פתיחת התפריט הראשי

מסכת כתובותעריכה

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ב
משתמש:Avneref/תלמוד/בבא בתרא/פרק א

s:בבלי מסכת כתובות בויקיטקסט; מילון ארמי-עברי
מקור: Ctrl-u" חפש: NewPP

פרק ג': אלו נערותעריכה

דף כט, ע"אעריכה

משנה אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה[1], ועל הכותית[2], הבא על הגיורת, ועל השבויה[3], ועל השפחה; שנפדו, ושנתגיירו ושנשתחררו, פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד; הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו[4], ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה - יש להם קנס; אע"פ שהן בהכרת - אין בהן מיתת בית דין[5]

 
מחלוקת רבי מאיר וחכמים

גמרא הני נערות, פסולות - אית להו קנס, כשירות - לא?![6] -הכי קאמר: אלו נערות פסולות שיש להם קנס: הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. נערה - אין, קטנה - לא, מאן תנא?[7] -אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא. דתניא: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות, יש לה מכר ואין לה קנס; ומשתביא שתי שערות ועד שתיבגר - יש לה קנס ואין לה מכר. דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר - אין קנס, וכל מקום שיש קנס - אין מכר. וחכמים אומרים: קטנה, מבת שלש שנים ויום אחד[8] ועד שתיבגר - יש לה קנס. -קנס אין, מכר - לא?![9]

דף כט, ע"בעריכה

-אימא אף קנס במקום מכר[9]. והני בני קנסא נינהו? ואמאי? איקרי כאן (דברים כב, יט) וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה - אשה הראויה לו! אמר ריש לקיש: (דברים כב, טו) "נערה", "נערה", "הנערה"; חד - לגופיה, וחד - לאתויי חייבי לאוין, וחד - לאתויי חייבי כריתות[10]. רב פפא אמר: (שמות כב, טו)[11] "בתולה", "בתולות", "הבתולות"; חד - לגופיה, וחד - לאתויי חייבי לאוין, וחד - לאתויי חייבי כריתות. -ורב פפא מ"ט (מאי טעמא) לא אמר כר"ל (כריש לקיש)? ההוא מיבעי ליה לכדאביי. דאמר אביי: בא עליה ומתה - פטור, שנאמר (דברים כב, יט) וְנָתַן... לַאֲבִי הַנַּעֲרָה - לאבי נערה ולא לאבי מתה[12] -וריש לקיש מ"ט לא אמר כרב פפא? -ההוא מיבעי ליה לגזירה שוה. דתניא: (שמות כב, טז) כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת - שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה. -וריש לקיש נמי, מיבעי ליה לכדאביי, ורב פפא נמי מיבעי ליה לגזירה שוה {וכל אחד צריך את הפסוק שהשתמש בו, גם ללימודו של השני, ואם כן מדוע השתמש בו?}! -אלא, שיתא קראי כתיבי: "נערה" "נערה" "הנערה" "בתולה" "בתולות" "הבתולות", תרי - לגופייהו, חד - לכדאביי, וחד - לגזירה שוה. אייתרו ליה תרי, חד - לאתויי חייבי לאוין, וחד - לאתויי חייבי כריתות.

 
ההבדל ("בינייהו") בין שמעון התימני לבין רבי שמעון בן מנסיא, על פי דעת תנאים שונים

ולאפוקי מהאי תנא[13][14]; דתניא: וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, שמעון התימני אומר: אשה שיש בה הויה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: אשה הראויה לקיימה. -מאי בינייהו? אמר רבי זירא: ממזרת ונתינה איכא בינייהו. למאן דאמר יש בה הויה - הא נמי יש בה הויה, למאן דאמר ראויה לקיימה - הא אינה ראויה לקיימה. -ולרבי עקיבא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, מאי בינייהו?[15] -איכא בינייהו אלמנה לכהן גדול, כרבי סימאי {רבי סימון?}. דתניא, רבי סימאי אומר: מן הכל עושה רבי עקיבא ממזרין, חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה (ויקרא כא, יד-טו): לֹא יִקָּח... וְלֹא-יְחַלֵּל. - חילולין הוא עושה, ואין עושה ממזרין. -ולרבי ישבב, דאמר: בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף, שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל[16] הולד ממזר. מאי בינייהו? -איכא בינייהו

דף ל, ע"אעריכה

חייבי עשה - מצרי ואדומי. -הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי - שפיר[17]. אלא אי טעמא דנפשיה קאמר, כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר - ואפילו חייבי עשה, מאי בינייהו? איכא בינייהו בעולה לכ"ג (כהן גדול). -ומ"ש (מאי שנא)? -דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל.

