משה מקוצי

רב, שחי בצרפת, במאה ה-13.

רבי משה בן יעקב מקוּצִי היה מבעלי התוספות במאה ה-13, מחבר "ספר מצוות גדול" (סמ"ג).

משה מקוצי
Moïse de Coucy
שער חיבורו המרכזי ספר מצוות גדול ונציה ה'ש"ז
שער חיבורו המרכזי ספר מצוות גדול ונציה ה'ש"ז
לידה המאה ה-13
קוסי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה-13 או המאה ה-14
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ?–1274 עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו יהודה החסיד, יהודה שירליאון עריכת הנתון בוויקינתונים
חיבוריו ספר מצוות גדול
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו

עריכה

בן למשפחת תלמידי חכמים (סבו מצד אמו היה רבנו חיים הכהן, מתלמידיו הגדולים של רבנו תם, וגם אביו היה מבעלי התוספות). בין רבותיו ניתן למנות את רבי יהודה מסירליאון. החיד"א בספרו "שם הגדולים" מונה גם את רבי יהודה החסיד, רבי שמשון משאנץ ורבנו ברוך בעל התרומה כרבותיו של רבי משה.

רבי משה פעל בעיר קוסי (אנ') שבחבל פיקרדי (בכתיב המסורתי: קוצי, בצרפתית: Coucy).

רבי משה היה רגיל לנדוד מעיר לעיר כדרשן ומטיף בקהילות היהודיות בערי צרפת השונות. החיד"א בספרו "שם הגדולים" מוסר בשם המהרש"ל מסורת שרבי משה היה מומחה בפתרון חלומות.

עקב התגלות שמיימית או חישוב קץ עבר רבי משה לספרד בשנת 1236, ארבע שנים לפני סיומו של האלף החמישי לבריאת העולם על פי המסורת היהודית, תקופה רוויה תקוות של ביאת המשיח והגעת הקץ. גם בספרד נדד בין הקהילות השונות והטיף להתחזקות בשמירת המצוות. דרשותיו בספרד היוו את הבסיס לספרו המפורסם ספר מצוות גדול. את המניע להעלאת דרשותיו על הכתב מייחס רבי משה לחלום שחלם ובו נצטווה לכתוב את ספר המצוות.

המצב הרוחני והדתי בקרב רבים מיהודי ספרד באותה העת היה בשפל המדרגה. מצוות כמו הנחת תפילין, ציצית ומזוזה לא קוימו בקרב חוגים רחבים. יהודים רבים לא נמנעו מצריכת זנות. המאבק כנגד תופעות אלה ואחרות בא לידי ביטוי בספרו סמ"ג. כמו כן דרש מיהודי ספרד לנהוג בהגינות ביחסיהם המסחריים עם לא יהודים. את הסמ"ג סיים רבי משה לכתוב בשנת 1250.

בשנת 1240 חזר לצרפת על מנת להשתתף במשפט פריז, שם גונן על התלמוד מפני האשמותיו של המומר ניקולס דונין.

חיבוריו

עריכה

מלבד סמ"ג כתב רבי משה פירושי תוספות למסכת יומא, שיסודם ברבו רבי יהודה בן יצחק מסר לאון. תוספות אלו נדפסו לראשונה בשנת ה'תע"ד בדפוס אמסטרדם של התלמוד הבבלי בשם "תוספות ישנים"[1].

פירוש לתורה המיוחס ל'ר"מ מקוצי' מובא רבות בפירוש לתורה בשם 'מנחת יהודה' אשר כתב רבי יהודה בן עטר. באשר לפירוש זה נחלקו הדעות האם מדובר בפירושו של רבי משה מקוצי עצמו או חכם בעל שם זהה לשמו. החיד"א בספרו "שם הגדולים" טען שאין מדובר ברבי משה בעל הסמ"ג. את טענתו זאת ביסס על הבחנה שעושה בעל ספר מנחת יהודה עצמו בין דברי הסמ"ג לפירוש התורה של ר"מ מקוצי. לעומת זאת,ש"א פוזננסקי ופרופ' ישראל מ' תא-שמע, בין הפירוש לתורה שבשם ר"מ מקוצי לבין רבי משה בעל הסמ"ג.

ספר מצוות גדול

עריכה
  ערך מורחב – ספר מצוות גדול

ספר מצוות גדול מהווה עיבוד של דרשותיו של רבי משה. הספר מחולק לשני חלקים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. הרמב"ם היווה מקור מרכזי עבור רבי משה בכותבו את ספרו. דברי הרמב"ם מצוטטים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר אם כי לאו דווקא באזכור שמו של הרמב"ם לצדם. כמו כן מוזכרים בספר דברי חז"ל ודברי הראשונים מצרפת ואשכנז.

את חיבור ספרו תלה בציווי מן השמיים, כמו שכתב בהקדמת ספרו "ויהי כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גליות ישראל נתתי את פני לסדר בעל פה המצות, כל מצווה ומצוה כמאמרה יסודות המצוה ולא כל חילוקיה, למען לא אשגה בתוכחתה, ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב (יחוד) [יסוד] המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי (בער) [נער] אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ובתחילת אלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום קום עשה ספר תורה משני חלקים, ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני"[2].

סמ"ג היה נחשב כספר פסיקה מרכזי עד לפרסומו של השולחן ערוך. ואף היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו ע"פ הקדמתו לספרו בית יוסף. את מעמדו זה קיבל הספר הודות לתפוצה הרחבה לה זכה בקרב קהילות ישראל בימי הביניים. רבי יצחק מקורביל כתב קיצור של הספר בשם "ספר מצוות קטן" (סמ"ק). לספר נכתבו מספר פירושים. בין פרשני הספר היו רבי יוסף קולון, רבי אליהו מזרחי (הרא"ם), המהרש"ל ועוד.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עורך: הרב אביגדור אריאלי, תוספות ישנים למסכת יומא, קובץ ראשונים על סדר עבודת יום הכיפורים, ירושלים: מכון לב שמח, 1993, עמ' 7
  2. ^ "קום עשה ספר תורה משני חלקים" לבירור כוונות רבי משה מקוצי בכתיבת הסמ"ג, יהודא גלינסקי, המעיין, תשרי תשנ"ה