משתמש:ליאור/המדמנה/1

ישעיהו ליבוביץ ראה בעצמאותו המדינית המתחדשת של העם היהודי בבחינת הזדמנות היסטורית לעמת את ערכי המורשת היהודית מול מבחן המציאות. השקפה זו הוצגה באופן נהיר בחיבורו הנודע לאחר קיביה, שפורסם בעקבות פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953), בה נהרגו למעלה מ-60 מתושבי הכפר:

מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל פח ערכים ותכני-תודעה שלא הועמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו, ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם וכסולדים מפני גילויי-זוועותיו השכיחים של חברה אנושית: יצר שפיכות-הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו - או השתדלנו להתעלם - מן העובדה, שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא הייתה שפיכות-דמים זו מן האמצעים שבהם יכול היה קיבוצנו להשתמש לשם הגנה על קיומו ולשם סיפוקם של צרכיו ומאווייו. מבחינת התפקיד המוסרי, כמבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע

— ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4

ליבוביץ שב ומדגיש את היעדר הקדושה במדינה, שאינה אלא כלי חילוני להגשמת צרכיו השוטפים של העם. יחד עם זאת, הוא מוצא חשיבות בקיומה של המדינה, כהזדמנות להגשים את הערכים הדתיים הנעלים שהיו בבחינת אות מתה בגולה:

ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של שימוש בכוח לידינו : עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. (...) קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב ; הבעיה המוסרית מתעוררת בכל חריפותה בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב ; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

— ישעיהו ליבוביץ, שם, שם

אחיזת מולדת

דברים ברוח דומה מבטא אברהם ב. יהושע בספרו אחיזת מולדת. נאומו של יהושע בפני כנס של יהודי התפוצות עורר המולה בהבחינו בינם לבין יהודים שגרים בארץ. מן הנאום צוטטה האמירה "אני יהודי טוטלי, מפני שאני גר בישראל. אתם יהודים חלקיים". בראיון עיתונאי עם צאת הספר השיב יהושע באופן הבא לשאלה - למה אתה בדיוק מתכוון בהבדל בין היהודי החלקי למלא?

היהודי בגולה הוא יהודי חופשי בעצם, הוא חופשי מיהודי אחר, בעוד שפה אנחנו נשלטים על ידי יהודים. יהודים יכולים לשלוח אותנו לבית סוהר, ויהודים שולחים אותנו למלחמה, מטילים עלינו מסים, יהודים מפנים אותנו מהבית. כל הדברים האלה - שהם אלמנטריים לגמרי - חדשים באלפיים השנה מאז חורבן הבית. אני בסך הכל אומר: אתם יהודים חלקיים ברמה הזאת שאני מתמודד עם הטוטליות של המציאות ואני נמצא ביחסים מחייבים בין היהודים, בעוד שאתם, יהודי לא יכול לגעת בכם, יהודי לא יכול להטיל עליכם דבר, לא יכול לכפות עליכם דבר. הכל בעצם הוא רצוני. זו הנקודה.

— גידי וייץ ודרור משעני, אש ידידותית, הארץ, 14.02.2008

אצטלת הקדושה למדינה

באותה תקופה ניסתה ממשלת ישראל להתנער מהפעולה בקיביה, בטענה (כוזבת) שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים. נוכח זאת, טען ליבוביץ כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת. שורש הרע, לשיטתו, מונח בייחוס אצטלה של קדושה לענייני חולין, בה הוא רואה חילול השם ממש:

אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. (...) השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת וביטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת... זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא". מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו.

— ישעיהו ליבוביץ, שם, שם

ליבוביץ שב והתייחס לדבריו אלה בעקבות מעשי פשע של אנשי כוחות הביטחון, כגון בטבח כפר קאסם.