משתמש:רמי נוידרפר/בתי כלא בגטו

כלא הגטו

ב-15 בדצמבר 1941, הוקם בית מעצר (ארעסט הויז) שהפך אחר-כך לכלא (טורמע או תפיסה במסמכי הגטו). הקמת הכלא הייתה צמודה להקמת המחלקה הפלילית ונועדה לאפשר הטלת עונשי מאסר על עבריינים פליליים, אך גם על העוברים על צווי הגרמנים. כלא הגטו היה בתחילה כפוף לרובע השלישי אולם בהמשך הפך ליחידה עצמאית במעמד של רובע משטרתי.^[1] הוחזקו בו עצירים, אנשים שנדונו למאסר ואנשים שנאסרו בפקודת הגרמנים. שירתו בו כחמישה-עשר איש. לימים, אוחד מנהלית עם משטרת בתי המלאכה הגדולים.[2]

ניהול הכלא – מעצרים ומאסרים בגטו

ב-15 דצמבר 1941, הוקם כאמור בית סוהר בגטו, וב-15 במאי 1942 נוסף לו מתקן כליאה נוסף – בית מעצר למשתמטים משירות העבודה. לא הייתה בגטו הבחנה בין בית מעצר שבו נמצאים חשודים לפני משפטם, ובין כלא שבו נמצאים אנשים שהורשעו בדין על-ידי בית משפט, ונכלאו בו אנשים מקטגוריות שונות:

-       חשודים בעבירות פליליות או עבירות אחרות, שנעצרו לצורך חקירה.

-       תושבים שנענשו בעונשי מאסר מנהליים, ללא משפט.

-       תושבים שנכלאו בפקודת גורמי השלטון הגרמני, ללא משפט.

-       תושבים שנידונו למאסר על-ידי בית המשפט של הגטו ובהמשך על-ידי מחלקת הענישה.

-       הכלא שימש לכפיית ביצוע פקודות השלטון הגרמני והאלטסטנראט. מי שנתפס מתחמק מחובת העבודה, הושלך לעתים תכופות לכלא למשך הלילה ובבוקר שולח לעבודתו בהשגחת קציני המשטרה. כמו כן, נעצרו אנשים והוחזקו בכלא, ובהמשך בבית המעצר המיוחד לענייני עבודה כדי לוודא שלא יחמקו משילוחם למחנות עבודה מחוץ לגטו.

עם זאת, נוהלו גם בתי הכלא על-פי נהלים ותקנונים שניסו להבטיח, לפחות מראית-עין של מִנהל תקין וזכויות לנאשמים.^[3] ראשית, החל במאי 1942, נעשה ניסיון לעשות הבחנה בין אסירים "אמיתיים" לבין עבריינים על חובת העבודה. בית הסוהר של הגטו היה כפוף בלעדית למשטרה. נכלאו בו עצירים, האסירים הפליליים, האסירים המנהליים ואלה שקיבלו את עונשם על-ידי הגרמנים, בעוד בית המעצר לענייני עבודה נוהל בניהול כפול. החלטות המעצר היו בסמכות משרד העבודה, בעוד המעצר עצמו והאחריות לכליאה ולשמירת המקום היו בידי משמר השער של המשטרה היהודית. בית המעצר התנהל על-פי התקנון שהחליטו עליו מפקד המשטרה ומועצת הזקנים ב-23 בספטמבר 1942 ואשר כונה "תקנות בית המעצר בעבור מתחמקים מחובת העבודה בגטו".^[4] בתקנות היו 13 סעיפים, ובהם נקבע בין השאר, כי בבית המעצר מוחזקים:

א. אלה שנענשו על-ידי משרד העבודה על שעברו על החלטות בענייני עבודה.

ב. אלה החייבים להיות מוחזקים בבית המעצר עד להודעה מיוחדת של משרד העבודה.

ג. בעת שמתעורר הצורך שיהודים יעבדו במקום מסוים, יש להחזיקם עד להוצאתם לעבודה.

ד. אלה שנאספו בעת ביקורת כמשתמטים מחובת עבודה.

ה. עצירים הנשלחים על-ידי גופי המשטרה עם תעודות ליווי (עצירים ברשות המשטרה).

לבית המעצר התקבלו יהודים בצירוף הוראות בכתב ממשרד העבודה, שהתבקשה המשטרה לבצע.

אלה שנכלאו נשלחו בכל בוקר לעבודה, ובערב חזרו לבית המעצר.^[5] בית הסוהר הרגיל שימש בעיקר לענישה, ואילו בית המעצר לענייני עבודה שימש בעיקר לכפיית שילוחם של יהודי הגטו למקומות עבודה בגטו או מחוצה לו.

מסמך מעניין השופך אור על נוהלי הכלא, הוא סדרת מכתבים שבו הוזמנו מבתי המלאכה של הגטו שלטים דו-לשוניים ביידיש ובגרמנית.[6] מהחומר הזה אנו למדים בין היתר כי:

-       השילוט בכלא היה בגרמנית וביידיש, ולא בליטאית, הרבה לפני מעבר המשטרה לשימוש ביידיש.

-       הכלא כלל, נכון ליוני 1942, חדר למפקד ולמזכיר, חדר המזכירוּת, חדר משמר, חדר למפקד תורן ושלושה תאי מעצר.

-       ביקורי קרובים הותרו פעמיים בשבוע ביום שני ובשבת, בין 17:00 ל-18:00.

-       האסירים יכלו להיפגש אישית עם מפקד הכלא, אם רצו בכך, בימים ראשון, שלישי ושישי.

-       בעלי עניין אחרים (קרובים?) יכלו להתקבל לשיחה פעמיים ביום, בבוקר ואחר-הצהריים.

-       הוגשו שתי ארוחות ביום, בין 13:30 ל-14:30 ובין 17:00 ל-18:00.

-       היו שלטי אזהרה שאסרו לירוק, ואולי ניתן להסיק מכך שהעישון הותר.

---

[1] פקודה בנושא פורסמה ב-30 בדצמבר 1942, געשיכטע, עמ' 149.

[2] כאמור, היה בגטו גם בית מעצר לעברייני חובת העבודה, שהיה כפוף למשמר השער.

[3] ראה תקנון הכלא, R973-2-14-40.

[4] לא מצאתי עדיין תקנון זה, הפרטים לעיל על-פי ההיסטוריה, עמ' 230.

[5] הכוונה הייתה קרוב לוודאי למנוע ממשתמטי עבודה לבלות את זמנם בכלא, בתנאים טובים לאין-ערוך מאשר ברוב אתרי עבודת הכפייה, או להסתתר בסיום המשמרת.

[6] R973-1-5-129, מ-17 ביוני 1942.