משתמשת:AllaRo/אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה
שרה פיקסמן (קנוט)
שרה פיקסמן. פריס, לכל המאוחר ב-1940
שרה פיקסמן.
פריס, לכל המאוחר ב-1940
לידה 26 באוקטובר 1905
פטירה 22 ביוני 1944, בת 38 (בגיל 38)
מקום קבורה טולוז, בית קברות Terre-Cabade
כינויים נוספים רג'ין
ידועה בשל השתתפות בתנועת ההתנגדות הצרפתית
תקופת הפעילות 1940–1944 (כ־4 שנים)
מקצוע משוררת, אשת מחתרת
תפקיד חברה במפקדת הצבא היהודי (עמי 118)
השקפה דתית יהדות
בן זוג דוד קנוט

אריאדנה סקריאבינה (26 באוקטובר 1905 - 22 ביולי 1944) הינה משוררת רוסית, פעילת תנועת ההתנגדות הצרפתית. בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין.

התגיירה ונישאה למשורר היהודי דוד קנוט. במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה את המחתרת היהודית הצרפתית הצבא היהודי, וכן הצילה ממוות הרבה יהודים. נרצחה על ידי הגסטפו בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור צרפת[1]

ביוגרפיה עריכה

אריאדנה סקריאבינה נולדה בעיר בוגליאסקו (Bogliasco) שבאיטליה מחוץ לנישואין, לאלכסנדר סקריאבין וטטיאנה שליוצר. באותו זמן סקריאבין היה נשוי פורמאלית עם אשתו ורה איבנובנה סקריאבינה, שהיו לו אתה ארבעה ילדים, אבל גר כבר כמה שנים עם טטיאנה שליוצר. אריאדנה, הבת הראשונה של סקריאבין ושליוצר, בלידה קיבלה את שם משפחתה של אמה - שליוצר. כיוון שאשתו אף פעם לא הסכימה להתגרש עם סקריאבין, למרות שהוא גר עם שליוצר עד סוף חייו, אריאדנה קיבלה שם משפחה של אביה רק לאחר מותו ב- 1915, ע"פ האישור המיוחד מידי הצאר.

אריאדנה שליוצר עריכה

השם אריאדנה היה רמז למצב המסובך של הוריה ולתיקוות לעתיד הקשורות עם ילידתה של הבת הבכורה שלהם. בנוסף למצב המשפחתי, גם המצב הכלכלי של המשפחה אז היה קשה. היחסים של סקריאבין עם חברת ההפקה הידרדרו, כבר שנה הוא ניהל חיים של מוסיקאי נודד. בבוגליאסקו הם גרו בבית צנוע ליד פסי הרכבת.

אירופה, אמריקה עריכה

במשך 1905 — 1910 משפחתה של אריאדנה עברה ממקום למקום: ז'נבה, אמסטרדם, בלגיה, אמריקה, פריס, לוזאן. חלק גדול מהזמן אריאדנה נשארה אצל הדודות של אמה באמסטרדם, ללא ההורים. ב- 1907 בלוזאן נולד האח הקטן של אריאדנה יוליאן.

רוסיה עריכה

לאחר חמש שנים באירופה ואמריקה, המשפחה חזרה לרוסיה ב- 1910 והשתקעה במוסקבה. זמן קצר אחרי חזרתם אריאדנה עשתה טבילה לפי טקס אורתודוקסי. בעוד שנה נולדה במשפחה אחותה הקטנה מרינה.

ביתו של סקריאבין היה אחד המרכזים המוסיקליים והפואטיים במוסקווה. הילדים גדלו באווירת האמנות והיצירתיות. במשפחה דיברו כמעט אך ורק צרפתית. יחד עם זאת, ההורים לא בילו הרבה זמן עם הילדים. לאוניד סבנייב בזיכרונות על סקריאבין כתב:

אהבתו של אלכסנדר ניקולאיביץ אל הילדים הייתה אבסטרקטית ותאורטית, לפעמים פינק אותם, בדרך כלל בפגישה ובפרדה, או כשלפני השינה הילדים באו לנשק את ההורים. טטיאנה פיודורובנה טיפלה בילדים יותר, אבל גם "היותר" הזה לא היה הרבה

 
הילדים של אלכסנדר סקריאבין: אריאדנה, מרינה, יוליאן

סרגיי קוסביצקי נזכר את אריאדנה:

היא היתה שדון קטן, כולם פחדו ממנה. היא היתה קטנה, אבל כשהיא פרצה כרוח סערה לחדר, כולם קפאו במקומם. היא לא פחדה מאף אחד. אמה ואביה כעסו, אבל לא ידעו מה לעשות איתה

אריאדנה התחילה לכתוב שירים ולנגן בגיל צעיר, ליוליאן היה כשרון להלחנה, מרינה ציירה. בנוסף לבית הספר, אמם דאגה להעשרתם של הילדים בבית בתחומי המוסיקה ובמקצועות אחרים, והיו גם מורים פרטיים. בבית היו תנאים טובים ללימודים, בין היתר, היתה בבית ספריה גדולה.

