משה בייסקי
משה בייסקי (29 בדצמבר 1921 – 6 במרץ 2007) היה משפטן ישראלי, שופט בית המשפט העליון בשנים 1979–1991. בייסקי היה ניצול שואה והעיד במשפט אייכמן ב־1961. עמד בראש ועדת החקירה לבירור פרשת ויסות מניות הבנקים, ובראש הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם.
ד"ר משה בייסקי מעיד במשפט אייכמן, מאי 1961 | |||
לידה |
29 בדצמבר 1921 דז'יאלושיצה, רפובליקת פולין | ||
---|---|---|---|
פטירה |
6 במרץ 2007 (בגיל 85) תל אביב-יפו, ישראל | ||
מדינה | ישראל, פולין | ||
תאריך עלייה | 1945 | ||
בן או בת זוג | Erika Bejski | ||
| |||
ביוגרפיה
עריכהנולד בעיירה דז'יאלושיצה שבפולין. מגיל צעיר היה חבר תנועת הנוער הציוני בעיר קרקוב. בגיל 18 עבר את השואה במחנה פלאשוב ובכמה מחנות ריכוז נוספים, שרד את השואה בעזרת אוסקר שינדלר, ועלה לארץ ישראל מאיטליה בשנת 1945 לקיבוץ תל יצחק. לאחר מכן עבד במוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, ובמזכירות העובד הציוני.
במלחמת העצמאות שירת בייסקי כקצין מטה לבעיות אישיות במטכ"ל, בדרגת סרן.
בשנת 1949 נשלח לצרפת, ושם ניהל את מחלקת עליית הנוער באירופה ובצפון אפריקה עד שנת 1952.
למד משפטים, השתלם באוניברסיטת סורבון בפריז, והוכתר בתואר דוקטור למשפטים בזכות עבודת דוקטורט בנושא "מקורות זכויות האדם בתנ"ך, בהשוואה עם המגילה של האומות המאוחדות".
הוסמך בישראל כעורך דין בשנת 1953. בשנת 1960 מונה לשופט וכיהן בבית משפט השלום[1] בתל אביב (עד 1968) ובבית המשפט המחוזי (עד 1979). ב־1975 מונה לשמש שופט בפועל בבית המשפט העליון,[2] ומאוחר יותר מונה מינוי של קבע (עד 1 בינואר 1991). בחירתו לבית המשפט העליון עוררה מחלוקת: לשכת עורכי הדין בראשות אמנון גולדנברג התנגדה, אך נשיא בית המשפט יואל זוסמן הודיע שאם לא ימונה בייסקי הוא יפרוש מוועדת המינויים, והבחירה אושרה.
בתחילת 1985 מונה ליו"ר ועדת החקירה שחקרה את הפרשה של ויסות מניות הבנקים.
לאחר עלייתו ארצה מיעט בייסקי לדבר על זיכרונותיו כניצול שואה, אך הדבר השתנה כשהעיד במשפט אייכמן ב־1961, והוא נעשה פעיל מאוד בארגונים להנצחת השואה, בין היתר ב"יד ושם" (כחבר, ובמשך כעשרים שנה כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם) וכיו"ר המכון ללימודי השואה "משואה" (בשנים 1992–2006). בכהונתו כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם הרחיב את ההגדרה של חסיד אומות העולם לעומת קודמו, השופט משה לנדוי. המעמד הוענק גם לאנשים שלא עמדו בסיכון ממשי עקב פעולות ההצלה, אך מעמדם נפגע; גם לאנשים שלא פעלו להצלת אדם קונקרטי, אלא מחו נגד רדיפות היהודים, התריעו והעבירו מידע על פרטי ההשמדה; וגם לאנשים שהשתייכו למפלגה הנאצית או למנגנוני ההשמדה.
היה נשיא בית הדין הציוני העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1996 הוענק לו אות יקיר העיר תל אביב.
בייסקי עסק גם בהוראת משפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.
היה נשוי לאריקה עד למותה ב־2006. לזוג לא היו ילדים.
נפטר ב־6 במרץ 2007.
פסיקותיו
עריכהבשנות ה־70 ישב בדינו של נער שנפצע בטיול בית הספר, ותבע מיליוני שקלים מהמדינה. בייסקי אישר את הפיצויים אך קבע שהם ישולמו בתשלומים חודשיים, כדי שישמשו לרווחתו של הנער. פסיקה זו אומצה בידי בית המשפט העליון.[3]
פרסומים
עריכהמקורות
עריכה- שופט העליון (בדימ.) משה בייסקי נפטר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 7 במרץ 2007
- יובל יועז, מת שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, ד"ר משה בייסקי, באתר הארץ, 6 במרץ 2007
- שופט העליון בדימוס בייסקי הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2007
- שרי ארליך, בייסקי - לב מתחת לגלימה, מעריב, 4 בינואר 1991
לקריאה נוספת
עריכה- עדותו במשפט אייכמן וגם [1]
- "הפולמוס על אוסקר שינדלר" באתר "מינהל חברה ונוער" של משרד החינוך.
- דורית בר, בייסקי: הוועדה שלנו היתה ברכה לבטלה, באתר ynet, 7 באוקטובר 2003
- אבנר שפירא, רשימת בייסקי, באתר הארץ, 15 באפריל 2007
- דבריו של ד"ר משה בייסקי במפגש של שינדלר עם ניצוליו בישראל, 1964. מתוך אתר יד ושם
- בחסד עליון - משה בייסקי וחסידי אומות העולם, גבריאל נסים, הוצאת שוקן, 2003
קישורים חיצוניים
עריכה- משה ביסקי (1921-2007), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ שופטי שלום חדשים, מעריב, 31 ביולי 1960
- ^ הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 2163]
- ^ שרי ארליך, בייסקי - לב מתחת לגלימה, מעריב, 4 בינואר 1991