משתמשת:נטע/מוסר בתקופת השואה

תקופת השואה התאפיינה בדילמות מוסריות רבות, בשלל תחומים. דילמות אלו חלשו על כלל תחומי החיים, ועל מגוון רחב של אנשים. השואה, בהיותה רצח עם שיטתי בממדים גדולים של אנשים שנרדפו בשל מוצאם, נגעה לאנשים רבים והציבה בפניהם דילמות מוסריות קשות.

דילמות מוסריות שניצבו בפני האסירים במחנות עריכה

האסירים במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה, אשר הוכנסו למחנות בשל גזעם ובניגוד לרצונם, היו זמן רב בתנאים קשים של דחק נפשי, מחסור ורעב. תנאים אלו, ובפרט תנאי הרעב הקשים העמידו את האסירים בפני דילמות מוסריות ובפני הצורך להעמיד במבחן המציאות את ערכיהם המוסריים. ויקטור פראנקל בספרו, "האדם מחפש משמעות", אף טוען כי באותה העת, בייחוד במחנות הריכוז לא יוחסה חשיבות וערך לחיי אדם.

אף בתוך המחנות היו אי הסכמות בנושאים שונים הקשורים למוסר. דוגמה מובהקת לכך הייתה השאלה שעמדה על הפרק בעניין מרידות בנאצים. דילמה מוסרית הייתה בכל הנוגע לסוגיה זו, כאשר מחד, אסירי המחנה ידעו שמרידה תחרוץ את גורל כלל אסירי המחנה למוות, ולכן על המורדים מוטלת אחריות קולקטיבית על אנשים האחרים, שכן במקרה של חשד למרידה היו הנאצים פוגעים בקרובי החשודים ובאנשים נוספים במחנה, ללא קשר למידת מעורבותם בהתארגנות למרד. מאידך, טענו תומכי הרעיון, כי אין סיכוי להצלה וכי תוכניתם של הגרמנים היא להשמיד את כולם ממילא, לפי הפתרון הסופי. אי לכך, כך הם טענו, יש צורך לכל הפחות, להגן על כבודם ולא "להישלח כצאן לטבח". המורדים התנגדו גם לשליחת חלק מהיהודים למחנות השמדה, והעדיפו שאחד מהשניים - או שכולם ימותו, או שכולם יחיו, זאת בניגוד לדעתם של מי שהתנגדו לרעיון, שטענו כי עדיפה הצלה חלקית על פני חוסר הצלה. נוסף לטיעונים אלה, חשבו המורדים כי המרי יאלץ את הגרמנים להניע את כוחותיהם מהחזית למחנות הריכוז, ויגרום להחלשת כוחם בחזית, וסברו שייתכן שזה מה שיטה את הכף לניצחון של בעלות הברית.

נקודה נוספת שעלתה על הפרק בהקשר זה הייתה בעניין שיתוף פעולה עם דרישות הנאצים, בכלל והעבודה במחנות העבודה, בפרט. מצד אחד, טענו התומכים בעבודה במסגרת מחנות העבודה, כי אם היהודים יהיו יצרניים, כך יקטן הסיכוי כי הנאצים ימצאו לנכון להרגם. כמו כן, נטען כי אי שיתוף פעולה עימם יגרור פגיעה נרחבת ביהודים האחרים, ואולי אף חיסול של מחנות שלמים. העובדים אף זכו לפריבילגיות שהקנו להם מזון נוסף, וכן בדרך כלל לא נשלחו למחנות ההשמדה[1], דבר המעלה את הדילמה המוסרית בדבר הערך של שמירה על החיים. מנגד, נטען כי כל שיתוף פעולה עם הנאצים, וכל מתן סיוע להם עוזר במלחמתם נגד בעלות הברית, ופוגע, למעשה, בסיכויי המחנות להשתחרר.