אנטישמיות במשפחה עריכה

במשפחה היו גם הלכי רוח אנטישמיים, בעיקר מצד האמא. לאח שלה בוריס שליוצר היה מראה יהודי בולט.

המבקר המוזיקלי לאוניד סבנייב חשב שטטיאנה ובוריס היו יהודים, כמו שהוא כתב בתום לב. ע"פ זכרונותיו, טטיאנא פיודורובנה התביישה משורשיה היהודיים האפשריים ועשתה את המקסימום בשביל להסתיר קשר כלשהו עם הלאום הזה[2]. (הגירסה המקובלת למוצאם של השליוצרים היא שמוצא האמא היה מבלגיה והאב — יוצא העדה הגרמנית ברוסיה[3]. סקריאבין היה שותף לאנטישמיות של אשתו, אבל היה פחות קיצוני, כי הכיר בשליחות היסטורית חשובה של היהודים. יחד עם זאת, הוא חשב שאסור להם לכהן בתפקידים בכירים.

מות האב עריכה

27 באפריל 1915 אלכסנדר סקריאבין נפטר מאלח דם. בדקות אחרונות לפני מותו הוא הספיק לחתום על צב הירושה ועל הבקשה לצאר על אימוץ הילדים. אשתו הראשונה, ורה איבנובנה, כתבה אז גם היא לצאר על הסכמתה להכרת הילדים של סקריאבין ושליוצר כילדים חוקיים.

אריאדנה סקריאבינה עריכה

שבוע אחרי המוות של האב הילדים שלו קיבלו רשות לשם המשפחה סקריאבין, אבל המשפחה נשארה בלי הכנסות כספיות. לאט-לאט טטיאנה שליוצר מצאה את הכסף לחיים נורמליים, בעוד אריאדנה ואחיה המשיכו ללמוד בבית הספר המוזיקלי. אבל שתי המהפכות של שנת 1917 שוב החמירו את המצב ורעב התחיל במוסקבה.

קייב עריכה

משפחת סקריאבין עזבה את מוסקבה ועברה לקייב כי שם המצב היה טוב יותר. אבל גם שם לא היה בטוח, הייתה מלחמת אזרחים, השלטון עבר מיד ליד. למרות הקשיים, יוליאן למד בקונסרבטוריום אצל גליאר. באותו זמן החליט השילטון הסובייטי להקים את מוזאון סקריאבין במוסקבה. טטיאנה פיודורובנה נסעה הרבה פעמים למוסקבה בעוד הילדים נשארו בקייב. ביוני 1919, בהעדר אמו, יוליאן טבע בדנייפר. אריאדנה הרבתה להגיד לחברותייה שיוליאן היה עוד יותר מוכשר מאביו. אחרי מותו היא פחדה להכנס למים עד סוף חייה.

נובוצ'רקסק עריכה

לאחר מותה של בנה טטיאנה פיודורובנה נשברה. היא חזרה למוסקבה ביחד עם ביתה הקטנה מרינה. אריאדנה התחילה ללמוד במכון סמולני , שבאותו זמן הועבר לנובוצ'רקסק. כשאריאדנה נשארה לבד, התגלה אופייה החופשי והאמיץ. חברתה י. קלבינה, שלמדה ביחד עם אריאדנה במכון סמולני, כתבה:

אנחנו, האינטליגנטים של אז, התביישנו להגיד למישהו שעשינו דברים פשוטים: אספנו קרשים לצורכי חימום, חיפשנו איך להרוויח כסף לאוכל. פעם מורת ההיסטוריה סיפרה לנו איך היא התעייפה אחרי שיצרה לבנות מזבל אורגני במשך יום שלם. אריאדנה אמרה מייד: "למה עשית את זה לבד. אילו היית אומרת לי, הייתי עוזרת לך". היא מעולם לא התביישה בעונייה ולא בחלה באף עבודה[3]

חברות נזכרו גם את הנגינה המעלה שלה בפסנתר. לאחר זמן קצר מכון סמולני נסגר ואריאדנה חזרה למוסקבה.

חזרתה למוסקבה עריכה

בחורב 1920 — 1921 אריאדנה למדה בבית הספר. למרות העוני שלה, היא התנהגה ביהירות והרבה תלמידי כיתה לא אהבו אותה. אבל היא לא היתה זקוקה לאהדה והתעלמה מכל לעג. באותו זמן היא כבר הייתה אישייות מבוגרת, עם העופי שנשאר לכל חייהה: חסרת-פשרות, אמביציוזית ופרפקציוניסתית. בגיל 15 היא אהבה ספרות ושירה וכתבה שירים בעצמה. דפים עם שירים שכתבה בכתב יד ילדותי נשארו. חוקרת ספרות ריבקובה מציינת שהשירים תמימים האלה היו דומים לשירים של מרינה צבטייבה.

