משתמשת:מיכל עמרם/ספר יונה

ספר יונה

ספר יוֹנָה הוא הספר החמישי בספרי תרי עשר שבתנ"ך. בנוסח המסורה – ספר יונה נמצא בין ספר עובדיה וספר מיכה. גיבור הספר הוא הנביא יונה בן אמתי. בספר זה מתואר סיפור קצר בעל ארבעה פרקים על יונה. בניגוד לסיפורים אחרים על נביאים, סיפור זה הוא על הנביא ולא על אוסף נבואות.  קיימת מחלוקת באיזה סוג של סיפור מדובר – סיפור משל או סיפור נבואי.

תקציר:

יונה נצטווה לנבא על אנשי העיר נינווה על חורבנם אם לא יחזרו בתשובה. יונה מנסה לברוח לעיר אחרת כדי להתחמק משליחותו ובמהלך מסעו טובע בים ונבלע בלוע דג גדול. הספר מציג ויכוח בין הנביא יונה לבן הקב"ה, והפרשנים הציגו עמדות שונות לגבי מהות ויכוח זה.

עלילת הספר

באופן מסורתי, ניתן לחלק את ספר יונה לשני חלקים גדולים כאשר בין שני החלקים יש סימטריה:

1. החלק הראשון- פרקים א'-ב' – השליחות הראשונה.

2. החלק השני- פרקים ג'-ד' – השליחות השנייה.

החלק הראשון- פרקים א'-ב' – השליחות הראשונה

השליחות והבריחה-

יונה מצווה על ידי האל ללכת לנִינְוֵוה, בירת אַשּׁוּר, ולבשר לתושביה כי "עלתה רעתם לפני", כלומר שעשו הרע בעיני האלוהים.

יונה, בצעד חריג לאנשי הנבואה, מסרב לשליחות האל ומחליט לברוח מחוץ לגבולות ישראל ולכן יורד ליפו למצוא אנייה, ובורח לתרשיש.

הסערה בלב הים –

בלב הים נקלע כלי השיט עליו היה יונה לסערה גדולה והאנייה עמדה לטבוע. כל אחד מהנוסעים על האנייה מתפלל למען האלוהים שלו. הנוסעים מורידים משקל מהאנייה, ויונה היחיד שלא מתפלל- הוא יורד לירכתי הספינה ונרדם. רב-החובל מגיע אל יונה ומבקש ממנו להתפלל. המלחים שנאבקו בים הגועש ביצעו הטלת גורל כדי לברר מי האשם בהתפרצות הסערה, והאשמה נפלה בחלקו של יונה. הנוסעים לא מכירים את יונה ולכן שואלים אותו שאלות. לשאלותיהם סיפר יונה שהוא בן לעם העברי ושהוא בורח מה'. מתשובתו של יונה, הנוסעים יראים יראה גדולה. המלחים פנו אל יונה ושאלוהו: "מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ". הם רצו לדעת מה יונה עשה, למה הוא בורח ומה לעשות כדי שהים ישקוט. בתשובתו, יונה הודה שהסערה נוצרה בגללו וציווה עליהם לזרוק אותו לים.

המלחים לא עושים את זה. הם ניסו להגיע ליבשה כדי להוריד אותו אבל לא מצליחים. כתוצאה מכך הם במצוקה ולכן נשאו תחינה לה': "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תיתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית". ספרות חז"ל מתארת כיצד התאמצו המלחים למצוא דרך להשקיט את הים מבלי להשליך את יונה, אך לשווא: "הטילוהו עד טיבורו, עמד הים מזעפו. העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער. הטילוהו עד צווארו, ועמד הים מזעפו. ומיד העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער עליהם - הטילוהו כולו." (פדר"א י'). בלית-ברירה הם זרקו את יונה לים, על מנת להשקיט את הסערה ואז הסערה מפסיקה. הם זובחים לה' ונודרים נדרים- הם פיתחו יראה מה' למרות שהם לא יהודים.

השהות במעי הדג-

במים יונה לא מת. ה' זימן דג גדול שיבלע אותו וכך יונה נבלע על ידי הדג ושהה במעי הדג.

