משה בתיבה (סיפור מקראי)

הצלת משה מגזירת פרעה במצרים על ידי נתינתו בתיבה, ביאור.

משה בתיבה הוא סיפור המופיע בספר שמות, פרק ב', פסוקים א'-י'. הסיפור המופיע בספר שמות מספר את סיפור הצלתו של משה שיהיה לגואל עמו. הסיפור בפרק ב' ממשיך את סיפור שיעבוד בני ישראל והגזרות שהטיל פרעה. הסיפור מספר את סיפורה של אישה משבט לוי הנאלצת להחביא את בנה הנולד בגלל גזרת פרעה: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ".[1] האם מבינה שאין ביכולתה להסתירו והיא נאלצת להניח את הילד בתוך תיבת גומא אשר אותה הכינה. את התיבה היא מניחה "בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר".[2] בת פרעה שומעת את בכי הילד ומצילה אותו. סיפור לידת משה הוא סיפורו של הילד הנולד למרות גזרת המוות של פרעה, שיגדל להיות מושיעו ומשחררו של עם ישראל ויוציאם מעבדות לחירות.

ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
בת פרעה מוצאת את משה בתיבה. ציור מעשה ידי קונסטנטין פלביטסקי (אנ')

נישואי איש לוי עם בת לויעריכה

הסיפור על הולדת משה נפתח בנישואי הוריו. מסופר כי איש משבט לוי לקח לו לאישה אישה משבטו. שמות ההורים אינם נמסרים. יש הטוענים כי שמם לא היה ידוע למחבר המקראי והיא שייכת למסורת כהנית מאוחרת, שציינה אותם בשלב מאוחר יותר: " וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה; וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה".[3] אחרים סוברים כי זו דרכו של המחבר המקראי הנמנע מלהציג פרטי מידע שאינם חשובים להבנת הסיפור.[4] בנישואיו לבת לוי מסתיים תפקידו של האיש מבית לוי. מכאן יספר המחבר המקראי רק על תפקידן של הנשים בהצלתו של הילד.[5]

לידת הילד משהעריכה

המחבר המקראי אינו מתאר את היריון האישה והלידה. ומסתפק רק בציון העובדות הללו בצורה יבשה.[6] מפתיחת הסיפור מקבל הקורא את הרושם כי זוהי לידה ראשונה וכאמור שמות האחים הגדולים, אהרן ומרים אינם מוזכרים. התבנית "וַתַּהַר וַתֵּלֶד", החוזרת במקרא מתארת הריון ולידה של ילד ראשון. המחקר המודרני פתרו את הקושי בכך שמדובר בכמה מקורות ששולבו בסיפור.[7]

הכתוב ממשיך ומדווח כי " וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב".[8] ויש שפירשו יפה בחיצוניותו. בתלמוד הבבלי פירשו את "ותרא אותו כי טוב הוא-...וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור",[9] כאשר נולד הבית התמלא בטוב. הביטוי "כי טוב" חוזר בסיפור בריאת העולם מלבד סיפור זה.[10] מחשש לחייו של הרך הנולד מחביאה האם את הילד שלושה חודשים.

הסתרת הילדעריכה

מיד לאחר הלידה מחביאה האם את הילד הנולד ורק לאחר שאינה יכולה להצפינו היא מכינה תיבת גומא. הגומא המזוהה עם הגומא פפירוס. התיבה חוזקה "בַחֵמָר וּבַזָּפֶת".[2] צמח הפפירוס גדל לאורך גדות הנילוס ומצוי לרב באזור הדלתא של הנהר. צמח הגומא מגיע לגובה של 2.5 מטרים והוא מעוטר בעלים ופרחים. המצרים הקדמונים השתמשו בגומא כדי להתקין נעליים, מחצלות ואף סירות. ייתכן ולעשיית התיבה בה הונח משה, הספיק קנה אחד של גומא.[11]

את התיבה הניחה אם משה בין קני הסוף על שפת היאור כדי שלא תיסחף. הפועל "וַתָּשֶׂם" חוזר פעמיים בתיאור פעולותיה של האם ותוך כך יוצר המחבר המקראי ניגוד בין צו פרעה להשליך את הבנים הנולדים ליאור. האם מניחה את הילד ואינה משליכה אותו ליאור. הבן שזה עתה נולד יינצל על ידי הייאור בו היה צריך לטבוע על פי גזרת פרעה.[12]

