משתמש:Amir Segev Sarusi/הברית בין פמיניזם לשמרנות

דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Amir Segev Sarusi.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Amir Segev Sarusi.

הברית בין פמיניזם רדיקלי לשמרנות היא תופעה פוליטית הרווחת בעולם המערבי בין פוליטיקאים ופעילים חברתיים שמשנתם פמיניסטית רדיקלית לבין המחזיקים בין תפיסות עולם שמרניות. שיתוף הפעולה מכונה "ברית" שכן לשני הזרמים תפיסות עולם שונות לחלוטין אשר תומכות באותן אפיקי פעולה בשורה רחבה של נושאים.

ב-2018 בארצות הברית התגבשה ברית זו לכדי התאגדות משותפת נגד פורנוגרפיה בין התומכים בתנועת #Metoo למי שמתנגדים לפורנוגרפיה מטעמים של פוריטניות מינית. ברית זו אינה עניין חדש, וכבר בשנות השמונים קתרין מקינון ואנדריה דבורקין עשו יד אחת עם אנשים המתנגדים לפורנו מטעמים שמרניים כדוגמת אדווין מיס, והביאו לחיקוקים המטילים צנזורה על חומרים פורנוגרפיים.

באופן דומה, חוקים המטילים איסורים פליליים על הזניה עוברים ברחבי העולם באמצעות תמיכת שני המחנות ([1], [2], [3]). אלה הדוגלים בתפיסת עולם פמיניסטית-רדיקלית רואים במי שמספקים צרכים מיניים בתשלום כקורבנות אשר יש להגן עליהם מפני ניצול, פגיעה ואף אונס. לעומתם, המחזיקים בתפיסת עולם שמרנית מעוניינים להביא לאסור הזנייה שכן מדובר במין לא מהוגן ולא נכון, ואף בפגיעה בתא המשפחתי המסורתי.

בישראל עריכה

בשנים האחרונות, מספר הכרעות בכנסות היו תוצאה של הברית בין מי שמזוהות כשמרניות ומי שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות רדיקליות[4]. ניתן למנות כדוגמה את חוק איסור צריכת זנות והפלת הצעת החוק שבאה לבטל את חזקת הגיל הרך. אף שפמיניזם רדיקלי נוהג לראות בסוג מסוים של פורנוגרפיה מניפיסטציה של דיכוי נשי, ואורית קמיר אף הגדילה לכנותו "הזניה מתועדת", לא נעשה שיתוף פעולה דומה בחיקוק חוק הפורנו.

במאמרה "מקץ עשרים שנה: המאבק בהטרדה מינית באקדמיה מחייב דבקות בתמונה הגדולה וגם דיוק בפרטים", ד"ר אורית קמיר מסבירה כי מגמות קיצוניות ביישום החוק למניעת הטרדה מינית מהוות ביטוי של פוריטניות מוסרנית ביחס למין, ובכך חורגות מהערכים שאמורים להוביל את החוק, דהיינו, מחויבות לכבוד האדם או לשוויון המגדרי, לזכויות האדם או לפמיניזם.

המשפטנית הפמיניסטית נויה רימלט מבקרת אף היא את המגמות הנוגעות למלחמה בהטרדות מיניות בישראל. לשיטתה, איסור ההטרדה המינית בישראל נועד להגן על ערך כבוד האדם, ואולם איסור זה מתפרש הן על ידי הציבור והן על ידי מערכת המשפט כהגנה על הצניעות, ופרשנות זו משווה למלחמה בהטרדה המינית צביון מוסרני (נויה רימלט הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה: המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית 199-200, 206, 211, 216 (2010)). קמיר אף היא מצטרפת לרימלט בביקורתה על התפיסות בציבור, שלטענתה מערבב פעמים רבות בין ביקורות על גברים אשר עוזבים את בנות זוגן או בוגדים בהן לבין המאבק באלימות מינית.

אורית קמיר אף מתייחסת בכתיבה להתפתחויות שהובילה השופטת וירט-ליבנה בהלכות המשפטיות הנוגעות לעבירת ההטרדה המינית בעבודה. וירט-ליבנה הביאה להרחבת האיסור על הטרדה מינית ביחסי העבודה כך שיכלול אף מערכות יחסים שנעשו בהסכמה שהתקבלה תוך ניצול יחסי מרות, ולעיתים אף למערכות יחסים רומנטיות שפשוט כללו יחסי מרות כנסיבה. המוטיבציה המרכזית בפיתוח ההלכה הוא העובדה שכדי לדון בתיק בבית הדין לעבודה העבירה המינית צריכה להיות כזו של הטרדה מינית, שכן אחרת הנפגעת צריכה לפנות לבית משפט השלום, והצורך לנהל הליכים גם בו לא פעם מכביד על הנפגעת.

ברמה המשפטית, קמיר מבקרת התפתחות זו כחריגה מלשון החוק וכטעות משפטית, ובית המשפט העליון אף דחה את פסיקות בית הדין לעבודה יותר מפעם אחת. מעבר לביקורת המשפטית, קמיר מסביר הכי החוק כיום נוסח בזהירות על מנת להימנע מלגלוש לפוריטניות מינית, אשר מנוגדת לפמיניזם ומחזקת השקפת עולם שמרנית, אשר מבנה נשים כ"טהורות" מינית וזקוקות להגנה מפני יצריהם המיניים של גברים. לשיטת קמיר, השיח השמרני מנציח סטריאוטיפים פטריארכליים ופוגע באוטונומיה המינית של נשים. לשיטתה, פיתוחה של וירט-ליבנה הביא ליצירת "איסור, שאינו קיים בחוק, לקיים רומנים במסגרת יחסי מרות בעבודה. התוצאה היא פוריטניזציה לא נחוצה של עולם העבודה ופגיעה לא מוצדקת בעובדים שנתבעו בגין רומנים כאלה" (אורית קמיר סקס בעבודה, ישראל 2018 :מאבק סמכויות, אוטונומיה מינית, פוריטניות, רגולציה, והפרת אמונים, 2018).