משה המאירי

רב, מחנך, איש ציבור, ממנהיגי המזרחי, מעורכי האנציקלופדיה התלמודית

הרב משה המאירי (אוסטרובסקי) (כ"ט באלול תרמ"ז, 29 בספטמבר 1886 - כ"ה בסיוון תש"ז, 13 ביוני 1947) היה רב, מחנך, איש ציבור, ממנהיגי המזרחי, השתתף בכתיבת האנציקלופדיה התלמודית.

משה המאירי
הרב משה המאירי ואשתו שרה הינדה
הרב משה המאירי ואשתו שרה הינדה
לידה 29 בספטמבר 1886
פינסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביוני 1947 (בגיל 60)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 13 ביוני 1947 עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג שרה הינדה לבית ברודר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות חייו עריכה

נולד כמשה אוסטרובסקי, בן לרב מאיר נחמן אוסטרובסקי, בפינסק-קרלין (רוסיה הלבנה) שבאימפריה הרוסית בערב ראש השנה ה'תרמ"ז (1886). עם חגיגות יום הולדתו השישים עברת את שם משפחתו ל"המאירי", וזאת בעקבות שם אביו מאיר נחמן, וכן משום שאהב ללמוד את פירוש המאירי לתלמוד.[1]

אוסטרובסקי למד בחדרים בעיר הולדתו, ובסוף שנת ה'תרנ"ז עלה עם אביו ואחיו לארץ ישראל, והחל ללמוד בישיבת תורת חיים בירושלים, שבראשה עמד ידיד המשפחה, רבי יצחק וינוגרד. 4 שנים למד בישיבות קטנות אצל רבי זרח אפשטיין, ובשנה החמישית נכנס לישיבה הגדולה ושמע שיעורים מפי רבי יצחק וינוגרד. בסוף שנת ה'תרס"ד נישא לשרה הינדה, בתו של הרב נחמן גדליהו ברודר, בגיל 16.[2]

נסמך לרבנות בשנת ה'תרע"ב על ידי רבי חיים ברלין, ששימש כרבה של ירושלים[3] והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז רב ראשי של יפו ומחוזותיה. בט"ז באייר ה'תרע"ב קיבל כתב רבנות מהמושבה מזכרת בתיה–עקרון, וכיהן כרב המושבה כשבע שנים.[4][5]

 
ישיבת המאירי שהוקמה בביתו וקרויה על שמו

בסוף 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פעל במושבתו ובגדרה להמריץ את האיכרים לתרום חיטה עבור בני הישיבות בירושלים.[6]

הקמת הסתדרות "המזרחי" בארץ ישראל הייתה אחת מיוזמותיו לאחר מלחמת העולם הראשונה. "המזרחי" נוסדה כ-16 שנה לפני כן בגולה, ואוסטרובסקי היה לאחת מהדמויות הדומיננטיות בה. בהארץ הוא מתואר באוקטובר 1918[7]:

"הרב אוסטרובסקי מעקרון קנה אצלנו את עולמו עוד על האספה המכוננת השנייה. נושא רב צעיר זה בחובו יהדות שלמה. הוא בטוה ומאמין שאין יהדות בלי לאומיות ושאין יהדות שלמה בלי תחית האומה ובלי שמירת הדת. אבל אין הוא בא במקל־חוכלים על היהודים, שדעותיהם שונות מדעותיו, ואין הוא אומר לסדר בשבילם אינקרזיציה... שמא תאמרו שהרב הזה ותרן הוא על פי טבעו, ותרן נם בענייני הדת? — אינכם אלא טועים. הוא אומר בהרצאתו: "... אין אנו רוצים כלל לבא בפשרות עם מי־שהוא. אנו מאמינים בהכרה שלמה, שהשפה של המזרחי זוהי היהדות השלמה, זוהי תורת־חיים שלנו, ובנוגע לשטה זו לא נותר אפילו על ערקתא דמסאני. אבל אין זה מעניינינו כלל לכפות הר כגיגית על ציונים אחרים, שיתנהגו דווקא על פי דרכנו. בדברים המשותפים לנו נעבוד יחד ובדברים המיוחדים - ילך לו כל אחד על פי דרכו..." ותלמידי־חכמים כאלה, אם ירבו כמותו במזרחי, ודאי שירבו שלום במחננו."

