משתמש:האיש והאגדה/מרד החשמונאים

חסידים ויהודים נאמנים למסורת היהודית הצטרפו לחשמונאים בעת המרד, מתוך מטרה ל"החזרת עטרה ליושנה" - טיהור בית המקדש והחזרת דומיננטיות ותקפות הדתיות בעם היהודי.

לאחר הנצחונות הראשונים בקרבות היהודים התחילו להגשים את מטרתם העיקרית, והתנתקו כליל מהשלטון האלילי. שינויים הוכנסו ביהודה ובארץ ישראל, והצלחת המרד הייתה הצלה של האומה היהודית ודתה. עם זאת, השינויים במצב המדיני ובתנאים ששררו ביהודה, הביאו למהפכה חברתית ודתית, חיסלו את המגמות שהניעו את היהודים טרם המרד, והביאו לנטיות ורעיונות חדשים.

המהפכה השלטונית

הקץ על המעמדות השליטות ביהודה לפני המרד הגיע עד מהרה עם נצחון החשמונאים. מנלאוס חוסל והיה ליעד להטחת התסכול של כשלון ההסאלווקים, תומכי מנלאוס ומדיניותו הורדו ממעמדם ברובם. אמנם שרידים מבית הכהונה שצידד במנלאוס המושפל, בית בילגה, אמנם נשארו גם שנים רבות לאחר מכן, אך עיקרה לא נשאר עוד. אך לא רק המתייונים חוסלו. גם בית הכהונה העתיק והמסורתי, בית הכהונה של יהושע בן יהוצדק, ששלט שלטון דתי וחברתי לפני השתלטות המתייונים, גם הוא לא יצא נשכר מהמרד ותוצאותיו. בית הכהונה הזה לא היה שלם בעמדות צאצאיו עוד בעת השלטון ההלניסטי, כשמקרבו יצא יאסון נגד היהדות הנאמנה שייצגו האחים שמעון הצדיק וחוניו השלישי. חוניו הוצא להורג בימי אנטיוכוס, ויאסון מת בגלות לאחר המרד. בשלב זה נפסקה שושלת הכהונה הגדולה המשפחתית הזו, אם כי במישור המדיני התבססו מאחר יותר צאצאי חוניו, כשהם השיגו עמדות בכירות בצבא ומדינת מצרים, תחת התלמיים. במצרים הם בנו מקדש לאלוקים משלהם, ולעתיד הם אף יסייעו ליהודה החשמונאית בימי המשבר של אלכסנדר ינאי. גם המשפחה רבת ההשפעה ביהודה שלפני המרד החשמונאי, משפחת בית טוביה, נכרתה מהנוף החברתי היהודי, והיא אינה מוכרת יותר בתולדות העם היהודי.

מנגד, המרד הוליד משפחות חדשות ובלתי בולטות עד אז למעמדות חברתיים, יהודיים ודתיים נכבדים. היו אלה אותם שתמכו בחשמונאים. את מקומות ההנהגה הדתית בבית המקדש ובלשכות הסנהדרין מילאו גורמים חדשים אלה. גם משפחות ויחידים מהפריפריה בארץ ישראל, ואף גֵרים דוגמת אנטיפטר האדומי, נטלו חלק בשלטון החשמונאי החדש. התערות החברה הגויית בתוך השלטון היהודי החשמונאי הייתה אם כן צורה שונה מזו שהייתה צפויה לה בעת שלטון המתייונים.

למרות היקף המהפכה השלטונית, עדיין השלטון החשמונאי נתפס כממשיך הכהונה הגדולה והשלטון המסורתיים שלפני התקופה ההליניסטית. נעוצה בתפיסה זו העובדה שהחשמונאים עצמם היו ממשםחת כוהנים חשובה שהייתה שייכת למשמרת יהויריב, מהחשובות במשמרות הכהונה. לצד זה נצבת העובדה שחלקים נכבדים מהשכבה הגבוהה של ההנהגה בירושלים בימי המרד, כמו גם בתי כהונה מסויימים, תמכו בחשמונאים. כך שלצד המהפך השלטוני, מורגשת גם המשכיות בהנהגת החשמונאים ותומכיהם.

עליית מעמד החכמים

עד התקופה שלפני השלטון ההליניסטי, היה השלטון הדתי אבסולטית בידי הכוהנים. הכוהן הגדול היה בראש העם היהודי, לימוד התורה וההוראה היו נתונים בידי הכוהנים, וההנהגה הדתית והחברתית כולה הייתה בידיהם. בתקופת הבית הראשון וקצת לאחריה היו לצדם גם הנביאים.

מעמד החכמים ביהדות, מה שלעתיד יהיו מוכרים כחז"ל, התחיל לגלות ניצנים עוד בתקופה שלפני השלטון ההליניסטי. מעמדם המשיך לעלות ולהתחזק בעת השלטון ההליניסטי, כשכתוצאה מהאידאולוגיות המנוגדות של המתייונים והפרושים (היהודים הנאמנים), הזדקרה עמדתם התקיפה של החכמים שהחרימה כל זכר להתייונות. החכמים התגלו אז בתוקף תפארתם כנלחמים את מלחמת הא-ל, וכפוסקים אחרונים בכל הקשור להשקפה נכונה.