על פי המסופר בתנ"ך, יונה שהה במעי דג שלושה ימים ושלושה לילות. תיאור זה הביא למחלוקת בין הפרשנים המסורתיים, אשר רובם טענו שהאירוע קרה בפועל, לפרשנים אחרים כמו רבי יוסף כספי שכתב בשם "יש אומרים" שהאירוע לא התרחש אלא במראה הנבואה. גם בין המצדדים בכך שהאירוע אירע בפועל יש הטוענים שהוא בלתי אפשרי בלא נס. בעת החדשה, היו בין המצדדים באמיתות האירועים כלשונם אשר הביאו תיאורים של מקרים דומים אשר אירעו בזמנם. אחד הכותבים בעיתון הלבנון הביא תיאור של אירוע בו ילד נפל מאניה, נבלע על ידי דג והמלחים הצליחו להרוג את הדג ולהוציא ממנו את הילד בחיים.

השהות במעי הדג שלושה ימים, זהו הבסיס לסיפור תחייתו של ישו לאחר שלושה ימים מיום צליבתו. יש הרואים  הקבלה בין סיפור תחייתו של ישו לסיפורו של יונה הנביא. התאולוגיה הנוצרית רואה בכמה טקסטים תנ"כיים נבואות על בואו של ישו (למשל ישעיה נ"ג, ירמיה ל"א, תהילים א'-ב' ועוד). ספר יונה נחשב בתאולוגיה הנוצרית כמעין בשורה על בואו של ישו, והימים שיונה בילה במעי הדג מושווים לשלושת הימים שבין צליבתו של ישו לקימתו לתחייה, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי הברית החדשה נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לישו.

תפילת יונה -

פרק ב' של הספר מביא תפילה שהתפלל יונה במעי הדג. יונה פנה אל האל בתפילת הודיה ובתחינה לסליחה: "ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתי". תפילה זו היא כמו מזמור בתהילים. בעקבות התפילה, ה' מחל ליונה ואמר לדג להשליך את יונה אל היבשה וכך יונה ניצל.

לשון התפילה העלה תמיהות בקרב הפרשנים, שכן היא כוללת הודאה על ההצלה, בעוד יונה עדיין במעי הדג. היו על כן שטענו שהתפילה שובצה באופן מאוחר לספר. פרופ' דוד הנשקה מציע שהתפילה נאמרה על ידי יונה באירוניה. לעומת זאת, היו שבקשו להראות שלשון התפילה תואמת באופן מלא את הקשרו.

החלק השני- פרקים ג'-ד' –השליחות השנייה

השליחות השנייה-

עם צאתו של יונה ממעי הדג, ה' פנה אליו בשנית כדי שילך לנינווה וינבא עליה (מאוד דומה לפרק א', פסוק א').

בפעם השנייה, יונה מסכים לבצע את השליחות (בניגוד לחלק הראשון). המרחק בין קצה העיר האחד לקצה העיר השנייה בנינווה הוא 3 ימים.

יונה צריך להתנבא לגויים ולא ליהודים.

יונה בנינווה-

ביום הראשון, הולך יונה שליש מהדרך וקורא שבעוד 40 יום תיהפך העיר.

החטאים של אנשי נינווה הם חטאים מוסריים שבין אדם לחברו: חמס, גזל, עושק. לא מדובר על עבודה זרה- זה לא מה שמפריע כי זה לא בהכרח מה שהיה מצופה מהם.

יונה לא אומר לאנשי נינווה מה לעשות, רק אומר להם מה יקרה ומתי.

תשובת נינווה-

אנשי נינווה שומעים שעירם עומדת להיחרב בעוד 40 יום. כתוצאה מכך, כל אנשי נינווה ובראשם המלך, חוזרים בתשובה שלמה. הם חדלו מלחטוא, צמו (הצום התחולל גם על הבהמות ועל בעלי החיים) והתפללו לאל.

ניתן לראות שיונה לא אמר לאנשי נינווה מה לעשות – זו למעשה התעוררות ספונטנית שלהם מעצמם. אנשי נינווה מתעוררים למעשה של כפרה ותשובה מיוזמתם.

אנשי נינווה מאמינים בה' ונוקטים פעולות של אבל שמעידות על חרטה ועל תשובה. מלך נינווה (מקביל לרב-החובל בחלק הראשון) לובש גם הוא סממנים של אבלות.

ובאמת, אנשי נינווה עומדים בניסיון ועושים את כל ענייני התשובה. כתוצאה מכך, ה' מחל להם ולא השמיד את נינווה ("וינחם").

המקרא מתאר את תשובת אנשי נינווה כתשובה שלמה, אולם חז"ל חלוקים בהערכת מידת האמת שבתשובתם. התלמוד בבלי דורש לשבח ואילו התלמוד ירושלמי לגנאי. להערכתו של א"א אורבך, קשורה דעתו של הירושלמי לפולמוס היהודי נוצרי, שכן הנוצרים עשו שימוש פולמוסי בסיפור על תשובת נינווה.

