משתה בלשאצר

משתה בלשאצר מתואר בספר דניאל. במהלכו מופיעה כתובת על הקיר, ודניאל מפרש אותה כנבואת חורבן לבבל.

רמברנדט: "משתה בלשאצר"

הסיפור בספר דניאל

במשתה, הגביעים הקדושים שנשדדו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר, בשמשם ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, נשותיו ופילגשיו.

פרק זה נכתב כולו בארמית, השפה בה נכתבו חלקים נכבדים בספר דניאל, והוא ממשיך ומתאר כיצד יוצאות אצבעות של יד אדם (אֶצְבְּעָן דִּי יַד-אֱנָשׁ) וכותבות על הטיח מול הנברשת (לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא), בקיר (עַל גִּירָא) שבהיכלו של המלך (דִּי-כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא) את הכתובת: ”מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין”. כשבלשאצר מבחין בכך הוא מחוויר, נבהל וקורא מיד להביא לפניו את החכמים והקוסמים, באומרו להם שמי שיקרא את הכתובת ויגלה את פשרה יקבל בגד ארגמן, כמו זה שנהגו ללבוש אנשי מלוכה. כמו כן יקבל ענק זהב, ענק אותו היה רשאי לענוד רק מי שקיבלו מידי המלך. פרס נוסף שהציע בלשאצר לפותר החידה הוא להיות שליט שלישי בממלכה; פרס זה שיקף את המצב שבו נבונאיד שלט כשליט ראשון, ובלשאצר כשליט שני.^{[דרוש מקור: מה המקור לפרשנות הזו? נבונאיד לא נזכר בספר דניאל.]}

ואולם, איש מן החכמים והקוסמים לא יכול היה לפרש את הכתובת שעל הקיר. כאשר נקרא אל המלך דניאל, החכם העברי, והתבקש לפרש את הכתובת - הוא פירש אותה כנבואת חורבן על בבל.

אלוהים, כך אמר דניאל, (מְנֵא--מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), כלומר שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסִין", כלומר הפרסים. ואכן - בבל חולקה בין פרס ומדי. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו לילה (בֵּהּ, בְּלֵילְיָא, קְטִיל, בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא), והפרסים כבשו את בבל.

במדרש

על הכתובת שהופיעה על הקיר נאמר: ”וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא” (דניאל ה' ח') דהיינו, שהבבלים לא היו מסוגלים להבין את הכתוב. לדעת התנא רבי יוסי הכתובת נכתבה בכתב אשורי שלא היה ידוע עד אז. האמורא רב מסביר מדוע לא יכלו לקרוא זאת: "בגימטריא איכתיב להון: ”יטת יטת אדך פוגחמט”", כלומר - את המילים הללו כתב המלאך בצופן אתב"ש.

לדעת אמוראים אחרים, נכתבו ארבע המילים בצופן אחר:

1. לדעת שמואל: ”ממתוס ננקפי אאלרן”, כלומר - הצופן מורכב מאיסוף של האותיות הראשונות בכל מילה למילה אחת, איסוף של האותיות השניות למילה שנייה, וכן הלאה (את המילה "ופרסין" יש לחלק לשניים: "ופר" ו-"סין").
2. לדעת רבי יוחנן: ”אנם אנם לקת ניסרפו”, כלומר - הצופן מורכב מהיפוך של כל אחת מהמילים.
3. לדעת רב אשי: ”נמא נמא קתל פורסין”, כלומר - הצופן מורכב מחילוף של האות הראשונה והשניה בכל מילה.

רמברנדט, בציורו המפורסם של משתה בלשאצר (להלן "באמנות"), נצמד לפרשנותו של האמורא שמואל.

באמנות

סיפור זה הונצח בציור המפורסם "משתה בלשאצר" של הצייר ההולנדי רמברנדט, באורטוריה "בלשאצר" של הנדל וכן באורטוריה "משתה בלשאצר", מאת ויליאם וולטון. המשורר ביירון הקדיש שני שירים לבלשאצר ומשתהו, במסגרת אסופת השירים שלו המכונה מנגינות עבריות.

הכתובת על הקיר

הסיפור המקראי הזה הוא המקור לביטוי הידוע: "הכתובת על הקיר", שמשמעותו "משהו נורא עתיד לקרות, והתרחשותו העתידית כל כך ברורה, שרק טיפש לא יבחין בה".

לקריאה נוספת

• דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה־16 עד ה־19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, משתה בלשאצר, עמ' 134-131

קישורים חיצוניים

• "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 233–234, באתר היברובוקס