פתיחת התפריט הראשי
יוליוס קיסר חוצה את נהר הרוביקון

במדע המדינה, משבר חוקתי הוא מצב פוליטי בו הממשלה איננה מסוגלת למלא את תפקידה על פי חוקת המדינה.

משבר חוקתי עשוי לנבוע ממספר סיבות. הסיבות הנפוצות למשבר חוקתי הן:

  • הממשלה מנסה לחוקק חוקים המנוגדים לחוקה
  • המוסדות הממשלתיים מפרים את החוקה
  • נוצר משבר פוליטי שהחוקה איננה מספקת עבורו מענה, או שהמענה בחוקה אינו ישים
  • שרים בממשלה נמנעים מלטפל בבעיות חמורות בהסתמך על פרשנות צרה של החוקה.

החוקה במדינות דמוקרטיות כוללת איזונים ובלמים, המגבילים את כוחה של הממשלה, ומגדירים מנגנוני בקרה שחלקם מופקד בידי מערכת המשפט. בשעת משבר חוקתי פועלת הממשלה כדי להחליש את מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים, בהם מערכת המשפט, המשטרה, ארגוני זכויות האדם ואמצעי תקשורת.

אחת הדוגמאות ההיסטוריות המוקדמות של משבר חוקתי היא מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר, בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת בין 49 לפנה"ס ל-45 לפנה"ס. הסנאט הרומי הורה ליוליוס קיסר לפרק את צבאו, ולחזור לרומא ללא ליווי צבאי. במקום לציית, חצה יוליוס קיסר את הרוביקון ופלש עם צבאו לרומא. הוא פיזר את הסנאט וכונן דיקטטורה, שהיוותה את הבסיס לאימפריה הרומית.

בין הדוגמאות הבולטות למשבר חוקתי בעידן המודרני נמנים משבר זכויות ההצבעה במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות החמישים (אנ'), הדחת ראש ממשלת אוסטרליה בשנת 1975 (אנ'), והמשבר החוקתי ברוסיה בשנת 1990.

משבר חוקתי בדרך כלל משקף שסע חברתי. משבר כזה יכול לנבוע בשעת מחלוקת פוליטית כאשר אחד הצדדים מפר את החוקה, או מסתמך על פרשנות צרה של החוקה, שנוגדת את עמדת הצד השני.

משבר חוקתי יכול להיפתר בכמה דרכים: אפשרות אחת היא, שהמערכת הפוליטית מצליחה להחליש או לבטל את עצמאותה של הרשות השופטת, ויוצאת מן המשבר מנצחת. זה מה שקרה בטורקיה, כאשר רג'פ טאיפ ארדואן השתלט על בית המשפט החוקתי לאחר שזה ניסה להגן על צביונה החילוני של המדינה. אפשרות אחרת היא לצאת מתוך המשבר אל עבר נקודת איזון חדשה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה בשלום, לזמן מה לפחות. כך היה בארצות הברית כאשר הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט איים לפגוע בעצמאות בית המשפט בשל ביטולים של חוקי הניו דיל שניסה להעביר. בסופו של דבר שינה בית המשפט את עמדתו והגיע לאיזון חדש עם המערכת הפוליטית, שבו הוא אינו מתערב עוד בחקיקה כלכלית, אך שומר על עצמאותו ומתערב בחקיקה שפוגעת בזכויות אזרחיות ופוליטיות. איזון זה נשמר עד היום.[1]

במקרים משפטיים ופוליטיים שבהם החוקה איננה מספיק ברורה, פתרון של משבר חוקתי משמש בדרך כלל כתקדים לפתרון מצבים עתידיים דומים. מצב כזה קרה בארצות הברית בשנת 1841 כאשר ג'ון טיילר מונה לנשיא ארצות הברית לאחר מותו של ויליאם הנרי הריסון. חוקת ארצות הברית קבעה כי בהתפנות משרת הנשיא יעברו כל חובותיו וסמכויותיו לסגנו, אולם לא נאמר כלל שגם תואר הנשיא יעבור אליו. מקרה טיילור קבע תקדים לאירוע כזה, אך רק בשנת 1967 הוכנס רשמית התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית שמגדיר את הטיפול החוקתי במצבים אלה.

