משה זמורה

שופט ישראלי

משה זְמוֹרָהגרמנית: Moses Smoira;‏ 25 באוקטובר 1888, קניגסברג, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית8 באוקטובר 1961, כ"ח בתשרי ה'תשכ"ב, ירושלים) היה שופט ישראלי, ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

משה זמורה
לידה 25 באוקטובר 1888
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית קניגסברג, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוקטובר 1961 (בגיל 72)
ישראלישראל ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1920
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • אוניברסיטת גיסן
  • Kneiphof Gymnasium עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא בית המשפט העליון ה־1
22 ביולי 19481 באוגוסט 1954
(6 שנים)
שופט בית המשפט העליון
22 ביולי 19481 באוגוסט 1954
(6 שנים)
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בית המשפט העליון, 1953. במרכז: משה זמורה. איתו שמעון אגרנט, שמחה אסף, יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין ומשה זילברג.
משה זמורה על כס נשיא בית המשפט העליון בשנת 1952 לערך
טקס באקדמיה למוזיקה בירושלים. משה זמורה שני מימין

ביוגרפיה עריכה

ראשית דרכו עריכה

משה זמורה נולד בקניגסברג שבממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית, להורים שהיגרו מרוסיה: אליעזר, סוחר ועסקן, ממשפחה חסידית, ופנינה (פרל) בת רבי נחמן נתן טרשדינסקי, ממשפחת משכילים.

בצעירותו רכש את השפה העברית (בין היתר בעזרת "אגודת דוברי עברית" בשם "עבריה" בראשות יצחק וילקנסקי) וקנה בה שליטה מצוינת שאפשרה לו להורות אותה לאנשים כגרשם שלום וחיים ארלוזורוב. חתנו השופט העליון חיים כהן אמר עליו: "אני חושב שאין סופר עברי שלא קרא מאל"ף עד תי"ו, ובוודאי שאין מקור מן המקורות שלנו שאותו לא למד וקרא".

התחנך בגימנסיה והמשיך ללימודים גבוהים בכמה אוניברסיטאות, כמקובל בזמנו: קניגסברג, מינכן, ברלין, גיסן, היידלברג ופרנקפורט. קיבל תואר דוקטור למשפטים בקניגסברג[1]. נשא את אסתר הורביץ. מנעוריו נמשך לרעיון הציוני והיה חבר באגודת הטסודנטיס הציוניים (ק. י. פ.)[1].

בשנת 1912 גויס לשירות בחיל התותחנים של הצבא הגרמני, שירת במהלך מלחמת העולם הראשונה ונפצע בחזית המזרחית. בשנת 1919 הוא הקים בית ספר ללימוד עברית בברלין, מאיר פרנקל היה בין התלמידיו הראשונים[2]. ב-1920 קיבל הסמכה כעורך דין והחל לעבוד במשרדו של עורך דין לבנפלד בברלין, אולם הוא סירב להירשם כעורך דין, אלא התמסר אך ורק לעבודה משפטית מדעית ותאורטית[1]. בשנים 1921–1922 החל לעסוק בלימוד שפות, בעיקר שפות שמיות, באוניברסיטאות בגיסן, פרנקפורט והיידלברג[3].

בשנת 1922 עלה לארץ ישראל, בהשפעת אשתו הציונית[2].

בארץ ישראל עריכה

בנובמבר 1922, לאחר זמן קצר לאחר שהגיע ארצה, קיבל תחילה משרה בתור גובה מיסים של ההסתדרות בירושלים, עם משכורת חדשית של 6 ל״י. הוא לא ידע עדיין דבר על החוק השורר בארץ ישראל, ובמיוחד לא הכיר את החוק האזרחי הטורקי שהיה בתוקף, ובכל זאת ניגש לבחינת עורכי דין רק 6 שבועות לאחר הגיעו ארצה, אולם הפסיק את הבחינה לאחר שהשיב בארבעה מתוך 7 המקצועות, כשהיה ברור שאין לו שאין לו את הידע ל-3 מהם[1]. עם זאת, בין ארבעת המקצועות בהם השיב על השאלות היו גם דיני החוק האזרחי, שעמדו אז עדיין לגמרי תחת השפעת החוק הצרפתי. שבועות אחדים לאחר הבחינות קיבל זמורה את ההודעה כי לתשובותיו על הדיון האזרחי קיבל את המספד המקסימלי של נקודות. ימים אחדים לאחר מכן קיבל מפרופסור פרדריק גודבי, שהיה מנהל בית הספר המנדטורי למשפטים של ממשלת המנדט בירושלים להיות מורה ובוחן בדין האזרחי[1]. גודבי אמר שבפעם הראשונה ראה בבחינה בארץ ישראל תשובות בעלות רמה מדעית אירופית, לכן מינה את זמורה כמרצה בבית הספר למשפטים, ומשנת 1923 הרצה על דיני חברות בבית הספר המנדטורי למשפטים[4][5], ורכש לעצמו שם כמרצה פופולרי ומוכשר. את התפקיד מילא זמורה עד שנת 1948, במקביל לעיסוקיו האחרים.

ב-1924 הוא פתח משרד עורכי דין ונטל לעצמו מתמחה, חיים קרונגולד, שהפך אחר כך לשותף. בהמשך הצטרפו למשרד פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) וישראל בר-שירה (בשרובקר) והמשרד פעל בשם "זמורה, קרונגולד, רוזנבליט ובר-שירה"[2]. בין התיקים בהם טיפל היה ייצוג של קיבוץ קריית ענבים בתביעה תקדימית לקבל מעמד של אישיות משפטית, כאגודה קואופרטיבית. אף על פי שהיה אז ברור כי פקודה החוקית התאימה יותר לצרכניות ולקופות מלוה וחסכון קואופרטיוביות, הוא הצליח לשכנע את שלטונות המנדט שגם קיבוץ יקבל מעמד של קואופרטיב[1].