משפחות של סקריאבין וצבטייבה היו קרובות מאוד. מרינה צבטייבה עזרה לטטיאנה פיודורובנה כשהיא הייתה ממש זקוקה בעזרתה. יום ולילה צבטייבה הייתה ליד המיטה של האישה החולה. גם הבנות שלהן, שתי אריאדנות, היו חברות. נשארו שירים של אריאדנה סקריאבינה של אותו זמן, החתומים "אריאדנה אורליצקיה". השם הבדוי "אורליצקיה", כנראה קשור למחזה האהוב ע"י אריאדנה "L'Aiglon" (ברוסית "אורליונוק") של אדמון רוסטאן, מתורגם לרוסית ע"י מרינה צבטייבה ב-1910—1911.

בלי לסיים את בית הספר, אריאדנה התחילה ללמוד באוניברסיטה המדינית של מילה. בין המורים של אריאדנה באוניברסיטה היו דמיטרי אושקוב וולרי בריוסוב. בינואר 1922 סגרו את האוניברסיטה. במרץ 1922 אם של אריאדנה מתה ממחלות שהיו תוצאות של דיכאון קשה. אחרי קבורתה של טטיאנה פיודורובנה בבית העלמין נובודוויצ'יה, ליד סקריאבין, המשפחה עזבה את רוסיה לעולם. מרינה עברה לקרובי משפחה בבלגיה, ואריאדנה עם סבתה — לבוריס שליוצר.

פריז עריכה

ממכתבים של ידידיה אפשר להבין, שבהתחלת החיים בפריס המצב הכלכלי של אריאדנה היה קשה מאוד. למשל, מיכאיל גרשנזון כתב ללב שסטוב על מאמצים שלו ושל גולדנווייזר לארגן קונצרט במטרה לאסוף כסף לאריאדנה. הציפיות היו לאסוף 300$ (חמשת אלפים פראנקים), שזה, כמו שהוא כתב, היה לפחות משהו. בהגעתה לפריס היא נרשמה לפקולטה פילולוגית בסורבון. ב-1923 היא נכנסה לחוג של משוררים רוסים "צ'רז" (מעבר, ברוסית: "Через"). דוד קנוט, שבעתיד נהיה הבעבלה האחרון של אריאדנה, השתתף גם הוא באותו חוג.

הספר הראשון והנישואין הראשונים עריכה

ב-1924 אריאדנה פירסמה בפריס את לקט השירים הראשון שלה שנקרא "שירים". הביקורת בעיתון של המהגרים הרוסיים "זבינו" (חוליה, ברוסית "Звено") ע"י גאורגי אדמוביץ הייתה שלילית לחלוטין. שמעון ליברמן בעיתון "נקנונה" (ערב ל-, ברוסית "Накануне") כתב שהשירים של אריאדנה היו בינוניים. ע"פ דעתו של החוקר ולדימיר חזן, בשירה של אריאדנה, למרות הפתוס הנוצרי, נראים סימנים של כישרון מובהק. בשיר "יהושע בן נון" מבוטאת הגישה המקורית של אריאדנה לנושאים התנ"כיים. היא מתיחסת לאחד המעשים החשובים של יהושע — עצירתה של השמש — כלחטא נגד הטבע אשר נראה שיהושע בעצמו הזדעזע ממנו. הספר הראשון היה גם הספר האחרון של אריאדנה, כי היא לא הייתה מרוצה, לא מהספר, לא מהתגובות, וקודם כל, מעצמה.

בהתחלת 1924 אריאדנה התחתנה עם היהודי הצרפתי דניאל לזרוס. לזרוס היה פסנתרן ומלחין, מבחינה אישית ומוזיקלית קרוב לחברי קבוצת השישה, ממשיך דרך של אריק סאטי, מעריץ של סקריאבין. השניים התחתנו למרות התנגדותם של קרובי משפחת לזרוס. אמו של דניאל שנאה את אריאדנה מארוחת הצהריים המשותפת הראשונה ונתנה לה כינוי "צועניה". בנישואין עם לזרוס אריאדנה ילדה שתי בנות: טטיאנה-מרים (1925) ובטי (1926). אבל היחסים בין אריאדנה לבין בעלה הדרדרו, וזמן קצר אחרי לידתה של בטי אריאדנה לקחה את הבנות ועזבה את לזרוס לעולם.

הנישואין השניים עריכה

ב-1928 אריאדנה התחתנה עם היהודי הצרפתי רנה מג'ן, מורה לספרות הצרפתית בליקיאון. משפחת מג'ן התייחסה טוב לאריאדה ולבנותייה, הזוג הנשוי והבנות גרו בדירה גדולה ויפה, לילדים הייתה מטפלת. בכל זאת, הנישואין השניים היו אפילו פחות מוצלחים מהנישואין הראשונים. בהיותה בהריון אריאדנה החליטה שלילד צריך להיות אב אחר. היא שיקרה למג'ן שהילד לא ממנו, וכשהבן שלה, אלי, גדל, אמרה לו שאביו הוא דוד קנוט. היא עזבה את מג'ן; הוא קיבל את זה קשה מאוד ולא הסכים לתת לה גט במשך שנתיים[4]. רק לעת זיקנה נודע לו שיש לו בן, כשאלי ביקר אצלו ואמר את האמת.