מציאת הילדעריכה

האם מניחה את הילד בסוף "בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" וזאת כדי שלא ייסחף אל תוך הייאור. בהמשך מסופר כי אחותו ניצבת מרחוק לראות מה יהיה עם הילד. חז"ל זקפו לזכותה של מרים את ההגנה שסיפקה למשה ולכן כאשר לקתה מרים בצרעת, חיכה לה העם עד אשר תצא מההסגר שהוטל עליה: " מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות ב', ד') לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר שנאמר "והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר י"ב, ט"ו)".[13]

 
וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
ציור מעשה ידי אדווין לונג

בת פרעה יורדת להתרחץ בנהר ומסופר כי נערותיה מלוות אותה. היא מבחינה בתיבה ומבקשת מאמתה להוציא את התיבה מן המים ובה היא מוצאת את הילד בוכה. הבכי של התינוק מעורר בה חמלה והיא מבינה כי "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". בניגוד לפרעה שהורה להרוג את הבנים הנולדים, בתו מצילה את תינוק. מהכתוב לא ברור כיצד זיהתה בת פרעה את התינוק כילד עברי ומה הביא אותה להציל אותו. לשאלות אלו עונה רש"י בשני רבדים: "ותפתח ותראהו - את מי ראתה הילד זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה". לא רק שבכי התינוק עורר בה רגש של חמלה אלא שעל פי רש"י ראתה בילד את השכינה.[14]

בת פרעה מפרה את צו אביה פרעה. חמלתה על הרך הנולד גברה על הצו אותו הטיל פרעה. הזיהוי של הילד כאחד מילדי העברים מעיד כי ראתה שהילד ננטש במטרה להצילו תוך הפרת צו אביה. ייתכן וראתה עצמה חלק ממעשה ההצלה של הילד. לא רק נתנה את הילד למיניקת עברייה היא קוראת לילד בשם היוצא נגד צו פרעה אביה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (ספר שמות, פרק ב', פסוק י').[15]

הדו -שיח בין האחות לבת פרעהעריכה

אחות הילד מציעה לבת פרעה למצוא אישה מניקה מבני ישראל, כדי להניק לה את הילד. בת פרעה שאינה יודעת את זהות הנערה מסכימה להצעתה. הנערה קוראת לאֵם הַיָּלֶד.ספר שמות, פרק ב', פסוק ח' אירוניה היא שהאישה אשר ילדה את הילד וניסתה להגן עליו מגזרות פרעה מקבלת שכר מארמון המלך משם יצאו גזרות השמד.[16] הילד מובא לבית האם כדי שתניק אותה בביתה. המידע המובא אודות המינקת משקף גם תהליך אימוץ אשר היה נהוג במצרים העתיקה, בין האם המניקת לאם המאמצת. הסיפור מדווח על שני מרכיבים בתהליך האימוץ: תשלום שכר וזמן ההנקה. חוזים המלמדים על תהליכי אימוץ בין המניקה לאם המאמצת נמצאו בתעודות מאזור מסופוטמיה. זמן ההנקה המתועד בתעודות מצריות משקף את זמן גידולו על ידי האם והחזרתו לבת פרעה. נתינת השם על ידי בת פרעה מסכם את תהליך האימוץ.[17] המחבר המקראי מספר כי בתום זמן ההנקה מביאה האם את הילד לבת פרעה שתגדלו.[18]

שם הילדעריכה

בת פרעה נותנת לילד שם: משה. ההסבר שהיא נותנת לשם הוא: "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".[19]מדרש השם אשר ניתן לילד התבסס על קשר לשוני. מהסיפור עולה כי בת פרעה דיברה עברית אך השם משה במצרית עתיקה (ms) פירושו 'ילד'. שם זה הוא מרכיב תאופורי של השם Ah Mose שפירושו הירח הנולד. ייתכן כי זה השם שניתן למשה ושמו קוצר. נראה כי בת פרעה נתנה לתינוק את השם 'הילד'. המילה ילד היא מילה מנחה בסיפור. המילה 'מְשִׁיתִהוּ' המופיעה במדרש השם רומזת לעתיד הילד שיוליך את עמו דרך הים בדרכו לארץ כנען.[20]

