משרד הפנים (ברית המועצות)

משרד הפניםרוסית: Министерство внутренних дел СССР) היה משרד ממשלתי בברית המועצות שהוקם כיורשת לנ.ק.ו.ד., במרץ 1946 כגוף לענייני שיטור וביטחון. בניגוד לנ.ק.ו.ד., פרט לתקופה של כ-12 חודשים, מאמצע מרץ 1953 ועד אמצע מרץ 1954, המשרד לא כלל יחידות (סוכנויות) העוסקות בפעילות חשאית (פוליטית), תפקיד זה הוטל על המשרד לביטחון המדינה וממרץ 1954 על הוועדה לביטחון המדינה (ק.ג.ב.).

משרד הפנים
MVD Badge (Gradient).svg
מידע כללי
תאריך הקמה 15 במרץ 1946
סוכנות קודמת נ.ק.ו.ד.
תאריך פירוק 25 בדצמבר 1990
סוכנות מחליפה משרד הפנים (רוסיה), משרד הפנים (בלארוס), משרד הפנים (אוקראינה), משרד הפנים (אזרבייג'ן)
מטה מרכזי מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

  ערכים מורחבים – משרד הפנים (האימפריה הרוסית), נ.ק.ו.ד.

משרד הפנים הוקם על בסיס הקומיסריון העממי לענייני פנים של ברית המועצות ב-15 במרץ 1946, כאשר כל הקומיסריונים העממיים הפכו למשרדים ממשלתיים. ב-15 במרץ 1953 שולב המשרד לביטחון המדינה בתוך משרד הפנים[1][2] וכעבור שנה הוקמה הוועדה לביטחון המדינה כוועדה ממלכתית נפרדת, הק.ג.ב.

המשרד הוקם במקור כמשרד כללי שמטהו במוסקבה, אך בשנת 1960 ביטל חרושצ'וב, כחלק מרפורמה כללית של המשטרה, את המנגנון המרכזי של המשרד, שתפקידיו הועברו לידי משרדים פנים רפובליקניים, בכל אחת מ-15 הרפובליקות הסובייטיות.

בשנת 1962, משרד תוכנן מחדש כמשרד לשמירה על הסדר הציבורי (ברוסית: Министерство охраны общественного порядка (МООП)). שינוי שם זה רמז על השינוי של המשרד הכל-יכול שיצר לברנטי בריה, כמו גם מגוון המשימות המצומצם יותר. השינויים לוו בביקורת גוברת על המשטרה בעיתונות הסובייטית ועל חוסר יכולתה להתמודד במאבק בפשע.[3]

בעקבות הדחתו של חרושצ'וב, ברז'נייב עשה רבות להעלאת מעמד המשטרה הסדירה. בשנת 1966, לאחר שהציב את אחד מבני חסותו, ניקולאי א. שצ'ולוקוב, בתפקיד שר הפנים, החזיר ברז'נייב את המשרד למעמדו כמשרד פנים כללי. שנתיים לאחר מכן שונה שמו לאם.וה.דה, סמל לכאורה לסמכותו המוגברת. נעשו מאמצים להעלות את יעילות עבודת המשרד על ידי גיוס כוח אדם מוסמך יותר ושדרוג ציוד והדרכה. אולם מותו של ברז'נייב הותיר את המשרד חשוף ליריביו בכלל ולאנדרופוב בפרט. חודש בלבד לאחר מות ברז'נייב, הודח שצ'לוקוב והוחלף על ידי יו"ר הק.ג.ב לשעבר, ויטלי פיודורצ'וק. בהמשך נשפט שצ'ולוקוב באשמת שחיתות. גורל דומה קיבל חתנו של ברז'נייב, יורי צ'ורבאנוב, שהודח מתפקיד סגן שר הפנים בשנת 1984 ומאוחר יותר נעצר באשמת פלילים. לאחר שהכניס כמה פקידים מהק.ג.ב וממנגנון המפלגה למשרד הפנים, ביקש אנדרופוב להפוך אותו לארגון יעיל להשמדת השחיתות הנרחבת; גורבצ'וב המשיך במאמצים אלה.[3]

בינואר 1986, כשפרש פיודרצ'וק, מונה אלכסנדר ולאסוב לראש המשרד. לולאסוב לא היה רקע במנגנון המשטרתי. בספטמבר 1988, ולאסוב הפך למועמד לחבר הפוליטביורו של הוועדה המרכזי במפלגה ובחודש שלאחר מכן הוא הוחלף בידי ואדים בקטין.[3]

שר הפנים בוריס פוגו היה אחד המארגנים העיקריים של ניסיון ההפיכה הסובייטית בשנת 1991; כשההפיכה נכשלה הוא התאבד.[4] את מקומו תפס ויקטור בראניקוב שהיה שר הפנים האחרון של ברית המועצות.

בשנת 1992 המשרד פורק והוחלף על ידי 15 משרדים עצמאיים ב-15 המדינות היורשות של ברית המועצות, כשהגדול שבהם היה משרד הפנים הרוסי.

משימות וארגוןעריכה

למשרד היו מגוון רחב של חובות. הוא היה אחראי לחשוף ולחקור פשע, ללכוד עבריינים, פיקוח על מערכת הדרכונים הפנימית, שמירה על הסדר הציבורי, מאבק בהפרות סדר, פיקוח על חניכים, ניהול בתי כלא ומחנות עבודה, מתן שרותי הגנה מפני אש ושליטה על התנועה והתחבורה.