משבר חוקתי נחשב למצב לא-רצוי מבחינה פוליטית. בעבר משברים כאלה גרמו לאובדן הלגיטימציה הפוליטית של הממשלה, לאי-תפקוד הממשלה ולבסוף לקריסתה. במספר מקרים, כמו המשבר החוקתי ברוסיה, למשבר חוקתי נלוותה מלחמת אזרחים שגבתה קורבנות רבים.

מקרים בולטים של משבר חוקתיעריכה

אוסטרליהעריכה

המשבר החוקתי בשנת 1975 באוסטרליה (אנ') גרם לפיזור הממשלה בראשותו של גוף ויטלם על ידי ג'ון קר, המושל הכללי של אוסטרליה, לאחר שזו לא הצליחה להעביר את חוקי התקציב בפרלמנט. משבר זה נחשב למשבר החוקתי החמור בתולדות אוסטרליה, והוא כלל התנגשות בין שני עקרונות חוקתיים בשיטת המשטר האוסטרלית (הזהה לזו הבריטית). מצד אחד ממשלה לא יכולה לתפקד ולכהן ללא תקציב. מצד שני הממשלה זקוקה לאמון הבית התחתון שאמור לייצג את רצון העם, ולא הבית העליון שנבחר בצורה פחות ייצוגית ושאין לו סמכות להפיל ממשלה. בשיאו של המשבר, ב-11 בנובמבר 1975, פיטר המושל הכללי את ויטלם ומינה במקומו את מלקולם פרייזר, ראש האופוזיציה, לראש הממשלה.

צעדו של המושל הכללי שנוי במחלוקת עד היום, מכיוון שתפקיד המושל הכללי אמור להיות תפקיד סמלי. פיטורי ויטלם עוררו זעם בקרב תומכי מפלגת הלייבור האוסטרלית שיצאו להפגין ברחובות ברחבי המדינה, אך בבחירות שנערכו לאחר מכן ספג הלייבור בראשותו של ויטלם תבוסה קשה, והקואליציה של המפלגה הליברלית של אוסטרליה והמפלגה הלאומית בראשות פרייזר נותרה בשלטון.

ארצות הבריתעריכה

ארצות הברית חוותה מספר משברים חוקתיים. הראשון בהם היה חוק הבולים (1765) שהיה אחד הגורמים למהפכה האמריקאית.

בשנת 1952 פרצה שביתה של איגוד עובדי תעשיית הפלדה בארצות הברית, שדרשו העלאת שכר ושיפור בתנאי עבודתם. הנשיא הארי טרומן סירב לכך וניסה להלאים את תעשיית הפלדה במדינה על בסיס סמכויותיו כנשיא, בטענה שתעשייה זו חיונית להצלחתה של מלחמת קוריאה ולמניעת התפשטות הקומוניזם העולמי. בית המשפט העליון של ארצות הברית דחה את הצו של טרומן וקבע כי אינו חוקתי. לאחר 53 ימי שביתה נכנעה הממשלה לדרישות האיגוד.

בפרשת ווטרגייט, בין השנים 1972 ל-1974, נחשפו מספר פעולות בלתי חוקיות שנקטה ממשלתו של ריצ'רד ניקסון נגד מחאת המפלגה הדמוקרטית על מלחמת וייטנאם. החשיפה עוררה סערה ציבורית ומשפטית שהובילה להתפטרותו של ניקסון ב-9 באוגוסט 1974.

בלגיהעריכה

על פי חוקת בלגיה, מלכי בלגיה חייבים לאשר כל חוק שנחקק על ידי הממשלה. בשנת 1990 סירב המלך בודואן לאשר את חוק ההפלות. הסוגיה נפתרה (באופן חוקתי אך שנוי במחלוקת) לאחר שבודואן הכריז באופן זמני שאינו מסוגל לשלוט, ובהתאם לחוקה הוא הוחלף בידי מועצת שרים. מועצת השרים אישרה את החוק, ומיד לאחר מכן הכריז בודואן שוב על יכולתו לשלוט.

