל חרם שהטיל האו"ם על עיראק עוד מאוגוסט 1990, שמנע יבוא של חומרי טיהור מים כמו כלור. האו"ם המשיך להטיל סנקציות מחמירות על ייבוא לעיראק עד 2003, ואלה מנעו מעיראק את שיקום מתקני טיהור המים לאורך תקופה זו.[3]
תוצאה ישירה של אירועים אלו ניתן למצוא בהערכת הארגון יוניסף כי בעשור שבין 1990 ל-2000 כמות מי השתייה לאדם בבגדאד ירדה מ-330 ליטר ל-150 ליטר ובאזורים הכפריים ירדה כמות המים מ-180 ליטר ל-65 ליטר לאדם.[3]
לאחר הפלישה האמריקנית ב-2003 עריכה
עם פלישת צבא ארצות הברית לעיראק ב-2003, נפגעו ונהרסו בשוגג ובמכוון על ידי צדדים שונים מערכות מים ודרכי מים רבות. מערכת המים של הבירה בגדאד נפגעה במיוחד מירי טילים של הכוח הרב-לאומי בעיראק. לרשות הזמנית של הקואליציה, לא הייתה סמכות לאכוף את חוקי המדינה, מצב שהביא לעלייה במעשי שוד וונדליזם. מתקני המים והביוב שכבר הוזנחו ממילא מאז שנות ה-90 נשדדו, נהרסו ויצאו מכלל שימוש כעת ללא כל הפרעה. כתוצאה מכך, הפסקות מים וחשמל נעשו תכופות ומערכת הביוב במדינה לא תפקדה כראוי בין 2003 ל-2006.[3]
משבר המים בא לידי ביטוי גם בניהול לקוי של מערכות הביוב, שם הפסקות חשמל והזנחה של מתקני הביוב הובילו לאי טיפול של קרוב ל-80% מהביוב. כתוצאה מכך אירעה לעיתים קרובות הזרמה של ביוב למקורות מי שתייה, דבר שהוביל לזיהום המים, לסיכון בריאות הציבור וכן להפצת מחלות זיהומיות כגון שלשול.[4] לפי הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום (ICRC), נכון לשנת 2010, לאחד מכל ארבעה עיראקים אין נגישות למי שתייה ראויים לשתייה. יתר על כן, רבים מהעיראקים שנהנים מגישה למקור מי שתייה, צורכים מים שאינם נקיים או ראויים לשתייה.[4]
יחסי חוץ וסכרים עריכה
חשיבותם של נהרות הפרת והחידקל באזור צחיח יחסית הופכת אותם למקור חיים בעבור המדינות בהן הם זורמים, אך גם למקור ליצירת אנרגיה ולהשפעה אזורית ופנימית. בעקבות בניית סכרי ענק בנקודות שונות לאורך הפרת והחידקל בטורקיה, בסוריה ובעיראק ירד מפלס מי הנהרות בעיראק, הנמצאת במורד שני הנהרות, באופן דרסטי מאז תחילת שנות האלפיים.[5] המחסור במים ניכר במיוחד בערים בדרום עיראק כמו בצרה, שבה ירידת מפלס מי נהר שט אל-ערב וזיהומו הפכו אותו לתעלה צרה שלא ניתן להשתמש במימיה. ירידת מפלס המים והחרפת משבר המים בעיראק מתסיסה את אזור אגן הנהרות, הפגיע ממילא, ויוצרת סכסוכים בין המדינות החולקות את המים ונלחמות על השליטה בהם. מאז 1975 החלה טורקיה לבנות סכרים ותחנות כוח על שני הנהרות. מהלך זה הוריד את ספיקת המים בשני הנהרות בעיראק ב-80% ובסוריה ב-40% וגרר ביקורת זועמת והאשמות מצידן כי טורקיה אוגרת מים ומסכנת אותן בכך שהיא מונעת מהן את מי הנהרות.[6]
איראן נוכחת גם היא במאבק על מי האזור ובונה סכרים ותחנות כוח על יובלים של נהר החידקל ובכך מצמצמת את כמות המים המגיעה אליו. אחת התגובות של איראן וטורקיה לבצורות שפגעו בהן בשנים האחרונות הייתה הגדלת כמות המים הנשאבים מהנהרות, תוך פגיעה בכמות המים שזורמת לעיראק ולסוריה.[7]