אמר רב חסדא: הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס. למ"ד (למאן דאמר): יש בה הויה - הא נמי יש בה הויה; למ"ד: ראויה לקיימה - הא נמי ראויה לקיימה.

ולאפוקי מדרבי נחוניא בן הקנה. דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכיפורים כשבת לתשלומין; מה שבת מתחייב בנפשו, ופטור מן התשלומין[18] - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו, ופטור מן התשלומין. -מ"ט דר' נחוניא בן הקנה? אמר אביי: נאמר (שמות כא, כג): אָסוֹן בידי אדם ונאמר (בראשית מב, לח): אָסוֹן בידי שמים; מה "אסון" האמור בידי אדם פטור מן התשלומין, אף "אסון" האמור בידי שמים פטור מן התשלומין. מתקיף לה רב אדא בר אהבה: ממאי דכי קא מזהר להו יעקב לבניה על צינים ופחים, דבידי שמים נינהו? דלמא על אריא וגנבי, דבידי אדם נינהו! -אטו יעקב אהא אזהר, אהא לא אזהר? יעקב על כל מילי אזהר. -וצינים פחים בידי שמים נינהו? והתניא: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר (משלי כב, ה): צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם! ותו: אריא וגנבי בידי אדם נינהו? והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין - ארבע מיתות לא בטלו? -לא בטלו?! הא בטלו להו! אלא:

דף ל, ע"בעריכה

דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. ומי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה, או נחש מכישו. ומי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות, או ליסטים באין עליו. ומי שנתחייב חנק - או טובע בנהר, או מת בסרונכי? אלא איפוך: אריא וגנבי - בידי שמים, צינים ופחים - בידי אדם[19].

רבא אמר: טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא (ויקרא כ, ד): וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ. אמרה תורה: כרת שלי כמיתה שלכם; מה מיתה שלכם - פטור מן התשלומין, אף כרת שלי - פטור מן התשלומין. -מאי איכא בין רבא לאביי? -איכא בינייהו זר שאכל תרומה. לאביי פטור, ולרבא חייב[20]. -ולאביי פטור?! והאמר רב חסדא: מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו - שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. אלמא, דמעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה. הכא נמי, בעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה {גם כאן, קנה בזמן שהגביה, ולא חייב מיתה עד שאכל}! -הכא במאי עסקינן - כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. -סוף סוף, כיון דלעסיה - קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה! -כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. -היכי דמי? אי דמצי לאהדורה - ניהדר, אי לא מצי לאהדורה - אמאי חייב? -לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק. רב פפא אמר: כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו. רב אשי אמר: בזר שאכל תרומה משלו,

דף לא, ע"אעריכה

וקרע שיראין של חבירו[21].

גופא, אמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו - שהוא חייב, שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב. -לימא פליגא דרבי אבין, דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא. הכא נמי - הגבהה צורך אכילה היא![22] -הכי השתא?! התם - אי אפשר להנחה בלא עקירה, הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי - גחין ואכיל. אי נמי: התם, אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה, הכא - מצי מהדר לה[23] . -מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? -איכא בינייהו המעביר סכין ברה"ר (רשות הרבים), וקרע שיראין בהליכתו. להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה - הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה. להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה - הכא מצי מהדר לה[24].