עד תחילת 1988, המשרד היה אחראי גם על בתי חולים פסיכיאטריים מיוחדים, אך חוק שהתקבל בינואר 1988 העביר את כל בתי החולים הפסיכיאטרים לאחריות משרד הבריאות.[3]

ביטחון פניםעריכה

כמשרד כללי תחת מועצת השרים, למשרד היה מטה במוסקבה וסניפים ברפובליקות ובמנגנון הממשל האזורי, כמו גם במחוזות ובערים. בניגוד לק.ג.ב, המנגנון לענייני פנים היה כפוף לממשלה הכללית וגם לממשל המקומי; משרדים לענייני פנים מקומיים דיווחו הן לוועדות המבצעות של הסובייטים המקומיים שלהם, והן למשרדי העל שלהם בהיררכיית המשרד.[3]

המטה במוסקבה חולק למספר דירקטורים ומשרדים. המינהל למאבק במעילות רכוש הוקם בסוף שנות 1960 כדי לשלוט בפשעי צווארון לבן כמו מעילה וזיוף רישומי תוכניות כלכליות. המנהל לחקירה פלילית סייע לתובעים הכלליים, ולעיתים גם לק.ג.ב, בחקירת תיקים פליליים. הייתה מחלקה נפרדת לחקירה והעמדה לדין של תיקים קלים, כמו הפרות תעבורה, ומנהל הסדר הציבורי, שהיה אחראי על הבטחת הסדר במקומות ציבוריים ועל מניעת התפרצויות של הפגנות, מחאות ותסיסה ציבורית.[3]

חברי המיליציה (המשטרה במדים), כחלק מהמשטרה הרגילה, נבדלו במדים האפורים שלהם עם צווארון אדום. תפקידי המיליציה כללו סיור במקומות ציבוריים כדי להבטיח סדר ומעצר אנשים שהפרו את החוק, כולל נודדים ושיכורים. התנגדות למעצר או מניעת שוטר מלמלא את תפקידו היה פשע חמור בברית המועצות, שעונשו מאסר של שנה עד חמש שנים. עונש מוות ניתן על הריגת שוטר.[3]

משרד הויזה והרישום היה אחראי לרישום אזרחים סובייטים וזרים המתגוררים בכל מתחם בעיר ובהנפקת דרכונים פנימיים לאזרחים סובייטים. אזרחים סובייטים המעוניינים להגר מברית המועצות וזרים המעוניינים לנסוע בתוך ברית המועצות נאלצו להשיג אשרות ממשרד זה.

משרד הגיוס וההדרכה פיקח על גיוסם של חברים חדשים במיליציה, שהומלצו על ידי קולקטיבים לעבודה וארגונים ציבוריים. המפלגה המקומית וגופי קומסומול בדקו מועמדים ביסודיות כדי להבטיח את מהימנותם הפוליטית.[3]

מוסדות חינוך תחת משרד הפניםעריכה

שריםעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – שר הפנים של רוסיה
שר הפנים של ברית המועצות
  • סרגיי קרוגלוב (14 בינואר 1946 - 13 במרץ 1953)
  • לברנטי בריה (13 במרץ 1953 - 26 ביולי 1953)
  • סרגיי קרוגלוב (10 ביולי 1953 - 1 בפברואר 1956)
  • ניקולאי דודורוב (1 בפברואר 1956 - 13 בינואר 1960)
  • ניקולאי שצ'לוקוב (17 בספטמבר 1966 - 17 בדצמבר 1982)
  • ויטלי פיודורצ'וק (17 בדצמבר 1982 - 25 בינואר 1986)
  • אלכסנדר ולאסוב (25 בינואר 1986 - 20 באוקטובר 1988)
  • ואדים בקטין (20 באוקטובר 1988 - 2 בדצמבר 1990)
  • בוריס פוגו (2 בדצמבר 1990 - 22 באוגוסט 1991)
  • ויקטור בראניקוב (23 באוגוסט 1991 - 19 בדצמבר 1991)

לקריאה נוספתעריכה

  • Nation, R. C. (2018). Black Earth, Red Star: A History of Soviet Security Policy, 1917-1991. Ithaca, NY: Cornell University Press.[5][6]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא משרד הפנים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Закон СССР от 15.03.1953 о преобразовании министерств СССР
  2. ^ Закон СССР от 15.03.1953 О внесении изменений и дополнений в статьи 70, 77 и 78 Конституции (Основного Закона) СССР
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Zickel, Federal Research Division, Library of Congress. Ed. by Raymond E. (1991). Soviet Union : a country study ; research completed May 1989 (מהדורה 2. ed., 1. print.). Washington, DC: US Gov. Print. Off.. עמ' 780–782. ISBN 0844407275. 
  4. ^ Clines, Francis X. (24 באוגוסט 1991). "AFTER THE COUP: YELTSIN IS ROUTING COMMUNIST PARTY FROM KEY ROLES THROUGHOUT RUSSIA; HE FORCES VAST GORBACHEV SHAKE-UP; Soviet President Is Heckled By the Republic's Parliament". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-21 בדצמבר 2017. 
  5. ^ Katz, Mark N. (1994). "Black Earth, Red Star: A History of Soviet Security Policy, 1917-1991. By R. Craig Nation. Ithaca: Cornell University Press, 1991.". Slavic Review 53 (2): 610. JSTOR 2501355. doi:10.2307/2501355. 
  6. ^ Kaufman, Stuart (1993). "Reviewed work: Black Earth, Red Star: A History of Soviet Security Policy, 1917-1991, R. Craig Nation". Russian History 20 (1/4): 377–378. JSTOR 24657366. doi:10.1163/187633193X00847.