משל סוכן העוולה
משל סוכן העוולה (נקרא גם "המנהל הערמומי") הוא אחד ממשלי ישו אשר מופיע בבשורה על פי לוקס ט"ז 13-1. במשל זה, סוכן משרת עומד להיות מפוטר, עושה טובה עם החייבים לאדונו על ידי הפחתת חלק מחובותיהם.
סיפור המשל עריכה
וְגַם אֶל־תַּלְמִידָיו אָמַר אִישׁ עָשִׁיר הָיָה וְלוֹ סֹכֵן עַל־בֵּיתוֹ וַיַּלְשִׁינֻהוּ אֵלָיו כִּי־מְפַזֵּר הוּא אֶת־קִנְיָנָיו׃ וַיִּקְרָא אֵלָיו וַיֹּאמַר מַה־זֹּאת שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ תֵּן חֶשְׁבּוֹן פְּקֻדָּתְךָ כִּי לֹא תוּכַל לִהְיוֹת עוֹד סֹכֵן לִי׃ וַיֹּאמֶר הַסּוֹכֵן בְּלִבּוֹ מָה אֶעֱשֶׂה כִּי־יִקַּח אֲדֹנִי מִמֶּנִּי אֶת הַפְּקֻדָּה לַעֲדֹר לֹא־אוּכַל וְלַחֲזוֹר עַל־הַפְּתָחִים אֲנִי בוֹשׁ׃ יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַן יַאַסְפוּנִי אֶל־בָּתֵּיהֶם בְּעֵת אִם הוּסַרְתִּי מִפְּקֻדָּתִי׃ וַיִּקְרָא אֶל־כָּל־אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נָשָׁה בָהֶם אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֶל־הָרִאשׁוֹן כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לַאדֹנִי׃ וַיֹּאמֶר מֵאָה־בַת שָׁמֶן וַיֹּאמֶר אֵלָיו קַח אֶת־שְׁטָרְךָ וּמַהֵר שֵׁב וְכָתַבְתָּ חֲמִשִּׁים׃ וְאֶל־אַחֵר אָמַר כַּמָּה אַתָּה חַיָּב וַיֹּאמֶר מְאַת כֹּר חִטִּים וַיֹּאמֶר קַח אֶת־שְׁטָרְךָ וּכְתֹב שְׁמֹנִים׃ וַיְשַׁבַּח הָאָדוֹן אֶת־סֹכֵן הָעַוְלָה עַל־אֲשֶׁר הֶעֱרִים לַעֲשׂוֹת כִּי בְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה עֲרוּמִים הֵם בְּדוֹרָם מִבְּנֵי הָאוֹר׃ וְגַם־אֲנִי אֹמֵר לָכֶם קְנוּ לָכֶם אֹהֲבִים בְּמָמוֹנָהּ שֶׁל־עַוְלָה לְמַעַן יַאַסְפוּ אֶתְכֶם בְּעֵת כְּלֹתוֹ אֶל־מִשְׁכְּנוֹת עוֹלָם׃
הַנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם־בְּהַרְבֵּה וְהַמְעַוֵּל בִּמְעַט מִזְעָר מְעַוֵּל גַּם־בְּהַרְבֵּה׃ לָכֵן אִם־בְּמָמוֹנָהּ שֶׁל־עַוְלָה לֹא הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים אֵת הָאֲמִתִּי מִי יַפְקִידֶנּוּ בְּיֶדְכֶם׃ וְאִם־בַּדָּבָר אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים לֹא הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים אֵת אֲשֶׁר לָכֶם מִי יִתֵּן לָכֶם׃ אֵין עֶבֶד יָכֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים כִּי יִשְׂנָא אֶת־הָאֶחָד וְיֶאֱהַב אֶת־הָאַחֵר אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד וְאֶת־הָאַחֵר יִבְזֶה לֹא תוּכְלוּ עֲבֹד אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵת הַמָּמוֹן׃
פרשנות עריכה
על פניו, נראה שהמשל משבח כביכול את התנהגותו הלא ישרה של הסוכן[1] (מנהל עסקים או נכסים). הנושא נרמז לעיתים בכך שהסוכן מוותר על עמלה שמגיעה לו אישית[2], אולם חלק מן המלומדים חולקים על פרשנות זו.[3] עם זאת, למרות שלאדונו של הסוכן יש "מעין הערצה מסויגת"[4] כלפי המנהל "הערמומי", ישו מתייג את המנהל (הסוכן) בפירוש כ"סוכן עוולה", במילים אחרות - כסוכן לא ישר[3]. כדי להוסיף לפרשנויות, צורפו למשל זה מספר היגדים שונים בנושא כסף או ממון. קיימת מחלוקת בין הפרשנים האם ההיגדים הללו המתייחסים ל"נאמנות" (או "מתן אמון") או ל"משרתם של שני אדונים" חלים על המשל הזה.