סיפור יונה הנביא מחדד עניין מרכזי בתורת הנבואה: בעוד נבואת נביאי שקר מטרתה שתתגשם כדי שיוכח כוח נבואתם, הרי שנביאי אמת אמורים לצפות שנבואתם לא תתגשם אחר שמי ששעה לה סר מחטאו. נבואת חורבן מוצלחת היא לא כזאת שמתגשמת אלא אחת שלא מתגשמת בשל חזרתם בתשובה של נמעניה.

חז"ל קבעו, כי את ספר יונה מקובל לקרוא כמפטיר לתפילת המנחה של יום הכיפורים, בשל עיסוקו בכוחה של חזרה בתשובה אשר יכולה לשנות את רוע הגזירה. חז"ל לא בחרו פרק מתוך הספר אלא את כולו, מדוע? נראה שחז"ל רצו להדגיש את אפסות האדם, מול עוצמת האל. על פי סימון א', קביעת ספר יונה בשלמותו כהפטרה בתפילת מנחה של יום הכיפורים (מג' לא , ע"א) משקפת את התפיסה הפרשנית, לפיה עוצב כאן רעיון התשובה באורח כה עז ומושלם, כדי לעורר את השומעים להינחם על אורח חייהם ואף לשנותו. ואכן, תשובת אנשי נינוה יכולה להיחשב מופת מבחינת הצירוף השלם של צום, תפילה ועזיבת דרך החמס, כפי שקבלתה על ידי אלוה הסליחות כמוה כהבטחה ואישור, שבכוחה של תשובת אמת להעביר את רוע הגזרה. בהתאם לכך מוצבת שיבת אנשי נינוה מדרכם הרעה כדוגמה ומופת בדברי הכיבושין שעל שליח הציבור להשמיע בתענית ציבור (16).

בין ספרי התנ"ך, המסר של ספר יונה הוא אחד מהאוניברסליים ביותר. סיפורו עוסק בהיוושעותה של אומה זרה. גם תיאור המלחים אוהד מאוד, על אף שהם בבירור עובדי עבודה זרה. בין מבקרי המקרא היו שטענו שנכתב בתקופת עזרא כפולמוס נגד הקנאות היהודית באותו זמן. לכאורה, מתאים לסיים את הסיפור פה, אבל לא - יש את פרק ד' (שהוא המעניין והחשוב ביותר מבחינה רעיונית).

תפילת יונה -

במקביל לסצנה השלישית של החלק הראשון, גם במקרה זה יונה מתפלל לה', אך הפעם תפילה שונה. יונה כעס על כך שבני נינווה ניצלו ונבואתו הוצגה ככלי ריק, כשלא התגשמה, ושעתה יאמרו עליו שהוא נביא שקר. עוד כעס יונה על כי בני אשור שניצלו מהפורענות עתידים להתאנות לישראל בעתיד.

יונה אומר שהוא ידע שה' יסלח לנינווה אם הם יחזרו בתשובה כיוון שהידע שה' הוא אל חנון ורחום (י"ג מידות השם של הרחמים) ולכן ברח בשליחות הראשונה.

כעת יונה מתפלל שה' ימית אותו (סימטריה של ניגוד- בהתחלה ברח משליחות ה' והתפלל שיציל אותו, כעת הוא מבצע את השליחות ומתפלל למות).

לאחר התפילה, יש מעין דיאלוג בין יונה לה'. ה' שואל את יונה אם הדבר היה בעיניו לרע מאוד.

יונה הלך לשבת מחוץ לעיר עד שיעברו 40 יום. הייתה תפיסה שדבר ה' שנמסר ומתגלה לבני-האדם ע"י נביא, חייב להתקיים- זה מבחן של נביא אמת. זה מוציא את יונה כלא-נביא-אמת ומראה שמידת הדין לא מתקיימת. לפי חוקרים מסוימים, יש פה ערעור על חלק מרחמי-האל. יש פה ראייה שהצדק האלוהי חייב להיעשות, ולכן יונה יושב לראות מה יקרה בתום ה-40 יום.

יונה יצא אל המדבר ובנה בו סוכה. ה' הקים קיקיון (שיח מדברי) ששימש כצל ליונה. בזמן שיונה ישב בצל, הוא לא התפלל על נינווה. כעת, ליונה יש נווה מדבר משל עצמו והוא שמח שמחה גדולה.

למחרת בבוקר, ה' הזמין תולעת שתכרסם את הקיקיון בעלות השחר. לאחר מכן, ה' מזמן רוח-קדם ויונה מתעלף מחום השמש ושוב מבקש את מותו. אז פנה אליו האל:

אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה. – יונה, ד', י'-י"א.