נוסף על אלה, גם עלתה הסוגיה בעניין כריתת הסכמים בכלל עם הנאצים. מצד אחד, טענו מתנגדי כריתת ההסכמים כי לא ניתן לסמוך על הנאצים, ולא ניתן להבטיח שאכן יקיימו את צדם בעסקה, וכן כי כריתת ברית עם הנאצים משולה לכריתת ברית עם השטן משום רשעותם הרבה של הנאצים. מצד שני, אלה שצידדו בעסקאות כאלה טענו כי כך יהיה ניתן להציל אנשים שאם לא כן היו נרצחים, וכי כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו. אחד המקרים הידועים יותר של הצלה באמצעות כריתת ברית עם הנאצים, הייתה זו של ישראל קסטנר. קסטנר כרת ברית עם אדולף אייכמן ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס, בה הועברו כספים לנאצים תמורת העברת 1684 אנשים אל מחוץ לשטחי גרמניה הנאצית למדינה נייטרלית (שווייץ). פעולות אלה שלו היו ונותרו שנויות במחלוקת עד עצם היום הזה. יש הטענו, כפי שנכתב בפסיקתו של השופט הלוי, כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, וגרם לרצח בעקיפין של יהודי הונגריה, אך, מנגד, יש הטוענים שללא העסקה שנרקמה, היו נרצחים האנשים שהצליחו להינצל בזכות רכבת זו. עסקה נוספת שהחלה להירקם בנושא זה של הצלת יהודי הונגריה מכונה סחורה תמורת דם. העסקה, בה השתתפו יואל ברנד וישראל קסטנר, מצד אחד, ואדולף אייכמן וקורט בכר — מנגד, הייתה לצורך העברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטחה הכבוש על ידי גרמניה הנאצית, תמורת עשרות אלפי משאיות וסחורות. העסקה לא יצאה אמנם לפועל, אך גם היא עוררה דילמות מוסריות ומחלוקות דומות לאלה שהתעוררו עם רכבת ההצלה של קסטנר.

דילמה נוספת שעלתה בפני האסירים הייתה בעניין גניבה בכלל, ובפרט גניבת מזון. במהלך תקופה זו, תופעת הגניבה שמוכרת לנו גם כיום, הוקצנה בעקבות התנאים הקשים. את הגניבות אפשר לחלק לשני סוגים: גניבות מאנשים חיים וגניבות מאנשים שנפטרו. בעת גניבה מאדם שנפטר, עומדים כאן זה מול זה הרכוש ששייך לאותו אדם והזכות לקניין, וייתכן שגם הזכות לירושה לעומת האפשרות לקיים את הצורך הבסיסי של מזון (שהרי באותה תקופה שרר רעב המוני), ולמעשה גם האפשרות לחיות. בעת שגונבים מאדם חי, נוסף על טיעונים אלה, נוספת גם האפשרות כי ייתכן שבגניבה גוזרים את דינו של האדם ממנו גונבים למות.

בעיקר בפני אנשים שהיו לפני השואה דתיים, אך גם בפני מי שהיו קודם לכן חילונים, עלתה שאלה בדבר קיום מצוות ואורך חיים דתי, עד כמה שהיה ניתן בגטאות[2]. מבין האנשים שדבקו באמונה באלוהים, היו שהשכימו קום לתפילת שחרית, היו שניסו לעשות קידוש עם פת לחמם, וכן היו שלימדו ושלמדו תורה ואף יש שצמו ביום הכיפורים, חרף הרעב הכבד ששרר. אותם אנשים ראו בכך מרד פסיבי, בשל התנגדותם של הנאצים לכך. הדת אף נטעה באנשים רבים תקווה, אם לא לעולם הזה לעולם הבא, וכן הייתה למפלט למציאות הקודמת בה חיו לפני הכניסה למחנות[3] ועזרה לשמירה על האנושיות[4]. מנגד, אנשים רבים איבדו בתקופה זו את אמונתם הדתית בשל המראות הקשים והזוועות שהיו באותה עת[5][6]. טענתם של אלה הייתה שכיוון שאלוהים הוא כל יכול, והכול נעשה בפיקוחו גם כל מה שנעשה במחנות ההשמדה והריכוז נעשה בפיקוחו, בידיעתו ובהסכמתו. מכאן נובעת מסקנתם כי אם קיים אלוהים, הוא אינו אל רחום וחנון, כפי שמוזכר בתנ"ך.

בהקשר זה, פעלו בחשאי גם מוסדות לחינוך דתי[7], שכללו חדרים ישיבות וקבוצות לימוד. נאסר על מוסדות אלה ללמד על ידי הנאצים, אולם הם פעלו בעליות גג ובחדרים קטנים במסוות שונים. מחד תומכי הרעיון של המוסדות הללו טענו שאין משמעות לחיים בגטו ללא אמונה וכי לא תהיה משמעות לחייהם של האנשים ללא האמונה, מנגד מתנגדי המוסדות הדתיים הלינו על הסכנה שבדבר, בשל החשש שהנאצים יתפסו את המוסדות ואז יענישו גם אנשים שאינם קשורים אליהם.