גופא, אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע, וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא. מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה. היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד. -ואמאי? הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא! -הכא במאי עסקינן - כגון שהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליו והוציאו. וכי האי גוונא מי חייב? והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהם והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך! -לא תימא ע"מ (על מנת) להצניעו, אלא אימא ע"מ להוציאו, הכא במאי עסקינן - כשעמד. -עמד למאי? אי לכתף - אורחיה הוא! אלא בעומד לפוש[25], אבל לכתף מאי -

דף לא, ע"בעריכה

פטור, אדתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, נפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים - בעומד לפוש, אבל לכתף - פטור! -אלא הא מני - בן עזאי היא, דאמר: מהלך כעומד דמי. -אבל זורק מאי - פטור, ניפלוג [וניתני] בדידה: במה דברים אמורים - במהלך, אבל זורק - פטור! -מגרר ויוצא איצטריכא ליה, ס"ד (סלקא דעתך) אמינא: אין דרך הוצאה בכך, קמ"ל (קא משמע לן)[26]. -ובמאי? אי ברברבי - אורחיה הוא, אי בזוטרי - לאו אורחיה הוא! -אלא, במיצעי. -ודאפקיה להיכא? אי דאפקיה לרה"ר (רשות הרבים) איסור שבת - איכא, איסור גניבה - ליכא, אי דאפקיה לרשות היחיד - איסור גניבה איכא, איסור שבת - ליכא! -לא צריכא, דאפקיה לצידי רשות הרבים[27]. -וכמאן? אי כר' אליעזר, דאמר: צידי רה"ר כרה"ר דמו - איסור שבת איכא, איסור גניבה ליכא. אי כרבנן, דאמרי צידי רה"ר לאו כרה"ר דמו - איסור גניבה איכא, איסור שבת ליכא! -לעולם כר' אליעזר, וכי אמר ר"א צידי רה"ר כרה"ר דמו - הני מילי לענין חיובא דשבת, דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם, אבל לענין מיקנא - קני, מ"ט - דהא לא שכיחי רבים. רב אשי אמר[28]: כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלו, כדרבא. דאמר רבא: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. רב אחא מתני הכי. רבינא מתני: לעולם דאפקיה לרה"ר וברה"ר נמי קנה. ותרוייהו בדיוקא דהא מתניתין קמיפלגי, דתנן: היה מושכו ויוצא, ומת ברשות בעלים - פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת - חייב[29]. רבינא דייק מרישא, רב אחא דייק מסיפא. רבינא דייק מרישא: היה מושכו ויוצא, ומת ברשות בעלים - פטור, טעמא - דמת ברשות בעלים, הא הוציאו מרשות בעלים ומת - חייב. רב אחא דייק מסיפא: הגביהו או שהוציאו, הוצאה דומיא דהגבהה, מה הגבהה - דאתי לרשותיה, אף הוצאה נמי - דאתי לרשותיה. -לרב אחא קשיא רישא, לרבינא קשיא סיפא! -רישא לרב אחא לא קשיא: כמה דלא אתי לרשותיה - רשות בעלים קרינא ביה. סיפא לרבינא לא קשיא: הוצאה דומיא דהגבהה - לא אמרינן[30].

"הבא על אחותו ועל אחות אביו כו'". ורמינהו: אלו הן הלוקין: הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה.

דף לב, ע"אעריכה

וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם! אמר עולא: לא קשיא; כאן - באחותו נערה, כאן - באחותו בוגרת. -אחותו בוגרת נמי, הא איכא בושת ופגם! -בשוטה. -והא איכא צערא! -במפותה. השתא דאתית להכי, אפילו תימא אחותו נערה - ביתומה ומפותה[31]. אלמא קסבר עולא: כל היכא דאיכא {שיש בו עונשים של} ממון ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי[32]. מנא ליה לעולא הא? -גמר מחובל בחבירו {במה מצינו, כמו ברש"י להלן}: מה חובל בחבירו, דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם, מילקא לא לקי - אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם, מילקא לא לקי. -מה לחובל בחבירו - שכן חייב בחמשה דברים, ואי ממונא לקולא, שכן הותר מכללו בבית דין![33] -אלא, גמר מעדים זוממים[34]. מה עדים זוממין דאיכא ממון ומלקות - ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי! -מה לעדים זוממין - שכן אינן צריכים התראה {אם ממון חמור: עדים זוממין שראויים למלקות ללא התראה, קל וחומר שמשלמים; ולא לומדים מזה לעבירה פחות חמורה}, ואי ממונא לקולא הוא - שכן לא עשו מעשה! {ואם ממון קל: נענשים בעונש קל כי לא עשו רק דיברו, ולא לומדים לעבירה יותר חמורה} -אלא,