בפסוקים אלה ניתן לראות שיש מעין אנלוגיה בין היחס של יונה לקיקיון- שעשה לו צל, לבין היחס של ה' אל העולם והבריות. יונה חס על הקיקיון אבל ה' לא יחוס על נינווה? ליונה צר על קיקיון בגלל אינטרס אישי ובגלל דבר גשמי אז איך לה' לא יהיה צר על מעשה ידיו – הבריאה? - זה הלקח.

הסיפור מסתיים בלקח ולא מסופר מה קורה אחר כך.

לשון הספר ומועד חיבורו

ישנו ויכוח ניטש על מועד חיבורו של ספר יונה. האם סיפור יונה נוצר בתקופת בית-שני במאה הרביעית? או במאה החמישית בתקופה הפרסית? או סיפור עתיק יותר?

לפי חז"ל- כל אנשי הכנסת הגדולה כתבו את תרי-עשר במאה ה-6 לפנה"ס (תקופת עזרא ונחמיה).

כיוון שמדובר בנבואות מעטות- הנבואות הועלו על הכתב, עד אז- הנבואות האלו הועברו בע"פ.

עשו ספר אחד מהרבה נבואות בשביל שלא יישכחו.

מבחינת המסורת היהודית- יונה בן-אמיתי מוזכר כנביא שפעל בתקופת ירבעם-בן-יואש שתיאר כיצד ירבעם יגדיל את גבולות ישראל (וכך קרה) ואז מדובר על תקופת עמוס.

במקרה זה, מדובר על המאה השמינית לפנה"ס, תקופת בית ראשון.

חקר המקרא שואל: האם סיפור זה נכתב בתקופה זו? האם יונה כתב אותו? האם יונה בן-אמיתי הוא דמות היסטורית שפעל במאה השמינית לפנה"ס (ואז זו תקופה מוקדמת בהרבה לפני בית שני)?

הדעה המקובלת במחקר המודרני היא שאמנם הסיפור מיוחס ליונה בן-אמיתי הנביא, אבל יש מה שמעיד שהסיפור נוצר ונכתב במאה החמישית לפנה"ס, תקופת בית-שני, בתקופת חיבורם של הספרים חגי זכריה ומלאכי שגם לשונם עדיין עברית מקראית קלאסית ועם השפעה מינורית של העברית המקראית המאוחרת. והספר נתלה ביונה (כנראה בגלל סיפורים שהיו מיוחסים אליו).

אחת ההוכחות לכך היא ההוכחה הלשונית. לשון הספר היא עברית-לשונית מאוחרת. יש מילים וצירופי לשון בספר יונה המתוארכים לימי בית שני. קרבת הלשון לספרים המאוחרים וללשון חז"ל ניכרים במבנה התחבירי, בניבים ובביטויים המופיעים בספר.

דוגמות:

• המילה ספינה היא מילה עברית מתקופת חז"ל בניגוד למילה אנייה שהיא מילה מקראית במקורה.
• "הרבה מ.."- מוצאם בלשון חכמים.
• בנוסף צירופי הלשון המופיעים בספר כמו "מגדולם ועד קטנם" הם מאוחרים ומתוארכים גם כן לימי בית שני.

הוכחה נוספת לכך שהספר נכתב בימי בית שני היא העובדה שנינווה היא בירת אשור, אבל מתוארת כעיר גדולה. למרות זאת, אין כמעט פרטים עליה והמחבר אומר שיושב בה "מלך נינווה" ולא "מלך אשור". התיאור מעורר שאלה: האם סביר להניח אדם שמתאר ככה את העיר נינווה- הכיר אותה? או שזה מישהו שחי אחרי שהעיר ירדה מגדולתה?

ראייה זו על נינווה – פחות מכריעה, אך, הראייה הלשונית מכריעה בהחלט.

הנושא העיקרי שבו עוסק ספר יונה

רוב הדעות שמובעות לגביי הסוגיה מה המסר העיקרי של ספר יונה, הן בעלות שורשים במדרשת חז"ל.

האם זה נביא שמעוצב לספר סיפור של נביא? או האם זה סיפור אגדה שלא מתעמק בפרטים? והאם מדובר על יונה-בן-אמיתי מתקופתו של ירבעם?

יש חוקרים רבים שטוענים שמה שרוצים לדון בו הוא החוקיות של מידת הרחמים, ושלמעשה יונה לא דוגל בה, אלא במידת הדין.