חוה קירשנר (שם נעוריה יווה צירינסקי), חברתם הקרובה של אריאדנה ודוד קנוט[4], נזכרת:

קנוט ניסה לשכנע את אריאדנה לא לשקר לילד, אבל לא הצליח. אם היא החליטה משהו, היה בלתי אפשרי לשנות את דעתה. למשל, היא החדירה ללבו של אלי את הרעיון שהוא צריך להיות מלח, והוא אכן נהיה מלח

פגישה ורומן עם דוד קנוט עריכה

אחרי מהפכת אוקטובר הרבה אנשי תרבות ידועים שלא קיבלו את השלטון הסובייטי היגרו מרוסיה. פריס נהייתה מרכז של גל ההגירה הזה. שם התבססו בונין, ברדיאייב, שסטוב, שאליאפין והרבה אחרים. ציבור המהגרים הרוסיים היה ציבור נפרד, שכמעט ולא עבר התבוללות תרבותית. הייתה לו אג'נדה משלו, התפרסמו ספרים ועיתונים ברוסית, היו מסעדות, גני ילדים ובתי ספר רוסיים, רוב המהגרים התחתנו בתוך הקהילה.

היהודים היוו חלק נפרד וניכר מאוכלוסיית המהגרים, במיוחד מבין האינטלקטואלים. הייתה להם אג'נדה משלהם: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בתחילת שנות ה-1930 זאב ז'בוטינסקי גר בפריס וכן היה שם מרכז של ציונות רוויזיוניסטית. אריאדנה סקריאבינה, רנה מג'ן ודוד קנוט היו חלק מהציבור הרוסי-יהודי הזה. ע"פ ולדימיר לזריס[5], אריאדנה וקנוט היו משתתפים בחוג "גטרפק" (ברוסית "Гатарапак") שהיה קשור לתנועה צרפתית אמנותית-תרבותית אוונגרדית דאדא. כנראה הכרותם התרחשה באחד מהערבים הספרותיים של אותו החוג.

דוד קנוט, יהודי בסרבי שנולד בקישינב, היגר לפריס ב-1920. כמו אריאדנה ובניגוד לבעליה הקודמים, הוא לא נמנע מאף עבודה קשה או לא מכובדת: עבד בבית חרושת, היה פועל פשוט, התעסק בצביעת בדים, אחר כך פתח מסעדה זולה ברובע הלטיני, שאחיותיו ואחיו הקטן עבדו שם כמלצרים. בתחילת שנות ה-1930 הוא עבד כשליח בחברה מסחרית גרמנית ונסע במשך ימים שלמים בתלת-אופן לצורך העברת סחורה. יחד עם זאת, קנוט השתתף בחיים הספרותיים של פריס "הרוסית" באופן מתמיד, כמעט כל האגודות וחוגי המשוררים בעיר הוקמו ופעלו בשיתופו.

דוד קנוט התחיל לכתוב שירים ולפרסם אותם בעת מגוריו בקישינב, אבל נהייה משורר מפורסם רק בפריס. שיריו, המלאים בנושאי תנ"ך, הרשימו את אריאדנה, שגם היא התעניינה בנושאים האלה. הרומן שלהם התחיל בסוף 1934[6], עשר שנים אחרי ההכרות הראשונה ביניהם.

באוגוסט 1937 בבית קפה במונפרנאס אריאדנה ודוד נפגשו עם רב החובל של ספינת מפרש "שרה א'" ירמה הלפרן. הלפרן התכוון לשוט לארץ ישראל בקרוב והציע לקנוט להשתתף כמלח. דוד הסכים בשמחה. במשך הסתיו דוד שהה בארץ ישראל וכתב לאריאדנה ולחברת משפחתם יווה צירינסקי מכתבים מלאי התלהבות. יווה עלתה לארץ ישראל ב-1940, שינתה את שמה ל-"חווה", התחתנה עם אלי קירשנר וגרה בארץ עד סוף חייה ב-2006. אבל לאריאדנה לא יצא לראות את הארץ, ובדמיונה, על אף סיפוריהם של דוד ויווה, הארץ נשארה בעידן התנ"ך או לכל הפחות, היא עתידה לחזור לאותה תקופה.

אני מניחה שאילו אריאדנה הייתה עולה לארץ ישראל, היא הייתה דורשת שיהיה שם מלך, כמו דוד המלך. רק אז היא הייתה מרוצה[5].

חוה קירשנר

במשך זמן רב היא כתבה ספר בשם "לאה ליפשיץ". היא לא הראתה את הספר הלא גמור לאף אחד, אבל לפעמים קראה קטעים ממנו. הרב פנחס (פאול) רויטמן, אחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית באירופה ובצפון אפריקה[7], נזכר באמירה מהספר: "גוי מאמין — יהודי יודע". הספר "לאה ליפשיץ" לא היה גמור ולא שרד.

דוד קנוט בהיותו בארץ ישראל התחיל לעבוד על לקט השירים "הארץ העתיקה" (ברוסית "Прародина") והנושא של הספר ניהיה בשבילו מרכזי ומשמעותי, אשר השפיע לא רק על יצירותיו. בחזרתו לפריס קנוט פירסם את "האלבום של התייר" — לקט מכתבים ורשימות. באותו זמן עלה בו הרעיון להוציא עיתון יהודי אקטואלי ראשון בצרפתית, אבל הוא לא הצליח לגייס את המימון הדרוש.