גמר מתרוייהו {משניהם, בצד שווה}; מה הצד השוה שבהן - דאיכא ממון ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי[35]. -מה להצד השוה שבהן - שכן יש בהן צד חמור, ואי ממונא לקולא הוא - שכן יש בהן צד הקל![36]

דף לב, ע"בעריכה

אלא, עולא "תחת" "תחת" גמר {בגזירה שוה}, כתיב הכא (דברים כב, כט): תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ וכתיב התם (שמות כא, כד): עַיִן תַּחַת עַיִן, מה התם, ממונא משלם מילקא לא לקי - אף כל היכא דאיכא ממונא ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי.

רבי יוחנן אמר: אפי' (אפילו) תימא אחותו נערה. כאן - שהתרו בו, כאן - שלא התרו בו. אלמא קסבר רבי יוחנן: כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ואתרו ביה, מילקא לקי, ממונא לא משלם. -מנא ליה לר' יוחנן הא? -אמר קרא (דברים כה, ב): כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, וסמיך ליה: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ. -והרי חובל בחבירו, דאיכא ממון ומלקות - ממונא משלם, מילקא לא לקי! וכי תימא: הני מילי היכא דלא אתרו ביה, אבל אתרו ביה - מילקא לקי, ממונא לא משלם, והאמר רבי אמי א"ר יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה. היכי דמי? אי דלא אתרו ביה - אמאי לוקה? אלא פשיטא דאתרו ביה, וטעמא - דלית בה שוה פרוטה, הא אית בה שוה פרוטה - ממונא משלם מילקא לא לקי![37] -כדאמר רבי אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, הכא נמי, בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין[38]. -והיכא איתמר דר' אילעא - אהא: מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין - לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. דברי ר"מ (רבי מאיר), וחכמים אומרים: כל המשלם אינו לוקה. -ונימא: כל הלוקה אינו משלם! א"ר אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. -היכן ריבתה תורה? מכדי כתיב (דברים יט, יט): וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. (דברים יט, כא) יָד בְּיָד למה לי - דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו - ממון. חובל בחבירו נמי, מכדי כתיב (ויקרא כד, יט) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ, "כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" למה לי - דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו - ממון. -ורבי יוחנן, מ"ט לא אמר כעולא? אם כן בטלת (ויקרא יח, ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ...לֹא תְגַלֶּה. {אילו אמר ר' יוחנן כעולא, אזי כביכול ביטל את המלקות, שחייב האונס את אחותו.}

דף לג, ע"אעריכה

חובל בחבירו נמי, א"כ (אם כן), בטלת (דברים כה, ג) לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף! עדים זוממין נמי, א"כ, בטלת (דברים כה, ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע![39] -אלא עדים זוממין אפשר לקיומה בבן גרושה ובן חלוצה {שאין בהם עונש ממון}. -חובל בחבירו נמי, איכא לקיומה כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה. -אחותו נמי, איכא לקיומה באחותו בוגרת! {אם כן, גם באחות בוגרת צריך ללקות!} -אמר לך ר' יוחנן: האי "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" מיבעי ליה לכדאביי, דאמר אביי: אמר קרא (דברים כב, כט) תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, האי - תחת אשר עינה, מכלל דאיכא בושת ופגם. ועולא נפקא ליה מדרבא. דאמר רבא: אמר קרא (דברים כב, כט): וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, הנאת שכיבה - חמשים, מכלל דאיכא בושת ופגם[40].