המאירי נדד ברחבי ארץ ישראל וקרא לתושבים להצטרף למזרחי.[8] במסעותיו הקפיד לדבר עברית.[9]

עם תחילת ה'תרע"ט עבד כמורה ראשי בבית המדרש למורים "נצח ישראל" שבפתח תקווה. בשנת ה'תר"פ איחד את "ישיבת המשתלמים" של ועד החינוך בירושלים עם בית המדרש "נצח ישראל" בפתח תקווה לבית המדרש למורים בירושלים (כיום מכללת ליפשיץ). הוא שימש כממלא מקום המנהל (הרב אליעזר מאיר ליפשיץ) ומורה לתלמוד, תפקיד שבו עסק עד יום מותו.[10]

 
"בית הרב משה אוסטרובסקי המאירי זצ"ל ואשתו מרת שרה ע"ה הוקדש לתלמידי פנימיית הסמינר": שלט זיכרון על בניין ישיבת המאירי מיסודה של מכללת ליפשיץ בשדרות המאירי בשכונת קריית משה בירושלים

הרב המאירי, שלא התברך בצאצאים משלו, היה ידוע ביחסו החם אל תלמידיו, שהיו חביבים עליו כבנים. הוא התעניין בגורלם גם אחרי שיצאו מבית מדרשו, וגם הם התייחסו אליו כאל אב. הוא הוריש את ביתו שבשדרות המאירי בשכונת קריית משה ואת המגרש הסמוך לו לטובת תלמידי בית המדרש למורים "מזרחי", שכאמור הוא נמנה עם מייסדיו. עד היום הבניין משמש מצבת זיכרון לדורות של מורים ומחנכים וכמשכן לישיבת המאירי.[11][12]

פועלו הפוליטי עריכה

אוסטרובסקי השתתף בכל הוועידות הארציות של המזרחי מאז סיום מלחמת העולם הראשונה עד למותו. כמו כן השקיע בעסקנות בתוך המזרחי ובייצוגו במוסדות חוץ. הוא היה ציר במזרחי בקונגרסים הציוניים ה-12, וה-15 עד ה-22. בכינוס העולמי של המזרחי בירושלים (ה'תש"ו) נבחר כחבר המרכז העולמי. נבחר כנציג ה"מזרחי" לאסיפות הנבחרים הראשונה עד לרביעית ולהנהלת הוועד הלאומי. בשנת ה'תרצ"א נתמנה על ידי הוועד הלאומי לראש המחלקה לארגון הקהילות בארץ ישראל, ובתפקיד זה כיהן עד פטירתו. גולת הכותרת של עבודה בתפקיד זה הייתה ארגון מוסד הרבנות הראשית ודאגה שתהיה לה הכרה חוקית וציבורית כמוסד המשפט הדתי העליון בתוך "כנסת ישראל". הוא שקד על שיפור סדרי בתי הדין הרבניים ושירותיהם. בנוסף לכך היה ממונה על מחלקת הסעד ומחלקת הדתות. פעל במשך שנים להקמת המועצה למען השבת על ידי הרבנות הראשית, הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.[13]

בשנת ה'תרצ"א נבחר על ידי הוועד הלאומי כסגן-חבר הוועד הפועל הציוני.

משנת ה'תרצ"ב שימש כחבר הוועד המנהל למערכת החינוך של "כנסת ישראל" וחבר בוועד המפקח על חינוך המזרחי. הוא נמנה עם מייסדי שכונת "קריית משה" כ"שכונה עברית בקרבת ירושלים" (רק לאחר קום המדינה צורפה לירושלים). הוא כיהן בה כרב ועמד בראש ועד השכונה. את ביתו (בית משה ושרה) הקדיש לפנימייה לתלמידי בית המדרש למורים "מזרחי". בביתם התארחו בשבתות ובחגים, ובאופן קבוע – בליל הסדר, שאז הסבו לשולחנם בני משפחה, אורחים וגם חסרי כול.[14][12]

הרב המאירי יזם את הבאתו לירושלים של הרב קוק, שכיהן באותה עת כרבה של יפו והמושבות. לאחר שהיה בין מייסדי הרבנות הראשית לישראל התאכזב מדרך תפקודה של הרבנות ומהנהגתו של הרב קוק. לטענתו, "הציבור אינו מתעניין והרבנים אינם מעריכים". מסיבות אלו התנגד הרב אוסטרובסקי להצעת הרב קוק (בחורף ה'תרצ"ב) לדחות את הבחירות לרבנות הראשית בשנה, בטענו כי רק תקווה לבחירות חדשות תסיח את דעת הקהל מהעזובה השוררת בלשכת הרבנות הראשית.[12]

בתפקידו כנציג המזרחי בוועד הלאומי צידד בקו המתון שאותו ייצג נשיא הסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, והתנגד לקו הרוויזיוניסטי. הקים את סיעת "המזרחי הוותיק" כתגובה על הדרישה לפרוש מהנהלת הוועד הלאומי.[12]

נפטר בירושלים בכ"ה בסיון ה'תש"ז (1947), ונטמן במרומי הר הזיתים.[15]

זכרו מונצח ברחוב "שדרות המאירי" בשכונת קריית משה בירושלים, שבו התגורר. בביתו שוכנת כיום ישיבת המאירי הקרויה אף היא על שמו.