ישנה תפיסה על סירובו העיקש של יונה להינבא על נינוה ובחרונו לנוכח הצלתה, שמעמידה את הסיפור על קנאת יונה לאמיתות הנבואה ועל חששו מפני ערעור אמינותו כנביא.

לפי תפיסה זו - מטרתו של ספר יונה היא להורות על תכליתה החינוכית של נבואת הפורענות באמצעות סיפור ביקורתי על הנביא שראה את תפקידו כהגדת העתידות, ובהתקיימות השלמה של נבואתו את מבחנו היחידי. יונה ברח משום שלא יכול היה ליישב את הסתירה שבין הגדרת נבואה שלא התממשה כנבואת שקר לבין קריעת גזר דינה של נינוה בגין תשובתה, ואת הסתירה שבין שבחו של ה' בפי בלעם "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" (במי כג, יט) לבין מידותיו כאל חנון ורחום הניחם על הרעה . וה' הפך עליו להינבא על נינוה כדי ללמדו את אופיה הפרדוקסלי של נבואת האמת - "הודעת העונש הממשמש ובא, על מנת לעשותו מיותר" (19).

מגמת הספר

הסברים שונים נתנו לגבי מגמת הספר:

- מאפייני הספר: הספר נמצא בתרי עשר, אך מאפייניו לא ככלל ספרי הנבואה. מאפייני הספר הם סיפוריים ולא נבואיים. בספר לא באו דבריו של הנביא אלא מאורעות שאירעו לנביא. הספר מאפשר הצצה לעולמו של הנביא בישראל הקדומה, תוך בחינת היבטים אישיים ופסיכולוגיים בנבואה וחיי הנפש של יונה.

כנראה שהספר כונס לתוך ספרי הנבואה כיוון שהוא נוגע בבעיות נבואיות עקרוניות וגם הוא פותח בדברים שנאמרו לנביא מפי הגבורה (17).

- בין עונש ותשובה: ספר יונה מבטא את המסר שניתן לשוב בתשובה ולכפר על החטא ולא כגישת דברי הנביא יחזקאל: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל י"ח, 20).

- על מטרת הנבואה: ספר יונה בא לבטא את המסר שמטרת הנבואה היא להשיב את בני האדם בתשובה ולא כמחשבת יונה להראות את אמיתות דברי ה'. על פי הסבר זה, יונה הנביא, הבורח מהתפקיד שהוטל עליו, מייצג את התפיסה, שניתן להסיק מספר דברים, פרק י"ח, כי מבחנו של הנביא הוא בתוצאה הבאה לידי ביטוי בהתגשמות דברי הנבואה. ספר יונה מתאר את תפיסת מהותה של הנבואה כפי שהיא מתוארת בספר ירמיה, וזאת כי נבואות שלום ונבואות נחמה מתגשמות כדי להנציח את דברי האמת אשר בפי הנביא. דמויותיהן המשניות של הגויים מתארות באופן עקיף את טעותו של יונה. המלחים בספינה ואנשי נינוה מתוארים באור חיובי. דמויותיהם מאירות באור שלילי את דמותו של יונה המוכן שנינוה תיהרס ולו רק שלא תיפגע אמינותו כנביא.

- המאפיינים של יונה הנביא: כל הנביאים פועלים בארץ אך יונה מחוצה לה.

יונה בן אמתי  הוא נביא שפעל בממלכת ישראל הצפונית בימיו של ירבעם בן יואש או זמן מועט קודם מלכותו של ירבעם. מוצאו מגת חפר שבנחלת זבולון. לפי המסופר במל"ב י"ד, כה-כז, התנבא יונה על ירבעם שירחיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה: כי ראה ה' את עני ישראל..., ואמר שלא ימחה את שם ישראל מתחת השמים. דברים אלה נחשבים על פי רוב להבאה עקיפה של נבואת יונה. נראה, שימי פעולתו של יונה היו בתקופת השגשוג של מלכות ישראל, קודם הפורענות שבאה על ישראל לאחר מיתתו של ירבעם השני . וע"ע ירבעם בן יואש (18).

- השוואה בין יונה הנביא לאליהו הנביא:

ההשוואה בין יונה ואליהו מאוד בולטת כשקוראים את הפרקים העוסקים בשני הנביאים הללו:

- כבר מן המשפט הראשון ואופן הצגת הדמויות ניתן להבחין בדמיון בינהם. גם יונה וגם אליהו מופיעים בפתאומיות ללא כל תיאור ורקע מוקדם. אצל יונה אנו מוצאים: "ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי", וכך היא פגישתנו הראשונה באליהו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד...". הכתוב איננו מקדים רקע הסטורי ואיננו מספר אף פרט מהותי מחיי אליהו ויונה.