המנהל (הסוכן) במשל הוא כנראה עבד או אדם חופשי המתנהג כמו סוכן של אדונו בתחום העסקים[3]. כנציגו של אדונו, ההסכמים שעליהם הוא חותם עם החייבים, בשם אדונו, מחייבים את האדון[3].
נושא המשל משותף לקטעים אחרים שבהם ממליץ ישו על חלוקת הרכוש (כמו גם בנושא הכנסת אורחים) עם העניים, מתוך ההבנה כי, בבוא היום "הממון יעלם, ואילו אוצרות הנצח מובטחים"[3]. כאשר מגיע המוות, "חדל הכוח שיש בידינו להיטיב עם אחרים באמצעות כספנו, ולכן מוטב לעשות את הטוב באמצעותו כבר בהווה"[4] כך שחברים שחברנו אליהם בהיותנו בחיים ימתינו לנו לנו בגן עדן[4]. פירוש זה אומץ גם על ידי כותבים בכנסייה הקדומה, כגון אסטריוס מאמסיה (Asterius of Amasia):
אם כך, כאשר כל אחד המצפה לאחרית ימיו ואת המעבר שלו לעולם הבא, הוא יכול להקל על חטאיו בעשיית מעשים טובים, או על ידי שמיטת חובות של החייבים, או על ידי מתן צדקה לכיסוי צורכי העניים, על ידי הענקה מתוך מה ששייך לאדון, הוא זוכה לחברים רבים, אשר יעידו על טובו לפני השופט, אשר יבטיח לו מקום של אושר באמצעות עדותם[5].
הסופר הרפורמי האנגלי ויליאם טינדייל מדגיש את העקביות של המשל הזה עם הדוקטרינה של "הצדקה על ידי אמונה", בכותבו על המשל בחוברת הנקראת "משל ממון הרשעים" (1528)[6], בהתבסס על פרשנות של מרטין לותר[7]. טינדייל ראה ב"מעשים טובים" תוצאה של אמונה[6]. טינדייל גם ציין כי ישו לא שיבח את הסוכן בשל אופן התנהלותו, אלא רק סיפק דוגמה של עורמה ושקדנות, כך ש"אנחנו, שהוצדקנו צריכים לשקוד כמוהו מתוך דאגה לנשמה שלנו (בחיי הנצח), כשם שהוא (סוכן העוולה) דאג בעוולה לגופו (בעולם הזה)"[6]. צ'ארלס דאבוז (1720) האנגליקני, היה בין אלה שראו ב"מקומות המושב הנצחיים" שהובטחו לסוכן העוולה תחזית שלילית של השאול, ולא הבטחה לגן עדן[8]. התאולוג האנגליקני ג'יי. סי. רייל, שכתב בשנת-1859, דחה מספר פרשנויות אלגוריות של המשל, ונתן פרשנות דומה לזו של טינדייל.