ציונות עריכה

אריאדנה ודוד התעניינו בציונות ועקבו בדאגה אחר התגברות האנטישמיות באירופה. לאט לאט שנייהם נהיו ציונים הדוקים, אבל אריאדנה החלה לראות עצמה יהודיה והשקפותיה נהיו יותר קיצוניות מהשקפותיו של דוד, ואף רדיקליות. למשל, בדיון במועדון "פובור" בנושא פרסום הספר "זוטות בדבר רצח המוני" של לואי פרדינאן סלין, אריאדנה אמרה:

האנטישמיות הינה נצחית, כמוה כשנאת המשרת לאדוניו. שנאה זאת מופנית כלפי כל אחד אשר לו יתרונות כלשהם על אחרים. והעולם המתורבת חי בזכות העושר הרוחני של היהדות. לכן, זה ברור מאליו שהוא יכול רק לשנוא את היהודים

בשביל אריאדנה יהדות לא הייתה רעיון כללי ומופשט, אלא אהבה בוערת אשר מלאה את כל מהותה[6]. היא התייחסה בחומרה, ואף בשנאה ואכזריות, כלפי גילויי האנטישמיות הכי זעומים. היא גם לא סבלה בדיחות על יהודים[8], וכשהיא התחילה לעמוד על דעתה, ציונים אחרים סתמו את אוזניהם. פעם בשיחה עם לייב יפה אריאדנה הצהירה שהיא רואה רק שתי אפשרויות "לפתור את בעית הערבים": להבריח אותם "מאדמתנו" או לחתוך את גרונותיהם. מאותו רגע והלאה לייב יפה לא רצה לשמוע על אריאדנה. היא גם הייתה סבורה שהפרוטוקולים של זקני ציון הם הדרכה אמיתית לארגון עבודת המחתרת.

ולדימיר חזן מספר על המקרה הבא: בזמן מלחמת העולם השנייה ביקר בבית של קנוט יוליאן טובים שברח מפולין הכבושה עם אשתו סטפניה. שנייהם היו יהודים אבל סטפניה התביישה ביהדותה ואף פעם לא הודתה בה. בשיחה סטפניה אמרה שפניהם של יהודים בדרך כלל אינם יפים בגלל האפים הגדולים. אריאדנה הדפה טענה זאת בהצהרה ש"פניהם של הגוים דומים לתחת".

הקוריוז היה בזה שהנוצרית האורתודוקסית אריאדנה הגנה על היופי היהודי מיהודיה, סטפניה טובים, שבגלל המקרה, לעולם לא ביקרה בביתו של קנוט יותר, ובעלה, שהיה שושבין בחתונה של אריאדנה ודוד, ישב ליד שולחן החתונה לבד, בלי אשתו[6].

עוד מקרה מאפיין את יחסה של אריאדנה לציונות היה בבית קפה בפריס. זאב ז'בוטינסקי נכנס לחדר ואריאדנה שקודם ישבה ליד השולחן פתאום קפצה ונעמדה דום בהצדעה למנהיג הרוויזיוניסטי. אי אפשר היה לשכנע אותה לשבת ללהמשיך לאכול. היא התישבה רק אחרי שז'בוטינסקי עזב את בית הקפה[6].

בתחילת 1939 (ע"פ מקור אחר [9] בתחילת 1938) דוד, אריאדנה ויווה סוף סוף התחילו להוציא את העיתון: את רוב הכסף הנדרש תרמה אמה של יווה. שם של העיתון היה "Affirmation" (הצהרה) ומטרתו — התעוררות של תודעה לאומית יהודית. קנוט היה גם העורך וגם הפובליציסט. תחילת הוצאת העיתון נהייתה אירוע חשוב ליהודי פריס וז'בוטינסקי לפעמים ביקר במערכת העיתון. בשנת 1939 דוד, אריאדנה ויווה הוזמנו לז'נבה לקונגרס הציוני ה-21. כחברי ועד העיתון "Affirmation" שלושתם השתתפו בכל המושבים של הקונגרס.

שרה עריכה

שבוע אחרי סיום הקונגרס התחילה מלחמת העולם השנייה[10]. קנוט גוייס לצבא הצרפתי ביום הראשון של המלחמה ובאותו יום יצא הגיליון האחרון של העיתון "Affirmation". דוד שירת בפריס. ב-30 במרץ 1940 אריאדנה ודוד התחתנו רישמית, וכמה ימים לאחר מכן אריאדנה עברה גיור. היא קיבלה את השם היהודי "שרה" והתחילה לדרוש מכולם לקרוא לה רק בשם הזה. לזריס מדגיש שהצעד החשוב הזה בשביל אריאדנה היה מעשה גבורה, זאת בגלל פחד המים שממנו היא סבלה לאחר מות אחיה יוליאן - הרי היא היתה חייבת לטבול במקווה. הגיור של אריאדנה עשה רעש גדול בציבור המהגרים הרוסיים, חלקם קיבלו אותו כאובדן אישי.