בשנות ה-30 שימש זמורה כעורך הדין של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של הסתדרות העובדים הכללית[6] ושל ההסתדרות הכללית[7]. כן היה חבר בית הדין העליון של ההסתדרות[8].

בנוסף, היה חבר ועד שכונת בית הכרם[9]. בשנת 1923 נבחר לחבר ב"ועד העיר ליהודי ירושלים"[10].

בשנת 1933 הוא התמנה לחבר המועצה המשפטית[11]. באותו זמן רכש מוניטין בחוגים ציוניים והתמנה ליו"ר בית הדין של ההסתדרות הציונית. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית. בין השאר היה חבר בשנת 1936 בוועד "מפעל היישוב" בירושלים שגבה מס לחיזוק היישוב[12]. כיהן כיו"ר הוועד המנהל של האקדמיה למוזיקה בירושלים[13].

זמורה היה חבר מפא"י וככזה נבחר בידי דוד בן-גוריון לשמש כראש ועדת המצב המשפטית בטרם הקמת המדינה ואחר כך כאחד מחמשת השופטים הראשונים של מדינת ישראל, אשר מונו ב-22 ביולי 1948[3]. תרמה לכך גם העובדה ששותפו למשרד עורכי הדין היה פנחס רוזן שמונה לכהן כשר המשפטים הראשון[14]. המינוי התקבל בחיוב על ידי פוליטיקאים, משפטנים והציבור מאחר שזמורה נחשב עילוי משפטי[15]. בהיותו זקן השופטים, מונה זמורה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון. זמורה התעקש שבניין בית המשפט יהיה בירושלים ולא בכרמל בחיפה, היכן שבן-גוריון חפץ למקמו.

היה חבר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית בירושלים במשך שנים רבות.

ב-1 באוגוסט 1954 פרש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון[16] אחרי שלקה בשבץ חמור[17].

נטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים[18].

הנצחה עריכה

הרחוב הסמוך לבית משפט השלום בירושלים אשר במגרש הרוסים קרוי על שמו.

בשנת 1989 הונפק בול דואר לזכרו, ערכוֹ 90 אגורות[19].

ב-6 בינואר 2016 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת שם רחוב על שמו בשכונת "כוכב הים" במערב העיר.

משפחתו עריכה

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נישא זמורה לאסתר, בתו של מיכאל הורביץ, סוחר עצים ידוע וציוני ותיק (אחותה ג'ני נישאה לקורט בלומנפלד)[20]. לבני הזוג נולדו שתי בנות: מיכל זמורה-כהן, מוזיקולוגית, ועדה מירב, רופאה בבית החולים בילינסון. בתם מיכל נישאה לשופט בית המשפט העליון חיים כהן בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק, מאחר שבהיותה גרושה, נישואים אלו אסורים על פי ההלכה היהודית[21].

אחיו של משה זמורה, ד"ר יוסף זמורה (1889–1964), היה רופא, ועלה לארץ ישראל בשנת 1935.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 משה זמורה המשפטן, הארץ, 9 באוקטובר 1962
  2. ^ 1 2 3 יהודה קורט בלומנפלד, קווים לדמותו של משה זמורה ז״ל, הארץ, 1 בנובמבר 1961
  3. ^ 1 2 מי הם חברי בית הדין העליון, הארץ, 26 ביולי 1948
  4. ^ גמר מחזור ב' בביה"ס למשפטים, דואר היום, 15 בינואר 1925
  5. ^ מסיבה לד"ר מ. זמורה, דבר, 26 בינואר 1939
  6. ^ לרבי מותר..., דואר היום, 9 בנובמבר 1923
  7. ^ תוצאות הערעור של אסירי ההפגנה בת"א, דבר, 23 בספטמבר 1927
    בקופת חולים, דבר, 30 בינואר 1928
  8. ^ מהחלטות המועצה הששית של ההסתדרות, הפועל הצעיר, 13 בפברואר 1925
  9. ^ פרופ' איינשטיין בבית הכרם, דואר היום, 6 בפברואר 1923
  10. ^ בועד העיר, דואר היום, 30 באוגוסט 1923
  11. ^ ד"ר מ. זמורה חבר למועצה המשפטית, דואר היום, 21 באוגוסט 1933
  12. ^ מפעל העזרה והבצרון, דבר, 6 ביולי 1936
  13. ^ זמורה-כהן, מיכל: רפרטואר אישי, הוצאת דביר, ע' 192, (1997)
  14. ^ עו"ד יחיאל גוטמן, ‏ספר שופטים: כך מונו חברי בית המשפט העליון בראשית המדינה, באתר מעריב אונליין, 10 באפריל 2015
  15. ^ י. רוזנטל, משה זמורה, ראש שופטי ישראל ־ לשיבה, הארץ, 16 בנובמבר 1958
  16. ^ הודעה על התפטרות ומינוי נשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 366, 19 באוגוסט 1954, עמ' 1529
  17. ^ יובל יועז, העליון הראשון, באתר זמן ישראל, 5 במאי 2022
  18. ^ מת ד״ר משה זמורה, הארץ, 9 באוקטובר 1961
    ד"ר משה זמורה הובא למנוחות, הַבֹּקֶר, 9 באוקטובר 1961
  19. ^ הופיע בול לזכר נשיא בית המשפט העלית הראשון - דר משה זמורה ז"ל, מעריב, 14 ביוני 1989
  20. ^ ציון לנפש (אסתר זמורה ז"ל), דבר, 28 באוקטובר 1951
  21. ^ השופט והגרושה, "העולם הזה", גיליון 1491 מ-30 במרץ 1966, עמוד 14