סכסוכי מים אלו נובעים גם מכישלון של מפלגת הבעת' לאורך שנות שלטונה לדרוש ולהגיע להסדרים ולהסכמים משותפים בנושאי מים עם המדינות שאיתן היא חולקת את המשאב היקר. מדינות שכנות אלה לא ששו לשתף פעולה עם עיראק או זו עם זו בענייני חלוקת המים, מכסות שאיבה ובניית סכרים.[8] כתוצאה מאי הסדרת נושא המים, עיראק סובלת בעשורים האחרונים מהידלדלות מי הנהרות שלה, ובמיוחד הפרת, שתהליך ייבושו מואץ במיוחד ואיכות מימיו ירודה.[9]
אזורים פגיעים עריכה
שינוי האקלים הפוגע באזור המזרח התיכון באורח חריף במיוחד הוא גורם המחריף את הבעיות הקיימות, ובפרט את הקשיים הנובעים ממחסור במים, באזורים הנוטים ממילא למדבור ולירידת מי גשמים מועטה. יוניסף דיווח כי עונת הגשמים בין השנים 2020–2021 הייתה השנייה היבשה ביותר שתועדה ב-40 השנים האחרונות ובעקבותיה ירדה ספיקת המים בפרת ובחידקל ב-73% וב-29% בהתאמה.[10]
אזור שנפגע במיוחד הוא העיר הדרומית בצרה, השנייה בגודלה בעיראק, על גדות נהר שט אל-ערב. כבר ב-2003 דווח כי העיר סובלת ממחסור חריף במים וכי רבים מתושביה נאלצים לשתות מי בארות מזוהמים. באותה עת, דיווחו יוניסף והוועד הבינלאומי של הצלב האדום כי מצוקת המים בעיר הביאה את האזרחים להשתמש במי הנהר, שאליהם הוזרמו לטענת דובר יוניסף ג'פרי קיל כ-500 אלף טונות ביוב ביום. דוברת הצלב האדום, נאדה דומאני התריעה אז כי:
מי השתייה חיוניים ביותר לחיי התושבים משום שהטמפרטורה בבצרה, עיר של כשני מיליון תושבים, יכולה להגיע ליותר מ-40 מעלות.[11]
בצרה עולה לכותרות אחת לכמה שנים בעקבות מחאות אזרחיות המתרחשות בה, כשאחד הנושאים המרכזיים למחאות אלה הוא המחסור במים. בסדרת מחאות אלימות שאירעו באוגוסט 2018 בעיר מחו מפגינים על מחסור במי שתייה נקיים, על זיהום מי הנהר והשמדת הדגה בו ועל כ-7,000 מקרי הרעלה ממי שתייה שאירעו רק באותו החודש.[12]
השפעה על החקלאות והכלכלה עריכה
.jpg)
במאה ה-21 סובלת עיראק מבצורת קשה, המחריפה עקב משבר האקלים ועקב ניהול מים לקוי ומתמשך של הממשל. משוער כי לפחות שבעה מיליון אנשים בעיראק הושפעו ומושפעים מהבצורת וממחסור במים.[13] בדרום עיראק, היחלשות זרם המים ניכרת במיוחד במפגש נהרות הפרת והחידקל המתאחדים לכדי הנהר שט אל-ערב הזורם למי המפרץ הפרסי. בשל ירידת מפלס המים המתוקים בנהר ועליית מפלס מי הים, קיימת במקום תופעה מוגברת של התערבבות מי הים המלוחים במי הנהר המתוקים והמלחתם, אף במרחק רב במעלה הזרם. מפגע אקולוגי זה פוגע במגוון החי והצומח באזור ומשפיע גם על החקלאות סביב הנהר, התלויה במימיו המתוקים. השר העיראקי לתשתיות המים התריע כבר ב-2010 כי רמת המליחות של מי שט אל-ערב נעה בין 12,000 ל-40,000 חלקים למיליון (ppm) - רמת מליחות הנחשבת לחריגה וגבוהה משמעותית מרמת המליחות של 1,500 חלקים למיליון הנחשבת לתקינה.[3]
הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, יצרה חוסר יציבות בקבלת מים והפכה את התלות בשאיבת מי תהום לשתייה ובעיקר להשקיה למרכזית הרבה יותר במדינה. הארגון אונסק"ו העריך כי 70% ממאגרי מי התהום (בכורדיסטן העיראקית) התייבשו או אזלו עקב בצורות קשות ושאיבת יתר מבארות לא חוקיות, שהתרבו במספר מאז 2003. לממשל העיראקי אין כל חקיקה או רגולציה בנושא הכמות המותרת של שאיבת מי תהום ולכן קיימת אפשרות מוצקה כי מאגרים אלו יתרוקנו לגמרי בשנים הקרובות. את נזקי שאיבת היתר ניתן כבר לראות במקומות שונים בעיראק, למשל בכורדיסטן העיראקית, שם משוער כי נכון לשנת 2010, מאות אלפי אנשים נאלצו להגר מהאזור עקב מחסור במים והתייבשות הבארות.[3]