- יונה ואליהו אינם נקראים "נביא" בפי הכתוב, ניתן להסביר זאת בכך ששניהם אינם מתפקדים כנביאים במובן הרגיל והמוכר של הנביא.

- שני הנביאים מצטיירים כנביאים קנאים ולא מתפשרים, אלא שבניגוד ליונה שאופיו הוא חלש ופסיבי, הרי שדמותו של אליהו, כפי שעולה מן הכתובים הינה דמות חזקה וכריזמטית היודעת לעמוד על שלה וליזום מלחמה חזיתית וישירה בעבודה זרה ללא כל פשרות.

- כשיונה מצטווה ע"י הקב"ה ללכת ולהוכיח את אנשי נינוה הוא מעדיף לברוח ולא להתמודד עם המשימה הקשה של הוכחת הציבור. אליהו לעומתו איננו מסרב אף לא פעם אחת לצו ה', זאת משום שהוא בעל אופי חזק ובטוח בדרכו ואיננו מפחד לעמוד גם נגד כל העם.

- התנ"ך מספר גם על יונה וגם על אליהו שהגיעו לשלב שביקשו נפשם למות לאחר שראו את חוסר הצדק השורר בעולם, לדעתם. אצל יונה: "ועתה ה', קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי", ואצל אליהו: "וישאל את נפשו למות ויאמר, רב, עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבתי". אמנם, יונה, לאחר שניצל מן המוות איננו קם ואיננו מנסה להמשיך בדרכו ולהמשיך את חייו, עובדה המשרה אווירה מאוד קשה עם סיומו של ספר יונה. אליהו לעומתו, לאחר שניצל ע"י המלאך, אוזר כוחות וממשיך בדרכו.

- ההקבלה הבולטת ביותר היא תשובת הקב"ה לשני הנביאים כשאלו מקטרגים על מעשי בני האדם. יונה קובל: "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום...", ולכן לא רצה יונה ללכת ולהוכיח את אנשי נינוה. גם אליהו מכריז: "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל...".

- הקב"ה, בשני המקרים, נוקט במידת החסד ומעדיף למחול לבני האדם. כנגד טענתו של יונה משיב הקב"ה בנס הקיקיון ומסיים: "...ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?!" משפט המסיים את ספר יונה ומותיר את הקורא המום ומלא באותה אמירה מלאת החסד של הקב"ה. גם לאליהו משיב הקב"ה ע"י מעשה, אך בניגוד ליונה, המעשה אצל אליהו איננו מלווה באמירה של הקב"ה: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' - לא ברוח ה'! ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה'! ואחר הרעש אש - לא באש ה'! ואחר האש - קול דמה דקה!". העובדה שאצל יונה ממחיש הקב"ה את משמעות גישתו של יונה ע"י מעשה בו מעורב יונה עצמו, ואינו עושה כן אצל אליהו, יכולה להצביע, אולי, על מדרגה נמוכה יותר של יונה לעומת אליהו. אצל יונה מהווה דבר ה' את סיומו של הספר, לאחר דבר ה' החותך והנוקב איננו מוצאים שום תגובה מצד יונה אלא רק שתיקה! אצל אליהו אנו מוצאים מהלך אירועים שונה לגמרי. לאחר שהקב"ה ממחיש לאליהו את דעתו, כי לא ברוח ה' ולא ברעש ה' ולא באש ה' אלא בקול דממה דקה, דממה חרישית מלאת רוך ארך אפיים ורחמים, הוא ממאן לקבל ולהסכים, כביכול. אליהו, זה שכל כולו קנאה ואש, זה שאופיו כל כך חזק ואיתן אשר צועק: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים!" ואיננו מוכן לוותר על דרכו אף שהוא מרגיש: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה", אינו מוכן לקבל את דבר ה', אות לכך היא העובדה שלאחר דבר ה' שבא אליו ע"י מעשה הוא קורא שוב את קריאתו: "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל...".

נסכם ונאמר, יונה ואליהו, שני נביאים קנאים, האחד בעל עקרונות ואינו מותר עליהם לעולם והשני חלש אופי, האחד מציאותי ומתמודד ם המציאות והשני בורח ממנה, האחד פעיל ואקטיבי והשני סביל ופסיבי (20).