במרץ 1940 יווה צירינסקי עזבה עם משפחתה לפלסטין. עקב התקרבות ההצבא הגרמני לפריס קנוט הועבר לדרום צרפת עם היחידה הצבאית שלו. אריאדנה עם הילדים נשארה בפריס. היא רשמה את אלי הקטן לגן ילדים והתחילה לעבוד במפעל, אבל תוך שלושה ימים המפעל נסגר. אנשים התחילו לברוח מפריס, בוריס שליוצר קרא לאריאדנה להגיע אליו לפירנאים, אבל היא לא יכלה לעזוב בלי לדעת מה קורה עם בעלה. יום לפני כניסת הגרמנים לפריס ב-14 ביוני 1940 דוד הצליח להודיע לאריאדנה שהשתחרר ומחכה לה בטולוז, והמשפחה עזבה את פריס במהירות.

טולוז עריכה

טולוז נמצאה ב"אזור החופשי" שלא היתה בו לחימה וכוחות כיבוש, אבל פעלו משתפי פעולה ומיליציות שהורכבו מתושבי המקום. העיר הייתה מלאת פליטים, ביניהם הרבה יהודים. קנוט, כמו יהודים אחרים, ניסה להסיג ויזה לאמריקה או למקום אחר, אבל הוא לא הצליח. לא היו מקומות מגורים, מחירי הדירות עלו ברמות. אריאדנה שלחה את בנותיה לשלוצר, אבל אחרי מספר חודשים מרים חזרה. לבסוף, לאחר מאמצים, המשפחה התחילה לגור בדירה קטנטנה במרתף. היה רעב, הסכימו לכל עבודה שהוצעה. זמן מה דוד עבד כשומר בבית חולים פסיכיאטרי. בנוסף, בני המשפחה הפסיקו לדבר ברוסית ועברו, לצורך הקונספירציה, לדבר צרפתית בלבד.

הקמת הצבא היהודי עריכה

בסוף יולי 1940 התקיימה פגישה בין דוד ואריאדנה קנוט ואברהם פולונסקי ואשתו אז'ני. מאוחר יותר אברהם נזכר ביום הפגישה כיום בו המחתרת היהודית הפכה מרעיון למציאות (עמ' 81).

עם ההתגברות האנטישמיות באירופה ובמיוחד אחרי כיבוש צרפת ע"י הגרמנים והקמת משטר וישי בני זוג פולונסקי, כמו אריאדנה וקנוט, הגיעו למסקנה על הצורך להקים מחתרת יהודית לפעילות נגד הנאצים. לפולונסקי היה ניסיון פעילות מחתרתית: במשך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא הקים מחתרת יהודית שפעלה לצד הצבא האדום נגד פטליורה[11]. אברהם ואז'ני השתתפו בקונגרס הציוני ה-21 באוגוסט 1939 ולא קיבלו שם תשובות הולמות לשאלות הקיומיות שעמן יהודי אירופה נאלצו להתמודד באותו זמן (עמ' 70). במשך השנה אחרי הקונגרס המצב של יהודי אירופה החמיר אף יותר ובני הזוג פולונסקי נהיו משוכנעים שעליהם להקים את המחתרת. הם המציאו את השם "היד החזקה", שמצד אחד הזכיר פסוק מהתנ"ך "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ומאידך קבע חד-משמעית שיהודים על כל מהלומה ישיבו במהלומה משלהם (עמ' 73).

בפגישה בין הזוגות קנוט ופולונסקי נוסחו המטרות העיקריות של המחתרת: גם הגנה וגם התקפה, ואופן הפעולה: הגוף יהיה חשאי לחלוטין. אחרי הפגישה אברהם הציע ללוסיין לובלין להצטרף לפיקוד המחתרת והוא הסכים (עמ' 82). אז'ני כתבה מסמך ובו הכרזת הקמת המחתרת והפניה ליהודים להצטרף. דוד ואריאדנה כתבו חוברת "מה לעשות" (בצרפתית "?Que faire") על בעיות היהודים בכלל והמצב הנוכחי בצרפת בפרט. בחוברת הם הוכיחו את הכרחיות הקמת המחתרת היהודית. באמצע אוגוסט 1940 התקיימה פגישה נוספת בין שני הזוגות קנוט ופולונסקי, לובלין וכמה חברים הקרובים שלהם, שם פורטו מטרותיה של המחתרת. בין המטרות היה סיוע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו תחת הקיבוש הנאצי ושלטון וישי (עמ' 83). בספטמבר 1940 הרעיון של "היד החזקה" התממש: בטולוז הוקם התא הראשון שלה. התאים ב"יד החזקה" נקראו "מבצרים" (עמ' 84).

כאשר כמות המשתתפים במחתרת גדלה, היא קבלה שם חדש - "הצבא היהודי" (עמ' 89). ע"פ רנה פוזננסקי, הארגון "הצבא היהודי" שנוסד ע"י דוד קנוט, רעייתו אריאדנה סקריאבינה (רז'ין), אברהם פול פולונסקי ורעייתו אז'ני, היה הכי חשוב ומשמעותי בין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודים בצרפת. [12][13].