מהלך משמעותי נוסף המתרחש הוא הגירה ומעבר אוכלוסייה בעקבות מחסור במים. הארגון ההומניטרי Norwegian Refugee Council (אנ') דיווח כי באחד מכל 15 משקי בית בעיראק יש בני משפחה שנאלצו להגר בעקבות הבצורת. המהגרים הם בעיקר גברים צעירים בין הגילאים 15–24 המחפשים עבודה במטרה לכלכל את משפחותיהם.[13]
מחסור במזון עריכה
השלכה נוספת וקשה של המחסור במים והבצורת המתמשכת בשנת 2021 הייתה עלייה חדה במחירם של מגוון מצרכים בסיסיים, בראשם מוצרי חיטה ושעורה שמחירם ב-2021 עלה ביותר מ-20% בהשוואה לשנה שקדמה לה.[13] תוצאה ישירה מכך הייתה התייקרותם של מוצרי בסיס כגון לחם, עובדה שהשפיעה באופן ישיר על כל שכבות האוכלוסייה אך במיוחד על השכבות העניות והפגיעות יותר מלכתחילה. מסקר שנעשה בשנת 2021 על ידי הארגון NRC, נמצא כי 56% מסך משקי הבית דווחו כי עליית המחירים השפיעה על יכולת הקנייה שלהם והביאה לצמצום בכמות ובאיכות המזון שביכולתם לקנות. בנוסף, דווח כי כמחצית מאוכלוסיית הילדים סובלת מחוסר ביטחון תזונתי וכי לצד זאת 43% ממנה סובלת אף ממחסור במי שתייה נקיים.[13]
הערות שוליים עריכה
- ^ UN environment program, “Iraq launches National Adaptation Plan process for climate change resilience”, unep.org, 21 September 2020
- ^ Van der Crabben, Jan, “Agriculture in the Fertile Crescent & Mesopotamia”, World History Encyclopedia, 15 November 2021
- ^ 1 2 3 4 5 OCHA Services, “NCCI OP-ED: Iraq - Water Scarcity in the Land of Two Ancient Rivers”, reliefweb, 3 August 2010
- ^ 1 2 ICRC, “Iraq: water formerly a blessing, increasingly a problem״, icrc.org, 14 May 2010
- ^ Human Rights Watch, “Basra is Thirsty: Iraq’s Failure to Manage the Water Crisis”, hrw.org, 22 July 2019
- ^ Vidal, John, “Water supply key to outcome of conflicts in Iraq and Syria, experts warn”, The Guardian, 2 July 2014
- ^ קיין, ג׳ני, ״חיזבאללה, חמאס ו-CO2 – גם ההתחממות הגלובלית היא עניין של ביטחון לאומי״, באתר הארץ, 20 בפברואר 2019
- ^ Climate Diplomacy Org, “Turkey, Syria and Iraq: Conflict over the Euphrates-Tigris”, Climate Diplomacy Org
- ^ בריר, עידן, ״מים ואש: הבצורת בעיראק, סכנה ביטחונית״, באתר ynet, 19 באוגוסט 2018
- ^ UNICEF, “Running Dry: water scarcity threatens lives and development in Iraq”, Unicef.org, 29 August 2021
- ^ שירות "הארץ", ״משבר הומניטרי בבצרה: אין מים וחשמל - חשש מהתפרצות מחלת הכולירה״, באתר הארץ, 25 במרץ 2003
- ^ Williams, Jennifer, “The violent protests in Iraq, explained”, Vox, September 8, 2018
- ^ 1 2 3 4 Norwegian Refugee Council, “Water crisis and drought threaten more than 12 million in Syria and Iraq”, Press Release, Norwegian Refugee Council