- סיבתיות כפולה בספר יונה: יונה בורח תרשישה מכיוון שהוא ידע שה' יסלח לאנשי נינווה. (פס' 2). בפרק ד' אנו לומדים על חילוקי דעות שיש בין יונה לה', לגבי הדרך שבה צריך לנהוג כלפי בני האדם ולהנהיג את העולם. בפרק ג', ה' סלח לאנשי נינווה, אך המספר מוסר לנו שיונה אינו מרוצה מכך. "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו". (ד,1)  יונה אינו מרוצה מכך שה' סלח לאנשי נינווה. ובדברי תפילתו, הוא נותן הסבר מהי דעתו על הסליחה לאנשי נינווה במספר ביטויים:

"חנון ורחום" – אל שהוא מלא רחמים, "ארך אפיים" –סבלן, "רב חסד" -    עושה מעשה אהבה ונדיבות לב, "נחם על הרעה" - מתחרט אינו מעניש.

קימות שתי גישות לחינוך בני אדם, אשר במסורת היהודית גישות אלה מכונות בשם: מידת הדין ומידת הרחמים.

מידת הדין- קביעת פסק דין במשפט על פי הכתוב בספר החוקים, בלי להתחשב ברגשות רחמים והבנה כלפי הנאשם.

מידת הרחמים- קביעת פסק דין במשפט מתוך התחשבות ברגשות וברחמים כלפי הנאשם.

יונה ציפה שה' ינהג באנשי נינווה במידת הדין ולא על פי מידת הרחמים. על כן, הולך יונה להתיישב מחוץ לעיר נינווה וה' שולח שליחים: קיקיון, תולעת ורוח קדים. הקיקיון נשלח על ידי ה' להצל על יונה, התולעת מכרסמת את הקיקיון שמתייבש, הרוח החמה מיבשת את יונה שסובל סבל פיסי עד שהוא מבקש למות. פעמיים בפרק ד' מבקש יונה למות:

בפעם הראשונה - לדעת יונה, אם החוטאים לא יענשו, הם ימשיכו לחטוא. בעולם כזה לא כדאי לחיות.

ובפעם השנייה - לאחר שהקיקיון יבש, סבל יונה מהחום ולא יכול היה לעמוד בסבל.

יונה ציפה שה' יעניש את אנשי נינווה ולא ירחם עליהם. הוא חשב שאפילו שחזרו בתשובה, צריך להענישם. כמו כן ,יונה נהנה מצלו של עץ הקיקיון. כאשר נבל העץ ריחם על עצמו וכעס על יונה שיבש את הקיקיון. מהתנהגותו של יונה, ניתן לראות כי יונה מרחם על עצמו ואינו מרחם על אחרים. ועל כך מעניש אותו ה' ומלמדו לקח על ידי משל, בכך שהוא מגדל לו קיקיון ויונה נהנה בצל הקיקיון וכשהקיקיון מתייבש ליונה כל כך חרה על הקיקיון שבא לו למות. אז ה' מלמד אותו לקח - יונה מרחם על הקיקיון שהוא לא גידל ולא זרע אז איך הוא מצפה שה' לא ירחם על עיר כה גדולה (נינווה) שהוא עצמו ברא.

ראו גם

1.      תרי עשר

2.      תנ"ך

3.      בנוסח המסורה

4.      עובדיה

5.      מיכה

6.      הנביא יונה בן אמתי

7.      משל

8.      נינווה

9.      לוע

10.  תרשיש

11.  ספרות חז"ל

12.  ישו

13.  יונה הנביא

14.  התאולוגיה הנוצרית

15.  אוונגליונים

16.   הברית החדשה

17.  תהילים

18.  עבודה זרה

19.  התלמוד בבלי

20.   יום הכיפורים

21.  קיקיון

לקריאה נוספת

·        פנינה גלפז-פלר, יונה, מסע אל החופש, קריאה חדשה בספר יונה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010.

·        גדעון חרלפ, תחומי ארץ ישראל על פי יונה הנביא - ממקדש ירושלים לכל מרחבי ארץ ישראל. ירושלים: הוצאת המחבר, 2012.

·        יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, ספר יונה - פירוש ישראלי חדש, ידיעות ספרים, 2015.

·        אנציקלופדיה מקראית, כרך ג' הוצאת מנדלבאום ירושלים, מחבר יעקב שלם ליכט עורכים, נפתלי הרץ טור-שיני, שמואל יבין, בנימין מזר.

·        תורה נביאים כתובים, תרי עשר מפורש על ידי א.ש הרטום, יהושוע אורנשטין הוצאת "יבנה" בע"מ תל אביב.

