פתיחת התפריט הראשי

משה בתיבה (שיר)

מֹשֶׁה בַּתֵּבָה (ידוע במילותיו הראשונות: דּוּמָם שָׁטָה)[1] הוא שיר ילדים עברי מאת קדיש סילמן. השיר בנוסחו המקורי נדפס בשנת תרע"ז בשני ספרי לימוד בארצות הברית: "שחרית" ו"היסטוריה לילדים" (שם מזוהה המחבר).

השיר הולחן בנעימה עממית יידית[2] ועל ידי המלחין נסים נסימוב.[3] שני הלחנים זכו למספר ביצועים, בהם של הזמרת יפה ירקוני. השיר נעשה אהוד והוכנס לתוכנית הלימודים של הגנים ובתי הספר הממלכתיים ביישוב ובחברה הישראלית לאחר הקמת המדינה וסייע לקבע את המיתוס של משה התינוק שט בתיבת הגומא על מי היאור, אף שלפי פשט הסיפור המקראי משה הוטמן על הגדה ושם נמצא.

מילות השירעריכה

ישנן שתי גרסאות לשיר. בגרסה הראשונה, שהולחנה בנעימה עממית, שלושה בתים ומילותיה הן:

דּוּמָם שָׁטָה תֵּבָה קְטַנָּה
עַל הַיְּאוֹר הַזַּךְ,
וּבַתֵּבָה מֹשֶׁה הַקָּטָן,
יֶלֶד יָפֶה רַךְ.
 

וּמִלְּמַעְלָה זֹהַר תְּכֵלֶת
וּמִלְּמַטָּה יְאוֹר
וְהַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם
שׁוֹפְכָה הַרְבֵּה אוֹר.
 

הַס, הַגַּלִּים הַשּׁוֹבָבִים,
מֹשֶׁה הַקָּטָן שָׁט.
לֹא יִטְבַּע, חָיֹה יִחְיֶה
יֶלֶד זֶה הַקָּט.
 

בגרסה השנייה, שהולחנה על ידי נסימוב, הושמט הבית האמצעי, והנוסח שלה שונה מעט: השורה המסיימת היא "יֶלֶד יָפֶה וָרַךְ" והשורה השנייה בבית האחרון היא "מֹשֶׁה הַקָּטָן פֹּה שָׁט".[4] בגרסה המקורית והנכונה, נפתח השיר במילים 'דומם נחה'. זאת בהתאם לסיפור המקראי לפיו הונח משה בין קני הסוף, ולא הושט בזרם. הגרסה 'דומם שטה' היא טעות.

תכנים ואמירותעריכה

 
משה בתיבה ובת פרעה והפמליה שלה, בתחריט של גוסטב דורה מ-1886
יצירת השיר והרקע ההיסטורי לכתיבתו

סילמן שהיה "ממקימי "אחוזת בית" ולקח חלק בחיי הציבור והחברה של היישוב",[5] הרבה לעסוק בשיריו בלאומיות היהודית החדשה ובמפעל הציוני בארץ ישראל.

רקע היסטורי מקראי

סיפור הטמנתו של משה התינוק בתיבה על ידי אימו ואימוצו על ידי בת פרעה, הובא במקרא. על פי המסופר בספר שמות, גזר פרעה להרוג בנים זכרים שנולדו אצל שבטי ישראל במצרים. יוכבד אמו של משה הכינה תיבה מגומא, אשר צופתה בחומר ובזפת, והניחה את בנה בתיבה, בין קני סוף של נהר היאור (הנילוס). אחותו מרים ניצבה בסמוך וצפתה בדאגה על התיבה לראות מה יעלה בגורל אחיה. אחר כך נאמר, כי בת פרעה מצאה את התיבה עם משה; היא ריחמה עליו והחליטה לאמצו ולגדלו; אף שידעה שהיא מפרה בכך את הצו של פרעה, שעל פיו יש להטביע כל תינוק עברי ביאור:[6]
"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:"
לימים קראה בת פרעה את שם הילד "משה" על שם משייתו מן המים:[7]
"וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:"
דימוי משה בתיבה מופיע ביצירות אמנות רבות: בספרות, בציור ובפיסול.

התיאור הפואטי

השיר המחורז הכולל שלושה בתים, מתאר כביכול מצב הרמוני ושלו. נהר היאור ששימש להשקיה, תעבורה ורחצה, מתואר כ„זך”. משה התינוק מתואר כ„יפה רך”, ואת סביבתו הטבעית בתיבה בין קני הסוף של היאור בנוף מלא אור, יופי ורוגע. הגם שהראליה של הסיפור, מתארת עולל כבן שלושה חודשים,[8] בזמן שאין ודאות מה יעלה בגורלו וסכנת מוות מרחפת מעליו, הן בשל חוק המדינה המצרית והן בשל תנאי הטבע. וכך, הדובר פונה אל גלי היאור ומבקש מהם כביכול להרגע, לבל יפגעו בתינוק.
השיר מסתיים בהכרזה: „לֹא יִטְבַּע, חָיֹה יִחְיֶה”; ומכיוון שחייו של משה הם עובדה ידועה לכל, ההכרזה הזו אינה מובנת כפשוטה, אלא כמהלך מטאפורי של המשורר. ההכרזה על הידוע והמובן מאליו, מקפלת בתוכה מסר מהותי, כאשר דמותו וחייו של המנהיג הדגול, הוא מקרה פרטי של חיי האומה וגורלה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בלחן העממי המילה "דומם" נהגית במלעיל.
  2. ^ מילות השיר "משה בתיבה (נעימה עממית)" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  3. ^ מילות השיר "משה בתיבה (לחן נסים נסימוב)" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  4. ^ "משה בתיבה (לחן נסימוב)".
  5. ^ ראו:קדיש סילמן, באתר זמרשת.
  6. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוקים ג'-ו'.
  7. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י', וראו: פרשנות רש"י, מצודות ציון ושד"ל על הפסוק.
  8. ^ ראו: הערך: תבת משה, בתוך: מנחם סוליאלי, משה ברכוז (עורכים), לכסיקון מקראי, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 882.