רג'ין עריכה

לצורך חשאיות אריאדנה-שרה לקחה לעצמה את השם המחתרתי רג'ין. השם המחתרתי של אברהם פולונסקי נהיה "פול" ושל אז'ני — "בת מתתיהו".

פעילות במחתרת עריכה

בשנה הראשונה עיקר הפעילות של אנשי הצבא היהודי היה הספקת מזון לפליטים מגרמניה. עם הזמן הם התחילו לבצע משימות אחרות: אנשי המחתרת השיגו נשק ומידע סודי, הסתירו ילדים יהודיים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ומנזרים. הם גם העבירו פליטים דרך הגבול לשוויץ וספרד, חילקו עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שוויץ, ביצעו מעשי חבלה נגד הנאצים ומשתפי הפעולה. המשימה הכי קשה ומסוכנת הייתה העברת ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז. אריאדנה עשתה את העבודה הזאת לבד או עם עוזרת. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאי 7 עד 12, אותם העבירו ברכבות. לצורך הסודיות לימדו את הילדים איך להתנהג בדרכים בשביל לא להראות כקבוצה מאורגנת ולא להעלות חשד. את הילדים גם הדריכו להיות מוכנים למצבים בילתי צפויים. את הנשק גם העבירו ברכבות, בתוך מזוודות.

הצבא היהודי עשה גם פעולות לחימה. לא רחוק מטולוז, באזור ההר השחור האנגלים הצניחו נשק לתנועת ההתנגדות הצרפתית. אם הצרפתים לא הגיעו למקום, אנשי המחתרת היהודית לקחו את הנשק. אחת המשימות החשובות הייתה חיסול של של מי שכונה פיזיונומיסטים — סוכני גסטפו שהתבוננו באנשים ברחובות תוך חיפוש יהודים וניסו לזהותם ע"פ מראה פניהם. אחרי כמה חיסולים מוצלחים הרשת של הסוכנים האלה הפסיקה לפעול.

בטי עריכה

החיים של בטי, בתה של אריאדנה, אצל הדוד שלה בוריס שליוצר בתחילה היו בטוחים. שליוצר אף הסיט את בטי נגד היהודים והיהדות. למרות זאת, פעם הנאצים חשדו בו כיהודי וקומוניסט וכלאו אותו ביחד עם בטי לכמה ימים. בהשפעתו של שליוצר בטי אפילו רצתה לעבור לנצרות קתולית וכתבה על זה לאמה. אריאדנה אמרה: "אם בטי תתנצר, אני אהרוג אותה ואת עצמי", ומיד לקחה את ביתה אליה לטולוז. בטולוז בטי, בהשפעת המכתבים מבוריס שליוצר ובניגוד לרצונה של אריאדנה, המשיכה לשמור על אורך חיים נוצרי. אריאדנה נאלצה לבקש עזרה מהרב פנחס רויטמן, שעבד עם נוער, והוא הצליח לשנות את דעתה. אריאדנה התחילה לקרב את בטי לפעילות מחתרתית.

בגידות בצבא היהודי עריכה

בנובמבר 1942 המשטרה עצרה את ארנולד מאנדל — איש הצבא היהודי שהתקבל ע"פ המלצת קנוט ואריאדנה. הם הכירו אותו בפריס, מאנדל היה חבר משפחה וכתב ב-"Affirmation". הוא קיבל משימה להפגש בעיר לורד עם ראש המנזר, שעל פי ההערכות התייחס טוב למחתרת היהודית, אבל הוא הסגיר את מאנדל. במשטרה מאנדל גילה את השם והכתובת של קנוט. דבר זה נודע לאנשי המחתרת וכשהשוטרים הגיעו לדירה של קנוט, הם לא מצאו שום הוכחות לפעילות מחתרתית. בכל זאת לקנוט היה מסוכן להשאר בצרפת והוחלט שהוא חייב לעזוב לשווייץ. קנוט ביקש מאריאדנה, שהייתה בחודש השני של הריונה, לנסוע איתו, אבל היא סירבה. קנוט עזב לבד. ב-22 במאי 1943 אריאדנה ילדה בן ונתנה לו את השם יוסף: "הילד הזה ידע חופש מה הוא. הוא יחיה במדינה יהודית!" בנובמבר אריאדנה שלחה לשווייץ את אלי בן ה-8, ובעוד חודש — את מרים עם יוסי בן החצי שנה. רק בטי נשארה עם אריאדנה בטולוז.