עם פטירתו מילא את מקומו דוד צבי פנקס כחבר הנהלת הוועד הלאומי בתפקיד גזבר ומנהל מחלקת הקהילות, הרבנות ומוסדות החסד של כנסת ישראל בארץ ישראל.[16]

כתביו עריכה

ספריו קשורים בשני הצירים המרכזים של פעולותיו, האחד ההוראה והאחר העבודה הציבורית.

המאירי חיבר ספר על הוראת התלמוד: "המידות שהתורה נדרשת בהם" (ירושלים: דפוס סילמן, ה'תרפ"ד-1924), על הגדרת מהותן ויסודותיהן, בירור דרכי שימושן וכלליהן. הוא גם חיבר את "מבוא לתלמוד" (תל אביב: אמנות, ה'תרצ"ה-1935) שאושר על ידי הוועד המפקח על בתי הספר של המזרחי כספר עזר לתלמידי סמינרים, למורים ולתלמידי בתי ספר תיכוניים. מטרת הספר: לבאר בקיצור ובהסברה נוחה את היסודות, המידות, הכללים ופרקים רבים בתולדות התורה שבעל פה.[17]

לתלמידי בתי הספר נועדה גם המגילה "כנסת ישראל" (תל אביב: ה'תרצ"ז), המדברת על חשיבות הקהילה היהודית והתפתחותה בארץ. זו הייתה פתיחה לספר כולל "ארגון היישוב היהודי בארץ ישראל" (ה'תרצ"ח), שכלל דברי הסבר ומסמכים על התפתחות מוסדות היישוב, הקהילות והרבנות הראשית.[18]

המאירי הוציא גם את סיכום הלכות שמיטה מספרו של הרב קוק "שבת הארץ" (ה'תרצ"ח), וכן ערך את הספר "איש ירושלים" (ירושלים: ה'תרצ"ח) על חותנו נחמן גדליהו ברודר ובשמו היידי: נחמן גדליהו בראדער לכבוד יום הולדתו ה-80.[19]

ספרו האחרון היה "תולדות המזרחי בארץ ישראל" (ירושלים: ה'תש"ד), למלאות 25 שנה לייסודו בארץ ישראל.[20]

פרסם כ-200 מאמרים בעיתונים יומיים, שבועונים וירחונים על נושאים תורניים ואקטואליים.[21] בין השאר, השתתף בכתיבת כרכים א-ב של האנציקלופדיה התלמודית[22]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא משה המאירי בוויקישיתוף
כתביו

הערות שוליים עריכה

  1. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 21. הד החינוך 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו)
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה הינדה המאירי (אוסטרובסקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 191
  3. ^ שינובר, 2008, עמ' 391.
  4. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946; עמ' 21, רפאל, 1960, עמ' 122–123.
  5. ^ במכתבים שכתב לו הראי"ה קוק בשנת ה'תרע"ג הוא מכונה "הרב משה בראדער", כשם המשפחה של חותנו. דסברג כותב שהסיבה היא ניסיון להימנע מגירוש מארץ ישראל על ידי השלטון העות'מאני כנתין אויב במהלך מלחמת העולם הראשונה. אולם, המכתבים קודמים למלחמה, במהלך המלחמה ולאחריה הוא נודע בשמו אוסטרובסקי, וגם חותנו היה נתין רוסי.
  6. ^ מושבת גדרה בעד הישיבות בירושלים, מוריה, 3 בדצמבר 1914
  7. ^ יששכר-דב בר-דרורא, ועידת המזרחי, הארץ, 4 באוקטובר 1918
  8. ^ יבנאל, הארץ, 6 בפברואר 1919
  9. ^ כתבותינו המיוחדות, דואר היום, 27 בפברואר 1920
  10. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22; רפאל, 1960, עמ' 123.
  11. ^ "הד החינוך", 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו)
  12. ^ 1 2 3 4 דסברג, 2009, עמ' 6.
  13. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 23; רפאל, 1960, עמ' 123–124, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו).
  14. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 23; רפאל, 1960, עמ' 124, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו)
  15. ^ אבל כבד, הצופה, 15 ביוני 1947
  16. ^ דוד תדהר (עורך), "דוד צבי פנקס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 856
  17. ^ רפאל, 1960, עמ' 124-125; זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22.
  18. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22.
  19. ^ דוד תדהר (עורך), "נחמן גדליהו ברודר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 178
  20. ^ רפאל, 1960, עמ' 125; זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 205, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו).
  21. ^ רפאל, 1960, עמ' 125.
  22. ^ תולדות חייהם של המשתתפים בחיבור האנציקלופדיה התלמודית שהלכו לעולמם. נדפס בסוף כרך כ"ט של אנציקלופדיה תלמודית, חשוון תשע"א.