משפחת ונטורה

משפחת ונטורה או במקורות היסטוריים "וֵינְטוּרָא", הוא שם של משפחה יהודית באיטליה. פירושו של השם Ventura הוא מזל. שם המשפחה המקורי היה "בן-תורה". בימינו תרגמו אותו ל"גורלי". שם משפחה זה מקובל גם אצל לא יהודים.

מצבה משנת 1555 עם סמל משפחה - וינטורא

תולדות המשפחה עריכה

אתר משפחת ונטורה מוולנסיה שבספרד (לא יהודים) מביא חמישה מקורות לתולדות המשפחה ולשמה.

  • שם המשפחה VENTURA הוא קיצורו של השם "Buenaventura", שם המשפחה VENTURA נפוץ באיטליה בשינויים שונים, Venturin ,Venturini ועוד. בשנת 1299 הייתה משפחה חשובה בשם זה בסאלרנו בדרום איטליה. המשפחה עברה לבארי. בשנת 1587 היו לחברים במסדר אבירי מלטה (Order of Malta). ידוע גם רוברטו ונטורה (Roberto VENTURA) שהיה ברון של קסנובה (Casanova) - שר החוץ של המלך קרלוס הראשון. ברישומי הַטְבָּלַה, בנצרות, הוא הטקס המכניס את המאמינים אל הכנסייה ובו ניתן לתינוקות שמם, נמצאו בני ונטורה בוונציה ובג'נובה.
  • השערה אחרת מעריכה כי מוצא המשפחה מספרד. ברישומי ה"הטבלה" נמצאו בני ונטורה בשנת 1550 בגרנדה, וברישומי הנישואין בנברה ובברצלונה.
  • מחבר מילון העוסק בנושא אילנות יוחסין (Don Endika de Mogrobejo) סבור כי מקור השם הוא ממחוז אראגוני (Aragonese). בני משפחה גרים באזורי הכפרים Ejea ,Teruel ,Huesca.
  • קיימת גם השערה שמדובר במשפחה יהודית. רבים מבני ונטורה מצויים בארצות אגן הים התיכון ומרכז אירופה. השם המקורי הוא "בן-תורה". ידוע כי למלך פרננדו מטולדו היה לו יועץ בשם זה, אשר שינה את שמו לפני שנת 1492.

על המשפחה היהודית עריכה

על בני המשפחה היהודית נמצאו המקורות הבאים:

ארכיוניים ציבוריים בפירנצה בהקשרים אלה:[1]

  1. וינטורא בן שבתאי מקבל זיכיון על ידי "הסיניורה" בשנת 1437 לעסוק במקצוע הבנקאות. הוא גם שותף גם ב"שולחן" בסאן-מינאטו.
  2. שלמה בן בונאווינטורא, ראש משפחה מטיראצ'ינה, היה מלווה במקומות רבים במדינת פירינצי.
  3. וינטורא בן אליה נעשה שותף במפעל הבנקאי בשנת 1481.
  4. וינטורא בן אברהם מפרוגיה, זומן להיות שותף במוסד בנקאי ב-26 פברואר 1482
  5. ווינטורה דיואני, משרת הפקידים, נצטווה לא להחזיר משכון ללא רשות המפקח על התנהגות צנועה.
  • על גבי מצבות בבתי קברות:
  1. במוזיאון העירוני לימי הביניים בבולוניה, איטליה, מצויות בחצר מצבות של יהודים, אשר נלקחו מבית הקברות הישן בעת בניית דרך בעיר. על אחת המצבות, משנת 1555, רשומה הכתובת: "המצבה הוקמה על ידי אברהם מוינטורא על קבר בנו מנחם". עליה גם סמל המשפחה סמל משפחת ונטורה.
  2. מצבות עתיקות בבית הקברות היהודי בפיזה: ventura vita -1717 והרב יעקב וינטורא, נלב"ע בעיר פיאטאסאנטא בתרכ"ז (1867)

Al Duca di Mantova, dal dì detto Potrebbe facilmente esser nota all'Eccellenza Vostra la causa di Ventura di Moise hebreo di Perugia per essere durata tant'anni, rispetto al travaglio, che gli da il suo suocero hebreo in Venezia. Questo povero giovene è scolare nello studio mio di Pisa, e come virtuoso m'astrigne ad amarlo. Però se bene egli vive in quella sua cecità, la compassione non di meno mi fa venir a raccomandarlo all'Eccellenza Vostra, pregandola caramente a provedere per la molta bontà sua, che la potenza dell'aversario non habbia da soffocare l'innocenza, et giustitia di costui; che lo riceverò per accettissimo piacere da lei. Da Fiorenza

מקור:The Medici Archive Project(הקישור אינו פעיל)

בהקשר למכתב זה, באתר The Medici Archive Project, מוסיף את הערות הבאות:

  1. הרקע לפרשה בוונציה (ויש עדויות רבניות לכך) היה ששמואל ונטורה (קרוב ל-moise או שמו השני) התארס עם תמר, בתו של הרופא יוסף תמרי. האירוסין בוטלו והוא עזב את העיר ללא מתן גט. היות שהיא לא יכלה להינשא, אביה פנה לעזרת השלטונות.
  2. לא מובן מדוע הדוכס סייע לו. כנראה קרובי משפחה שהיו לו בטוסקנה סיעו בכך. כמו כן, לאחר לימודיו באוניברסיטת פיזה הוא התקבל לעבודה בתור ספרן בספרייה ציבורית בפירנצה.
  3. תמוהה הבקשה לעזרה בלימודים. שכן, בסיינה, שהיית תחת אותה שליטה, היהודים יכלו ללמוד באופן חופשי: רפואה ופילוסופיה בשנים 1543-1695.

סקר משפחתי עריכה

סקר היסטורי על תולדות המשפחה נעשה על ידי יוסף קובו על בסיס מחקריו של ד"ר סימון מרקוס, שלמה רוזניס וא. גאלאנטה במימון תעשיין יהודי בשם אברהם שמואל ונטורה מהעיר רוסה בצפון בולגריה.

קובו מביא את השורשים האיטלקיים של המשפחה מבולוניה באיטליה (1555). הוא מספר על מצביא יהודי איטלקי מהמאה ה-19, בשם Rubino Ventura(אנ') שהיה בצבא נפוליאון ואחר כך שירת בהודו. הוא מתאר את התפתחות משפחת ונטורה בבולגריה לאחר שהגיעה לשם עם מגורשי ספרד. מקומות המגורים החשובים של היהודים היו בערים דוברובניק וספליט על חוף הים האדריאטי ובעיר איזמיר בטורקיה. הוא מביא את סיפורה של משפחת ונטורה מהעיר "רוסה" בבולגריה. היא הגיעה לשם מ"ספליט". שם חיו אברהם ונטורה ושבתי בן-אברהם ונטורה.

סיכום ממצה עריכה

מחבר ספר "אוצר ישראל", שלמה בן רבי אברהם רוזאניס, מסכם כך את תולדות המשפחה.

"לפי הזכרונות היותר קדמונים (בסגנון האינציקלופדיא) יצאה המשפחה מהעיר טיבולי דרומית מרומא, איטליה, עם היהודים שגירש האפיפיור פיוס החמישי בשנת 1568 (עמק הבכא, דף קי"ט). אחדים מבני וינטורה התיישבו בדלמתיה (כיום באזור האדריאטי של קרואטיה) ואחרים הלכו עד שאלוניקי שביוון וניקופול שברומניה על גדות הדנובה וכונו בשם המשפחה Ventura de Tiboli. בין הבאים לניקופול היה ר' יוסף וינטורה ושני בניו רפאל ומשה. ר' יוסף ונטורה מונה לרב העיר ניקפול ויסד בה ישיבה. ר' רפאל היה תלמיד נבחר של אחיו הצעיר ר' משה וינטורה ושירת בניקופול בתור שוחט ובודק, ובמות אחיו המארי דאתרא נסע לקושתא ואחר כך למצרימה ובסוף העתיק מושבו לירושלם ושם נתמנה לשו"ב והיה ממתמידי בית המדרש לר' אברהם יצחקי. בירושלים חיבר את ספרו "ימין משה" (מונטבה 1624) אשר נתפשט בא"י ובכל הגולה על ענייני השחיטה.

מבני משפחת ונטורה אשר נדדו לדלמטיה ורגוזה נודע לנו החכם הראשון רבי שבתי ונטורה, נולד בספלאטו בערך בשנת 1740 והיה תלמיד ר' דוד פארדו וחיבר ספר "נהר שלום" (ויניציא 1770). צאצאו, ר' אליהו וינטורה נתמנה לרב ומורה הוראות (1799) וחבר ספרו "כוכבא דשביט" (שאלוניקי 1799), לזכר אחיו שבתי (דשביט), אשר עסק בענייני תלמוד, חגים, תענית, כתובות, בר מצווה, קידושים וכן הלכות משפטיות. הספר זכה להערכה רבה בסלוניקי, קושטא, סופיה וונציה. הוא חיבר גם "מילון לחרוזים" אשר מצוי בכתב יד בספרית יד בן צבי.

צאצאו, ר' אברהם וינטורא התמנה בשנת 1832 לרב הקהילה הספרדית בבוקרשט שברומניה עד ליום מותו בשנת 1837. עוד [דרושה הבהרה] ר' אברהם וינטורה היה רב בעיר סופיה שבבולגריה.

אישים במשפחה עריכה

מצבות עתיקות מבית הקברות בפיזה עריכה

 
מצבת זיכרון מבית הקברות היהודי בפיזה - נפטר בשנת 1867
 
מצבה משנת 1717

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מקור: משה דוד קאסוטו, היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס, מכון בן-צבי, האוניברסיטה העברית וחברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית על ידי הוצאת קריית ספר, ירושלים,1967