אך בעקבות המרד ולאחריו עלתה קרנם של החכמים ביתר שאת, והחכמים נתפסו כראשי העם היהודי לצדם של הכוהנים, ובמידה רבה אף עלו עליהם. אמנם מקומה של הכהונה לא נפקד, והיא המשיכה לשמור על מעמד מכובד וחשוב ביותר. במידת מה היא אף שמרה על בכורתה. אך עדיין דמותו של החכם השתנתה לטובה לאחר המרד, והחכם נתפס מאז כבר סמכא ראשון במעלה בכל הקשור לדת והתרבות היהודית, והשפעתו אף גלשה לתחום החברתי ולתחומי חברה ולאום נוספים. לימוד התורה עבר תהליך של מעין דמוקרטיזציה וכל מי שגילה כשרונות נכונים, נכונות ורצון ללמוד, נקלט למסגרת הלימודית, שמעתה הייתה בשלטון החכמים. היסודות המרכזיים של הדת היהודית, הממשל והחוק, ההלכה ועבודת הבורא, חדלו להיות נחלתה הבלעדית של הכהונה והם החלו להתנהל על פי החכמים וישיבותיהם. יחד עם החכמים בארץ ישראל, התפתח מעמד החכמים בגולה שעוד מקודם לכן היה חזק יותר ואף שלטון מקומי בלעדי. ביטוי לתופעה התפתחותית ייחודית זו נמצא גם במדרש סדר עולם רבה הדורש על הפסוק ”"והצפיר השעיר מלך יוון"” (דניאל ח, כא) ש”"עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מיכַּן ואילך הַט אזנך ושמע דברי חכמים"” (סדר עולם רבה פרק ל).

התפתחות זו היא בעלת משמעות היסטורית אדירה, והיא שינתה למעשה את פני ההיסטוריה היהודית לדורותיה עד ימינו אנו. העמדת החכמים במרכז החיים היהודיים, הייתה התחלתה של התפיסה היהודית הנושנה שרק על פי החכמים יישק כל דבר, והם הם האמורים לתת מענה סופי בכל תחומי החיים. הסמכות נתונה מאז אבסולטית בידי החכמים, שאף השתמשו בסמכותם לקבוע הררים של דינים והלכות חדשים, גדרים וסייגים והכול על פי כללי הדרש של התנ"ך, ובסטייה מוחלטת מהפירוש המילולי של המקרא. המקרא נתפס כספר סתום, שיש לפשטו, לפרשו, להגדירו ולהסבירו מחדש על פי כללים מיוחדים ומוסכמים; כשהפרשנות החדשה נותנת תוקף הלכתי וסמכותי בידי החכמים להכריע בכל שאלה ולהוסיף דינים וגזירות הלכתיות שונים.

התנגדות לחכמים ולפרושים

המתנגדים העיקריים של החמים והפרושים בתקות החשמונאים היו הצדוקים שברובם צמחו מתוך משפחות כהונה ומשפחות מיוחסות ועשירות אחרות. אלה תמכו במרד החשמונאי, שנתפס על ידי כל השכבות המונותאיסטיות בעם היהודי, כמשימה לאומית נלהבת. אמנם בתחילה נתפסה ההנהגה החשמונאית כחלק טבעי מהזרם הפרושי, אך היות תומכי החשמונאים בעלי רקע אידאולוגי שונה, השפיע על כך מאוחר יותר. התגלו סדקים ותככים בבית חשמונאי, שהיה מעורב מהזרם הפרושי, הצדוקי וזרמים אחרים, שלא היה להם קו חשיבה משותף בכל הנודע לתחומי הדת והחברה. עם זאת הרוב המרכריע של העם היהודי היה ונשאר נאמן לפרושים ולחכמים, וכפי שכותב יוסף בן מתיתהו:

והיו הצדוקים נאמנים רק על העשירים, והעם לא היה כרוך אחריהם, ואילו העם היה בעל-ברית של הפרושים

— קדמוניות יג, 298

הקרע המשמעותי הראשון בין החכמים לחשמונאים נוצר בימי יוחנן הורקנוס, קרע שהתרחב בהמשך בימי יורשיו, עד שהשלום חזר לשרור בימי שלומציון המלכה.

מה שאיחד בכל זאת את כל הזרמים בעם היהודי הייתה הנאמנות ללא סייג לתורה לאלוקים ולדת היהודית. אמנם מחלוקות היו, אך כולן במסגרת הדת והנאמנות אליה. היה זה הנצחון הברור על גישת המתייונים שהתיימרה לערב פולחנים זרים ולעצב תרבות הלניסטית חדשה בעם היהודי. שרידי המתייונים שנשארו מחוץ לארץ ישראל והם נטשו בסוף כליל את דת אבותיהם, והתבוללו בין הגויים.

לאידיאל חשוב וסממן הנאמנות הבלתי מסוייגת לדת היהודית, היה קידוש השם והנכונות להיהרג על כך. אידאל זה היה תמיד קדוש ביהדות, אך הוא קיבל משנה תוקף ובעל משמעות היסטורית עמוקה בימי אנטיוכוס, כשהסיפורים הגדולים על קידוש השם שקרו אז, דוגמת חנה ושבעה בניה, היוו מקור גאווה והשראה לעם היהודי לדורותיו, והמרד ונצחונו שהדגישו את עליונות הדת ונאמניה, השרישו את האידאל ועיצבו את ההשקפה היהודית לדורותיה הבאים. כמו כן הנצחון שהושג, היה לשם דבר לאורך ההיסטוריה היהודית, כשסיפור המרד ולקחו משמש כדוגמה מרכזית לנאמנות לתורה וכמקור לעידוד והתחזקות רוחנית בקרב העם היהודי.