מוטיב הולדת גיבורעריכה

סיפור משה בתיבה הוא סיפור המגלם את מוטיב לידת גיבור שיושיע את עמו. סיפורים רבים סופרו על הולדת גיבורים ובהם קיימים מוטיבים חוזרים ויש להם כמה רכיבים חוזרים. לעיתים לא יופיעו כל הרכיבים. ברבים מהסיפורים מלווה לידתו של הגיבור בקשיים. לעיתים אם הגיבור חווה עקרות או יסופר כי הילד נמצא בסכנה. בזמן ההריון או בטרם התעברותה של האם, האב או האם מתנבאים על הולדת גיבור. בסיפורים אחדים אב המשפחה ינסה לשנות את גורל הילד העתיד להיוולד. השליט מנסה להרוג את התינוק וזה מוכנס במהירות לסל או תיבה ומושלך למים במטרה להגן עליו. בדרך כלל התינוק ינצל על ידי אדם פשוט. הילד שינצל יעלה לגדולה.[21]

לידת משה ולידת סרגוןעריכה

סיפור ידוע נוסף מהמזרח הקדום, בו היה שימוש לסל נצרים, נמצא בטקסט אשורי מהמאה ה-7 לפנה"ס העוסק בסרגון מאכד:[22]

שורה 5: אמי הכהנת הגדולה, חיבלתני, בסתר ילדתני
שורה 6: שמתני בתבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת
שורה 7: השלכתני לנהר (ואני) שוקע ועולה
שורה 8: נשאני הנהר אל אקי שואב המים...
שורה 10: אקי שואב המים כבנו גדלני.

אם סרגון היא כוהנת גדולה ומעמדה רם בניגוד להוריו של משה הבאים ממעמד נמוך. ואילו מי שמאמץ את הילד משה היא בת מלך, ולעומתה את סרגון מאמץ שואב מים פשוט. גם הסיבה לנטישת הילד שונה בין שני הסיפורים, אם סרגון מפקירה אותו כי ילדה בסתר וחששה לחייה ואילו אם משה מנסה להציל את חיי בנה. אם משה מניחה את התיבה בסוף על שפת היאור ובסיפור המובא בשמות ב' משתמש המחבר המקראי בשורש ש-י-מ ואילו אמו של סרגון משליכה אותו לנהר ולשם כך מחבר הטקסט האכדי משתמש בשורש ש-ל-ך (להשליך).[23]

הסיפור בתרבותעריכה

שירים רבים נכתבו בהשראת המזמור. ידוע שירו משה בתיבה מאת קדיש סילמן שזכה ללחן עממי. כמו כן שירו של אליעז כהן, 'תיבת גומא' כמו כן ציירים רבים ציירו את סיפור לידת משה. נחום גוטמן הרבה לצייר ציורים בהשראת סיפורי התנ"ך ובכללם סיפור זה. ידועים גם יצירותיהם של גוסטב דורה, ניקולא פוסן, פאולו ורונזה ואחרים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא משה בתיבה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק כ"ב
  2. ^ 1 2 ספר שמות, פרק ב', פסוק ג'
  3. ^ ספר שמות, פרק ו', פסוק כ'
  4. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, ע"מ 28-27
  5. ^ וראו: עתליה ברנר, נשים במקרא: תפקודים חברתיים ודפוסים ספרותיים, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2018, ע"מ 129-126
  6. ^ ראו: סיפור לידת יעקב ועשו, בו מופעים הרכיבים של תיאור האם הסובלת מכאבים המלווים אותה במהלך ההיריון ותיאור הלידה
  7. ^ נילי שופק, 'לידת משה בראי המיתולוגיה המצרית', בתוך: בית מקרא: כתב עת לחקר המקרא ועולמו, כרך ס"ב חוברת א' , ירושלים, מוסד ביאליק, 2017, ע"מ 116-115
  8. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק ב'
  9. ^ סוטה, י"ב ע"א
  10. ^ פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, ע"מ 202
  11. ^ נחום סרנה, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 29.
  12. ^ פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, ע"מ 203
  13. ^ סוטה א', ט'
  14. ^ אהרן מונדשיין, ביאורו של רש"י לסיפור הולדת משה כמודל גישתו הפרשנית רבת הפנים, בתוך: פירושי רש"י למקרא: כרך א' , שרה יפת ואברהם גרוסמן עורכים, ירושלים, זלמן שזר, תשס"ט, ע"מ 192
  15. ^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא - המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2002, ע"מ 195
  16. ^ פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, ע"מ 204
  17. ^ פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים, מציאות או דמיון, תל אביב, שוקן, 2002, ע"מ 38-37
  18. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י'
  19. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י'
  20. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, ע"מ 32
  21. ^ יוסי מאלי, רעיה כהן, ספרות והיסטוריה, ירושלים, זלמן שזר, 1999, ע"מ 49
  22. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב, עם עובד, 1996, עמ' 635 - 631.
  23. ^ נחום סרנה, עולם התנ"ך: שמות, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 27.