הבה נתמודד ברצינות בעד הדוקטרינות המפוארות של הישועה על ידי החסד, וההצדקה על ידי האמונה. אבל אל לנו להשלות את עצמנו להניח כי הדת האמיתית מטילה סנקציות על כל מצוות אל תעשה שבעשרת הדיברות שבתורה. אל לנו לשכוח לרגע, כי אמונה אמיתית תיוודע תמיד בפירותיה. אנו יכולים להיות בטוחים מאוד בכך שבמקום ששבו אין כנות, אין חסד[9].
ההיסטוריון וחקר הנצרות היהודי ישראלי, פרופ' דויד פלוסר, לקח בספר שכותרתו "ישוע ומגילות ים המלח", את הביטוי "בני אור" ולהתכוון בכך לאיסיים; שלהם מערכת כלכלית סגורה, בניגוד לשאר בני אדם שהיו פחות נוקשים[10]. טוען אפולוגטי לותרני נאמן לעיקרי הלותרניות העיר:
המשל של ישו על סוכן העוולה הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכל הבשורות. ברור, שאין לפרש אותו כהמלצה לחוסר יושר בניהול עניינים עסקיים. ישו מדגיש רק את הנקודה על מנת להראות לנו מה הוא הכסף באמת. בדרך כלל אנו חושבים על עצמנו תחילה כאשר אנחנו עונים על השאלה הזאת. אבל ישו מזמין אותנו להבין, קודם כל, שהכסף שלנו הוא לא באמת שלנו, אנו פשוט מנהלים אותו למען הבעלים האמיתי שלו, אלוהים. שנית, גם "כסף מזוהם" יכול לחדור לשירות האלוהים, או לטובת רענו. כאשר זה קורה, היתרונות יימשכו מעבר לחיים האלו... מה שדברים שאנחנו רוכשים לעצמנו לא יכולים. לדוגמה, הכסף עשוי לשמש להפצת הבשורה, דרך אשר באמצעות רוח הקודש יאספו המאמינים לגוף כנסיית המשיח. אנו נהנה מההתחברות המבורכת לנצח עם אותם מאמינים, זמן רב לאחר שהכסף יעלם[11]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Daryl Koehn, Integrity as a Business Asset, Journal of Business Ethics 58, 2005-05, עמ' 125–136 doi: 10.1007/s10551-005-1391-x(הקישור אינו פעיל)
- ^ The Catholic Study Bible, Oxford University Press, 1990, footnote to Luke 16 v 1-8a
- ^ 1 2 3 4 5 John Phillips, Exploring the Gospel of Luke: An expository commentary, Kregel Publications, 2005,
- ^ 1 2 3 John Phillips, Exploring the Gospel of Luke: An expository commentary, Kregel Publications, 2005, ISBN 0-8254-3377-0, pp. 216-217.
- ^ Asterius of Amasia, Sermon 2: The Unjust Steward, Sermons (1904) pp. 45-71.
- ^ 1 2 3 William Tyndale, The Parable of the Wicked Mammon (1528), also printed in The Works of the English reformers: William Tyndale and John Frith, Volume 1 (1831), pp. 83–161.
- ^ Mike Pincombe and Cathy Shrank, The Oxford Handbook of Tudor Literature, Oxford University Press, 2009, ISBN 0-19-920588-4, p. 109.
- ^ Daubuz A Perpetual Commentary on the Revelation of St. John 1720 "Everlasting Habitations, is an euphemismus of the oriental stamp, to signify the Grave, or State of the Dead, ."
- ^ J. C. Ryle, Expository thoughts on the Gospels, with the text complete, London: Wertheim, Macintosh, and Hunt, 1859, p. 199.
- ^ Charlesworth, James, ed. (1992). Jesus and the Dead Sea Scrolls. New York: Doubleday. p. 181.
- ^ WELS Topical Q&A: Luke 16:9 - Welcomed Into Eternal Dwellings.