  • דת בשואה (מרד פסיבי)
    • חינוך דתי ([1])
    • נגד חינוך דתי (http://www.hofesh.org.il/articles/articles.shtml?filterby=a&filterwith=think#shoa)
      • איסור על מוסדות חינוך יהודיים
    • נגד דת
      • נטישת האמונות הדתיות עקב המראות הקשים
      • עבודות כפייה בשבתות
      • גזירת השיער ע"י הנאצים
      • התנקלויות למי שלבשו לבוש מסורתי מצד הנאצים
      • הישרדות יומיומית
    • פסיקות דתיות בתקופת השואה

באותה עת עלתה שאלה באם מותר לאכול מאכלות אסורים. מחד, נטען כי מדובר בפיקוח נפש, וכאשר מדובר בפיקוח נפש מיידי, מותרת אכילת מזונות אלה. אולם, נשאלה שאלה הלכתית האם מצב של פיקוח נפש מוגדר רק בעת שנמצאים בסכנת חיים, או שמא יש במניעה של מצב זה מראש. בנושא זה נשאלה גם השאלה אם יש לברך על מאכלות אלה ברכה ראשונה, או שלא ראוי להזכיר את שם ה' בכפיפה אחת עם אותם מאכלים משום שזה מבזה את שמו. כמו כן הייתה דילמה אם יש לברך ברכה אחרונה על מזון זה, מאותן סיבות.

    • אכילת מאכלים אסורים
  • התאבדויות
  • בריחה
  • ילודה
  • קדימות בטיפולים רפואיים
  • הברחות - הברחות של מצרכים חיוניים הייתה קיימת בגטו, ובחלק מהגטאות, כמו גטו ורשה הייתה נתיב מרכזי להשגה של צרכים בסיסיים, כגון ביגוד ומזון. הברחה שכזו הייתה כרוכה בסיכון חיי המבריח וכן הייתה עלולה לגרום לרציחות ולעינויים על ידי הנאצים, אם המבריחים היו נתפסים, ולא רק של אותם אנשים. מאידך ההברחה הייתה יכולה להציל חיי אדם בכך שהיה בה כדי להציל מרעב, ממחלות ומהקור שפקדו את הגטאות.
    • גנבות מאנשים מחוץ לגטו
  • הלשנה
  • האם לאכול עצמות ובשר אדם
  • דאגה לעצמי או גם לאחרים
    • דאגה בתוך המשפחה
      • האם לדאוג לילדים קודם ולאיזה מהם
    • דאגה לאנשים שתחת החסות של אותו אסיר
    • דאגה לכלל האנשים
      • דאגה לקבוצות אתניות

דילמות מוסריות שניצבו בפני הנאצים עריכה

בתקופת השואה ניצבו בפני אנשי האס אס, אותם אנשים שהביאו לפועל את הפתרון הסופי, דילמות מוסריות רבות. הם אלה שראו בעיניהם את שאירע, ולהם הייתה היכולת והאפשרות למנוע ולעצור זאת. אי לכך, נתקלו חיילים וקצינים אלה בדילמות מוסריות רבות וקשות.

  • השמדה פסיבית לעומת אקטיבית
  • האם ולמי לעזור ובאילו תנאים
  • האם להיענות לכל הפקודות
  • הריגה של בני משפחה שהם נכים
  • רופאים

דילמות מוסריות שניצבו בפני האנשים שלא השתתפו באופן ישיר בהשמדה עריכה

  • מסירת ילדים
  • הצלה ועזרה ליהודים
    • חסידי אומות העולם

דילמות בפני יהודי העולם עריכה

הסתרה בשואה עריכה

  • האם להשאיר ילדים שהוחבאו במנזרים כנוצרים או לספר עליהם על אודותיהם
    • אם יודעים, האם להישאר נוצרים או לחזור להיות יהודים
  • בעת מחבוא, כאשר מישהו עושה רעש ועלול לגלות את כולם, האם להשאירו בחיים

אחרי השואה עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

[2]

הערות שוליים עריכה