·        תרי עשר א' – עולם התנ"ך דודזון עתי מבוא לספר יונה, עורך זאב ויסמן, ספר יונה יאיר זקוביץ עמ' 214-23

·        המאמר של קויפמן בספרו 'תולדות האמונה הישראלית' (כרך ג') עמודים 92 – 56

קישורים חיצוניים

• ספר יונה, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים (קובץ אודיו)
• יאיר זקוביץ, מבוא לספר יונה, באתר מקראנט
• ר' קורמן, יונה הנביא וחרבן נינוה, באתר העיון בתנ"ך
• אפרים א. אורבך, נבואת יונה, תשובת אנשי נינוה והוויכוח היהודי נוצרי, באתר דעת
• יונה הנביא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• ספר יונה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• זאב ח' ארליך (ז'אבו), ירידותיו של יונה - ארץ מקרא - מוסף לשבת של מקור ראשון 29 באוקטובר 2008

·         מקרא לישראל , עבדיה יונה – פירוש מדעי למקרא בכותר

• מקרא לישראל , עבדיה יונה – פירוש מדעי למקרא בכותר
• אבי גרפינקל, ‏הנביא החוטא, באתר ‏mako‏‏, ‏24 בספטמבר 2012‏
• רשימת מאמרים כלליים על ספר יונה באתר רמב"י – רשימת תת-נושאים מפורטת
• רשימת מאמרים על ספר יונה באתר רמב"י ( עברית) ( לועזית)
• ספר יונה לילדים עם איורים צבעוניים ופירוש.
• יום כיפור: יש נביא בעירו, באתר קבלה לעם
• משה ציפור, ספר יונה - 'מדריך' לחזרה בתשובה?, בתוך: ד״ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• זהבה פישר, הייחודיות של ספר יונה, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2015

• H. G. Mitchell, J. M. P. Smith, & J. A. Bewer, Haggai, Zechariah, Malachi and Jonah (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1912. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

1. ^ פירוש דעת מקרא, ספר יונה, פרק ב', פסוק א'.
2. ^ אבן עזרא.
3. ^ ראו למשל את המקרה של ג'יימס בארטלי, אשר אגדה אורבנית אשר הופצה ב-1891 סיפרה עליו שנבלע על ידי לויתן מסוג ראשתן גדול ראש בזמן ציד לוויתנים.
4. ^ הלבנון, כ"ח אדר תרכ"ו, עמוד מסומן 88.
5. ^ ^5.0 5.1 פרופ' דוד הנשקה, [www.herzog.ac.il/vtc/0053191.doc למשמעו של ספר יונה], מגדים כט (אייר תשנ"ח)
6. ^ יהושע רייס, על מה התפלל יונה במעי הדג?, וביום צום כיפור ייחתמון, p. 212-199, הוצאת תבונות, תשס"ה.
7. ^ אראל סגל הלוי, מדוע לא רצה יונה לנבא לאנשי נינוה?, באתר העיון בתנ"ך
8. ^ למשל: משה ציפור, ספר יונה - 'מדריך' לחזרה בתשובה?, בתוך: ד״ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
9. ^ ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ב
10. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: יונה, תל אביב, דוידזון עתי, 1996, ע"מ 216.
11. ^ יונה עם מבוא ופירוש מאת אוריאל סימון, ירושלם תשנ"ב
12. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך: יונה, תל אביב, דוידזון עתי, 1996, ע"מ 217.
13. ^ ברק דן, לשון ספר יונה בספרות המחקר — עיון והערכה נוספים, ירושלים, בית מקרא מ"א , חוברת ד', 1996, ע"מ 368-344.
14. ^ יהודית גולן בן-אורי, היבטים לקסיקליים לתיארוך ספר יונה: נתונים לשוניים ושיקולים מתודולוגיים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, בירושלים, כסלו תשע"א
15. ^ אוריאל סימון, מקרא לישראל: יונה , ירושלים, מאגנס, 1992, ע"מ 31.
16. אוריאל סימון ומרדכי כוגן, עובדיה, יונה, סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 1992.
17. האנציקלופדיה המקראית, עורך: בנימין מזר, אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג : חבב – יתת, מקום ההוצאה: ירושלים, שם ההוצאה: מוסד ביאליק שנת ההוצאה: תשכ"ה – 1965, עמוד: 607

18.  האנציקלופדיה המקראית, עורך: בנימין מזר, אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג : חבב – יתת, מקום ההוצאה: ירושלים, שם ההוצאה: מוסד ביאליק שנת ההוצאה: תשכ"ה – 1965, עמוד: 607

19 הירונימום בפירושו על יח]' לג , א, כמובא על ידי ביקרמן

20. דמותו של יונה הנביא,] ספר יונה, עדי שגב, פרק ג': דמויות משנה בספר יונה