פתיחת התפריט הראשי

משתמש:דג ירוק/יהוה (יהדות)

Disambig RTL.svg המונח "יי" מפנה לכאן. לערך העוסק בסוג של דינוזאור, ראו יי (דינוזאור).

יהוה (מכונה השם המפורש, ה', ד', שם הויה, שם בן ארבע אותיות[1] או רק השם) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע בתנ"ך ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

יהוה במקראעריכה

במקרא מופיע השם יהוה 6,823 פעמים[2][3] לצד שמות נוספים, כאלהים, אדני ועוד. על פי השערת התעודות, מקורו של כינוי זה ב"מקור היהוויסטי" (J), שנכתב בממלכת יהודה במאה העשירית לפנה"ס מתוך אמונה באל בשם זה. משלב מסויים ניכרת על פי החוקרים נטייה להחליף את שמות "יהוה" בשמות שנחשבו קדושים פחות - כמו "אדני" ו"אלהים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים; למשל, בפרק ב' ופרק ג' שבספר תהילים ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות "יהוה" בשמות אלוהים - ייתכן שמטעם זה.

על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

בספרות חז"לעריכה

 
שם יהוה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע יהוה את אדׂנִי .... יבַכֵּר. יהוה את אדׂנִי".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2). ממצא זה יש בו כדי ללמד על כך שבעת הקדומה לא נמנעו מלציין שם זה לצרכים של חול, ולא נהגו בו קדושה מיוחדת.

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים השם המפורש בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות[דרוש מקור]. כמו כן במשנה נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלוהים, אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם יהוה או שמא רק בכינוי שלו: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות, ב', ד') וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.|מקור=מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. לפי מסורת חז"ל הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק[4] ובאותה תקופה התחילו הכוהנים לברך במקדש בכינוי בלבד - חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם יהוה עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני).[2] הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש ביום הכיפורים בבית המקדש עשר פעמים. על פי המשנה[5], העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו את השם המפורש[6].

 
קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPsa) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של השם יהוה נכתבו בכתב העברי הקדום: "    ". ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופת שלהי בית שני בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם (כשיטת אבא שאול) או מטעמים אחרים שאינם ידועים לנו

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק ממגילות ים המלח, הכתובות כולן באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב השם יהוה באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו[7]. כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום.[8]

במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו" (בגרסת המשנה בדפוס ונציה כתוב "הוגה את ה' באותיותיו")[9] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא[10]. הרמב"ם פירש[11] שהכוונה לשם יהוה. וכן בתלמוד בבלי נכתב: "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם" (מסכת פסחים, דף נ', עמוד א')[דרוש מקור]

בהלכהעריכה

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י"ב, ג'-ד'). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה א'

כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'. יש האוסרים גם לקלוף את השם בשלמותו ולהשתמש במקומו[12], אולם לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי צג[דרוש מקור]. במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק.

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב. על מהות איסור להגות את השם באותיותיו סובר רש"י כי מדובר על שם בן מ"ב אותיות[13][דרוש מקור], ואילו תוספות סבור כי הכוונה אל שם יהוה בלבד[14][דרוש מקור]. בעל הערוך פירש שהמושג "הוגה" הוא מלשון ליעוג וצחוק. הרב מנחם עזריה מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי.[דרוש מקור]. פסקי הרי"ד מבאר כי אין שום איסור בהגיית השם לצורך לימוד ורק מי שקורא השם ללא צורך עובר[15]. יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא איסור להגות את השם באותיותיו בספרו משנה תורה וגם הרי"ף והרא"ש לא כתבו שום איסור בעניין בפסקיהם ההלכתיים.[16].

פירוש השם המפורשעריכה

על פי רש"י, שם זה מורה על המידה האמתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", ולכן לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטיח להם מבלי שקיים, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה[17].

משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שאלוהים "היה, הוה ויהיה", כלומר כי הוא נצחי[18] והווייתו בכל הזמנים היא אחת מבלי שיחול שינוי בדעתו[19].

על פי רב סעדיה גאון, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים, ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם[20] ור' יוסף אלבו[21]. זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" - כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה מפורש על האל. גם רבי יהודה הלוי הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו[22].

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש[19]. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה גם על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים")[23]. על פי הקבלה, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.

מבחינת הנהגת ה', שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקי הטבע או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים.. לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

שימושים בשם המפורשעריכה

הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קדש ליהוה[24], דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס[25]. על פי הכתוב בספר הזוהר, על חרבו של דוד היה חקוק השם המפורש. דבר שנסמך על דברי דוד לגוליית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א', י"ז, מ"ה). האגדה מתארת כי על מטה משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את עשר מכות מצרים וכן כי שלמה המלך לכד את אשמדאי באמצעות טבעת עליה היה חקוק את השם המפורש.

במיסטיקהעריכה

יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש, שנכתב על גבי קלף והושם בין קפלי החושן. חז"ל יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה או הריגתו של גוליית בידי דוד[26].

בספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של ישו בצורה לעגנית, מסופר כי הוא גנב מבית המקדש את השם המפורש, ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה. דעה דומה הובעה גם על ידי זרם האימיאסלאוויה, אשר טען כי שמו של האל קדם לו וכי הוא האל עצמו, וכן כי ידיעת השם המפורש מאפשרת לבעל המידע לעשות נסים.

על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש[27], כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.

בפולקלור היהודי, יודעי תורת הנסתר הפיחו בגולם רוח חיים על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש חומר, ואחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם, נמחקה האות א', וכך הוא נותר "מת".

בספרותעריכה

כותרת אחד מספרי השירה ביידיש מאת אברהם יהושע השל הוא "השם המפורש" (וילנא 1933). סופר השואה ק. צטניק, בספר "צופן אדמע", שהינו רישום של טיפולים ב-LSD על ידי הפסיכיאטר ההולנדי פרופ' יאן באסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:

אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין (מארמית: שאינו מהעולם הזה);... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!...

עמ' 24

בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.

שימושים מקוצרים ותאופורייםעריכה

  ערך מורחב – שם תאופורי

בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג הכינוי "יהוה" כשם לאלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם כברכה על הזולת. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" על שם "יהוה – (ה)עׂזֶר", "יהונתן" על שם "יהוה (ה)נׂתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה התחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה התחילית "יו". פרט זה משמש כיום את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.

המילה יָהּ, המופיעה לעתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהילים ק"נ מושרת השורה "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", שהפכה לפיוט פופולרי. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ", כשהתחילית היא תכונה המשויכת לאל: חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.

דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:

התפתחות הכינויים לשם יהוהעריכה

בעלי המסורה ניקדו את השם לפי ניקוד המילה אֲדֹנָי, כשהחטף פתח שבניקוד הא' מומר תחת האות י' בשווא: יְהֹוָה, והוא נקרא "אֲדֹנָי"; כאשר השם בא בצירוף "אדני יהוה" הוא מנוקד יֱהֹוִה (או יְהֹוִה) ונקרא "אֱלֹהִים". מסורת זו משתקפת גם בתרגום השבעים, בה שם יהוה מתורגם Κύριος (אדון), וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני - הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים"[2]. בכתבים שאינם חלק מכתבי הקודש, כדי שלא לקדש את המסמך, נהגו בימי הביניים לסמנו באמצעות שניים או שלושה יודים. לאחר מכן התפתחו סימונים נוספים, כמו ה', ד', יקוק וידוד. יש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קֵי ואו קֵי"[28]. שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "הַשֵּׁם"[29].

יהדות הקראיתעריכה

במאות הראשונות להופעת הקראים נהגו רבים בתוכה את הגיית השם המפורש, מתוך כוונה להחיות את השימוש בשם המפורש כפי שהיה נהוג לדעתם בעם ישראל בתקופה המקראית, ואולם במשך השנים חזרו הקראים למנהג הרבני של איסור הגיית השם המפורש והחלפתו ב"אדוני" או "אלוהים". לאחרונה גוברים הקולות בתוך הקהילה הקראית לחזור להגיית השם המפורש בתפילה ובחיים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ביוונית: τετραγράμματονטֶטְראגְראמאטוֹן
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  3. ^ בחיפוש בפרויקט השו"ת מתקבלים 6,828 אזכורים.
  4. ^ תוספתא סוטה יא ח, ושם: "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (בגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם"); רבי יצחק שבדרון (מנחת יצחק שם) כתב שהפסיקו הכוהנים לברך את העם בשם יהוה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק, ואילו הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה, פרק י"ד, הלכה י' נימק כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם
  5. ^ מסכת יומא, פרק ו', משנה ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ב', הלכה ו'
  7. ^ הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש
  8. ^ אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים
  9. ^ קריאת השם כפי שהוא כתוב, ויש פירושים אחרים למהות האיסור[דרוש מקור: אילו פירושים אחרים?]
  10. ^ משנה, מסכת סנהדרין פרק י, תוספתא סנהדרין יג ה
  11. ^ בפירושו למשנה
  12. ^ שבט הלוי דף קלח :http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1414&st=&pgnum=168
  13. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א, עמוד ב'
  14. ^ מסכת עבודה זרה
  15. ^ פסקי הרי"ד למסכת סנהדרין דף קא עמוד ב
  16. ^ ספר משיב נפש למשנה תורה להרמב"ם הלכות תשובה ג יד, דף ריט -הרב שלום הכהן שפירא, בני ברק ה'תש"ד
  17. ^ רש"י על שמות ו', ב
  18. ^ כלי יקר, על ספר שמות, פרק ו', פסוק ג', באתר HebrewBooks
  19. ^ 19.0 19.1 מהר"ל
  20. ^ שם
  21. ^ ספר העקרים מאמר שני פרק כח
  22. ^ הכוזרי, מאמר רביעי אות א-לא
  23. ^ ספר התניא, שער הייחוד והאמונה פרק ד'
  24. ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ו
  25. ^ ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק כ'
  26. ^ מהר"ל, ספר גור אריה על שמות, ב', י"ד
  27. ^ מורה נבוכים חלק א' פרק ס"א
  28. ^ שו"ת רדב"ז, ח"ה אלף ת"ח
  29. ^ על פי ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק נ"ח