גמביהעריכה

בבחירות בשנת 2016 בגמביה הפסיד הנשיא המכהן יחיא ג'אמה, אך הוא סירב להתפטר והכריז על מצב חירום למשך 90 יום בניסיון להאריך את כהונתו. בתגובה פלשו למדינה כוחות צבא של סנגל, גאנה וניגריה. לאחר יומיים נאלץ ג'אמה לקבל את תוצאות הבחירות. הוא עזב את המדינה, והנשיא הנבחר אדאמה בארו נכנס לתפקידו.

גרמניהעריכה

בבחירות ברפובליקת ויימאר בשנת 1932 קיבלו המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית של גרמניה את רוב המושבים בפרלמנט, מצב שבו על פי חוקת ויימאר אף מפלגה לא יכלה להרכיב ממשלה. לבסוף הצליחה המפלגה הנאצית לכונן ממשלה צרה עם מספר מפלגות שמרניות, ובהמשך הנהיגה בגרמניה משטר דיקטטורי נאצי. חוקת ויימאר לא בוטלה, אך הממשלה פשוט התעלמה ממנה והיא הפכה ללא-רלוונטית.

דנמרקעריכה

במשבר חג הפסחא של 1920 כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק, פיזר את הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי ושעם פעולותיה הוא לא הסכים, ובמקומה הוא מינה ממשלה על פי בחירתו. פעולה זו התאפשרה על פי החוקה, אך הייתה מיועדת לשעת חירום בלבד.

רוב חברי הפרלמנט התנגדו להתערבות פוליטית זו של בית המלוכה, והיא עוררה תרעומת רבה במדינה. עקב הביקורת הציבורית פיזר כריסטיאן העשירי את הממשלה שהוא בעצמו מינה, והכריז על מערכת בחירות חדשה. לאחר מכן חדל בית המלוכה להתערב בפוליטיקה, ומאז משמש המלך כראש מדינה באופן סמלי בלבד.

דרום אפריקהעריכה

  ערך מורחב – משבר זכויות ההצבעה של המיעוט הצבעוני

במשבר זכויות ההצבעה במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנים 19511956 ניסתה ממשלת המפלגה הלאומית לשלול את זכות ההצבעה של שחורים וצבעוניים, אך בית המשפט פסק כי החלטה כזו מנוגדת לחוקת דרום אפריקה.

משבר זה נפתר בשלושה שלבים. בשלב הראשון החליטה הממשלה להרחיב את המועצה הלאומית מ-48 מושבים ל-89 מושבים, ורוב חברי המועצה היו חברי המפלגה הלאומית. לאחר מכן העבירה המועצה תיקון לחוקת דרום אפריקה, המאפשר הצבעה של שחורים וצבעוניים רק לבית נבחרים נפרד, שסמכויותיו מוגבלות והוא כפוף לאישור גורמים בממשלת המיעוט הלבן. השלב הסופי היה חוק שהרחיב את בית המשפט לחוקה ל-11 שופטים, ואפשר לממשלה למנות שישה שופטים חדשים שתמכו בעמדות המפלגה הלאומית.

הונדורסעריכה

הונדורס חוותה המשבר חוקתי במרץ 2009 לאחר שהנשיא מנואל סלאיה נכשל בניסיונו לחוקק חוקים שיצמצמו את הפערים הכלכליים במדינה. סלאיה ניסה לקיים משאל עם בנושא זה, אך הקונגרס ובית המשפט העליון קבעו שמשאל כזה אינו חוקתי. ביוני 2009 אירעה הפיכה צבאית במדינה, שבמהלכה נעצר סלאיה על ידי הצבא והוגלה לקוסטה ריקה.

הממלכה המאוחדתעריכה

בשנת 1909 דחה בית הלורדים את אישור תקציב הממשלה. פעולה זו שיתקה את הממשלה למשך שנתיים, והובילה לחקיקת חוק הפרלמנט 1911, ששלל את זכותו של בית הלורדים להטיל וטו על חוקים תקציביים.