בתחילת 1944 הצבא היהודי היה מספיק חזק בשביל לארגן גדוד נפרד לעזרת בעלות הברית בשיחרור צרפת. בשביל זה היה צורך בקשר עם לונדון. אדם בשם שארל פורל יצר קשר עם אנשי המחתרת, אמר שהוא סוכן אנגלי והביא הוכחות. אנשי המחתרת בדקו את ההוכחות והחליטו שאפשר להאמין לפורל. לאחר כמה פגישות, שבאחרונה שבהן השתתפו מפקד המחלקה אנרי פורילס והמדריך הצבאי ז'אק לזרוס, ב-17 ביולי 1944 החליטו לשלוח ללונדון משלחת שכללה את ז'אק לזרוס והרב רנה קפל. פורל הציע לשניים לנסוע במכוניתו עד שדה תעופה בפריס ומשם לצאת ללונדון. בדרך הנהג של המכונית פתאום הסתובב, כיוון אקדח לאנשי המחתרת ואמר שהם במעצר. פורל הסיע את השניים לפריס לגסטפו. למחרת עוד 25 בכירים של הצבא היהודי הגיעו לגסטפו (ע"פ מקור אחר[14] 37 אנשים היו עצורים). התברר שפורל היה סוכן של אבווהר.

מותה של אריאדנה עריכה

אחרי שהרבה מאנשי המחתרת נעצרו, היה מסוכן מאוד להמשיך את הפעילות המחתרתית, אבל אריאדנה המשיכה גם אז להעביר קבוצות יהודים דרך הגבול וגם לקיים טקסי השבעה. ב-22 ביולי 1944 נקבעה פגישה בין אריאדנה ועוד שניים מאנשי המחתרת בדירה סודית, שבה אריאדנה גרה כתופרת צנועה. הסיבה לפגישה הייתה טקס ההשבעה של ז'נט מוצ'ניק. בטי באותו הזמן הייתה בפעולה: העבירה קבוצת ילדים. כאשר אריאדנה וחבריה הגיעו לדירה, הם נתקלו במארב: שניים מאנשי המיליציה של משתפי הפעולה עם הנאצים. אחד מהם כיוון אקדח לאנשי המחתרת והשני עשה חיפוש בדירה. הוא מצא ציוד למעבר דרך ההרים: הרבה תרמילים ונעלי סקי. היה ברור שאין למה לחכות, צריך לפעול. אחד מאנשי המחתרת תקף את איש המיליציה והוא השיב בצרור מנשק אוטומטי. אריאדנה נהרגה במקום, אחד מחבריה נפצע קשה ומת במהרה, לאחר עינוים. איש המחתרת השני היה פצוע קשה אף הוא, אבל הצליח לברוח ועלה לארץ אחרי המלחמה.

זיכרונות והערכות עריכה

משפחה עריכה

דוד קנוט כתב את השיר האחרון "חום" בדצמבר 1939. עלה לארץ באוקטובר 1949.

ילדיה עלו לארץ. בעלה של נכדתה אריאן (הנושאת את שם סבתה) הוא מספר הסיפורים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס[15].

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת. תל אביב, משרד הביטחון, 2001
  2. ^ סבנייב לאוניד לאונידוביץ, "זיכרונות על סקריאבין", מוסקבה, 1925, 318 עמ.
  3. ^ 1 2 טומפקובה אולגה מיכאילובנה, "אלכסנדר ניקולאיביץ' סקריאבין. אהבה ומוסיקה. פרק 2. טטיאנה פיודורובנה", מוסקבה, 1994, 24 עמ, ISBN 5-87390-004-3.
  4. ^ 1 2 גבריאל שפירו, עשרה מכתבים של דוד קנוט, הוצאת "Cahiers du monde russe et soviétique", קרך 27 (2), עמ. 191 — 208, פריס, 1986
  5. ^ 1 2 ולדימיר לזריס (ברוסית Владимир Лазарис), "שלוש נשים", הוצאה לפועל "לדו" (ברוסית "Ладо"), תל אביב, 2000
  6. ^ 1 2 3 4 ולדימיר חזן (ברוסית Владимир Хазан), קורות חיים של דוד קנוט, האוניברסיטה העברית בירושלים , מרכז מיירוק לחקר רוסיה, יורו-אסיה ומדינות מזרח אירופה, 1997, קרך 1, עמ' 417, ISBN 5-87390-004-3
  7. ^ בטי רויטמן, "סליחת הלבנה", כרמל 2008
  8. ^ אנדרי סדיח, רחוקים-קרובים, פרק "צללות מונפרנס", עמ. 276
  9. ^ מקסים ד. שראייר (באנגלית Maxim D. Shayer) אנטולוגיה של ספרות יהודית-רוסית, עמ' 447, הוצאת M.E.Sharpe, ניו יורק 2007
  10. ^ ביוברפיה של חיים ויצמן, באתר יד חיים ויצמן
  11. ^ יהודה בן-דוד, "ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה", הוצאת משרד הביטחון 2002, עמ' 40,ISBN 965-05-1189-x
  12. ^ צרפת - פרטיזנים ולוחמי מחתרות באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה"
  13. ^ רנה פוזננסקי. תנועות הנוער הציוניות בצרפת והאחדות בעולם היהודי 1940 — 1944, עמ' 6, באתר של יד ושם
  14. ^ יהודה בן-דוד, "ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה", הוצאת משרד הביטחון 2002, עמ' 114,ISBN 965-05-1189-x
  15. ^ עודד בר מאיר, בטי קנוט־לזרוס - סיפורה של לוחמת נשכחת, ידיעות הנגב, 5/5/2011