חוף השנהבעריכה

  ערך מורחב – המשבר הפוליטי בחוף השנהב 2010–2011

המשבר הפוליטי בחוף השנהב פרץ בדצמבר 2010, בשל ניצחונו של אלאסן ואטארה בבחירות שגבר על הנשיא המכהן לורן גבאגבו. נשיא המדינה התכוון להכריז על תוצאות הבחירות, אך השתהה בגלל פרוץ מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב ופרסם את התוצאות לאחר התאריך שנקבע בחוקת המדינה. בית המשפט לחוקה הודיע שההכרזה אינה חוקתית ופסל את תוצאות הבחירות. כתוצאה מכך סירב גבאגבו לפנות את כסאו, דבר שהחמיר את מלחמת האזרחים, שגבתה את חייהם של כ-1,500 בני אדם והסתיימה רק באפריל 2011, עם התערבות כוחות צבא צרפתיים.

מצריםעריכה

מצרים חוותה משבר חוקתי לאחר המהפכה במצרים (2011) בה הודח הנשיא חוסני מובארכ והמדינה נותרה ללא נשיא. לאחר זמן מה נבחר מוחמד מורסי לנשיא, אך לאחר מעצרו המדינה נותרה שוב ללא נשיא, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי נכנס לתפקידו.

סרי לנקהעריכה

ב 26 באוקטובר 2018, הנשיא מייטריפלה סיריסנה מינה את הנשיא לשעבר מהינדה ראג'פקסה לראש ממשלה והדיח את ראש הממשלה המכהן רניל ויקרמסינגה. ויקרמסינגה סירב לקבל צעד זה והצהיר כי הוא בלתי חוקתי ולא-דמוקרטי. משבר זה לא נפתר, ומאז שרויה המדינה במשבר פוליטי מתמשך.

פיג'יעריכה

במשבר החוקתי של פיג'י ב-1977, המפלגה שזכתה בבחירות לא הצליחה להרכיב קואליציה, והמושל הכללי של פיג'י מינה את ראש מפלגת האופוזיציה לראש ממשלה.

פקיסטןעריכה

בשנת 1997 ניסה ראש ממשלת פקיסטן נוואז שריף להעביר מספר חוקים שנויים במחלוקת, בהם חוק המיועד למנוע הדחה של ראש ממשלה מכהן. נשיא בית המשפט העליון, סג'ד עלי שאה, פסק שהחוקים מנוגדים לחוקה, ובתגובה הורה שריף לנשיא המדינה פארוק לע'ארי להדיח את עלי שאה. לע'ארי סירב ונאלץ להתפטר. זמן קצר לאחר מכן התפטר גם עלי שאה ובכך הפך שריף לשליט החזק במדינה.

צ'ילהעריכה

בשנת 1973 האשים בית המשפט העליון של צ'ילה את הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה, בהפרת החוקה, וחברי בית הנבחרים קראו לצבא להדיחו. הוא הודח בהפיכה הצבאית בצ'ילה (1973) והחונטה בראשותו של אוגוסטו פינושה תפסה את השלטון וביטלה את חוקת המדינה. החונטה ייסדה דיקטטורה צבאית רצחנית שזכתה לתמיכת ה-CIA וסוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני, ושלטה בצ'ילה עד שנת 1990.

רוסיהעריכה

  ערך מורחב – המשבר החוקתי ברוסיה

המשבר החוקתי ברוסיה בשנת 1993 נבע ממחלוקת בין נשיא רוסיה בוריס ילצין לבין הפרלמנט הרוסי בראשות רוסלאן חסבולטוב. בין השניים התגלעו חילוקי הדעות בנוגע לתיחום הסמכות הפוליטית של הפרלמנט. הם הסכימו לערוך משאל עם בנושא זה באפריל 1993, אך חסבולטוב חזר בו ואילץ את ילצין להוציא צו שמרחיב את סמכויות הנשיא. ב-21 בספטמבר 1993 פיזר ילצין את הפרלמנט וקרא לבחירות חדשות. בית המשפט העליון של רוסיה קבע מיד כי הצו אינו חוקתי, ועקב כך פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצות שתמכו בעמדת הפרלמנט לקבוצות הנאמנות לנשיא. המשבר הסתיים לאחר מצור צבאי על בניין הפרלמנט, שבמהלכו נהרגו 187 בני אדם.

הערות שולייםעריכה