רבי אליעזר(אלעזר?) אומר: עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי, משום דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא: תדע, ניתרי בהו אימת? ניתרי בהו מעיקרא - אמרי אישתלין; ניתרי בהו בשעת מעשה - פרשי ולא מסהדי; ניתרי בהו לבסוף - מאי דהוה הוה. מתקיף לה אביי: וניתרי בהו בתוך כדי דבור! מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: וניתרי בהו מעיקרא, ונרמז בהו רמוזי! הדר אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי: אי סלקא דעתך עדים זוממין צריכין התראה, כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו - מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה, ואינהו בעו התראה? הא בעינן וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וליכא.[41] מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה: אלא מעתה, בן גרושה ובן חלוצה, דלא מ"כַּאֲשֶׁר זָמַם" קא מיתרבי, ליבעי התראה! -אמר קרא (ויקרא כד, כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, משפט השוה לכולכם[42].

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג/הבא על אחותו


הבא על אחותו
מהלך תנא / אמורא לימוד מקור פרטים / נימוק הדין בעיה מקור הסבר
משנה משנתנו: כתובות קנס
משנה סותרת מכות יג א אלו... הלוקין: הבא על אחותו מלקות אינו לוקה, ומשלם דברים כה ב: כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ
עולא יישוב הסתירה משנתנו: אחותו נערה קנס
מכות: אחותו בוגרת מלקות חייב לשלם "בושת ופגם"
בשוטה ריטב"א, עפ"י בבא קמא פו ב אין לה בושת גדולה יותר משהיא שוטה מלקות חייב לשלם "צערא"
במפותה ב'מכות': בוגרת, שהיא שוטה ומפותה מלקות עולא: כל היכא ממון ומלקות - משלם ולא לוקה אחרת היה מנמק: לא לוקה, כי לא התרו
מנא ליה לעולא הא? מחובל בחבירו שמות כא יח דאיכא ממון: שִׁבְתּוֹ יִתֵּן ממון ולא מלקות לא ניתן ללמוד בבא קמא פג ב: חייב בחמישה, כלומר חטאו חמור, ומשלם בהנחה שמלקות קלות מממון
דברים כה ג ומלקות: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (לֹא יֹסִיף) לא ניתן ללמוד הותר מכללו בבית דין, כלומר חטאו קל, ומשלם בהנחה שממון קל ממלקות
מעדים זוממין s:דברים יט יט ממון: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם ממון ולא מלקות לא ניתן ללמוד אינם צריכים התראה, כלומר חטאם חמור, ומשלמים בהנחה שמלקות קלות
s:שמות כ יב ומלקות: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר לא ניתן ללמוד לא עשו מעשה, כלומר חטאם קל יותר, ומשלמים בהנחה שממון קל
גמר מתרויהו למד משניהם: אם חובל חמור ולא ניתן ללמוד - עדים אינם כך; ואם עדים חמורים ולא ניתן - חובל אינו כך ממון ולא מלקות לא ניתן ללמוד בשניהם יש צד חמור, ולכן משלמים - מה שאין במקרים אחרים בהנחה שמלקות קלות
לא ניתן ללמוד בשניהם יש צד קל, ולכן משלמים - מה שאין במקרים אחרים בהנחה שממון קל
תחת-תחת דברים כב כט תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, ממון ולא מלקות
שמות כא כד עַיִן תַּחַת עַיִן
יישוב באופן אחר רבי יוחנן יישוב הסתירה משתנתו לא התרו בו אם התרו - לוקה ואינו משלם מנא ליה...הא? אולי להיפך - משלם ואינו לוקה?
מכות התרו בו
דחייה: לוקה ואינו משלם דברים כה ב כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ עובדה: בחובל בחבירו, משלם ואינו לוקה ברור שהתרו; אם הנזק שווה פרוטה - משלם ואינו לוקה
דברים כה ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ
היוצא מהכלל רבי אילעא חובל בחבירו... s:מכות ד א עדים זוממין, לפי רבי מאיר: לוקים ומשלמים
עדים זוממין, לפי חכמים: משלמים ואינם לוקים ונימא: כל הלוקה אינו משלם? בכל מקום שיש ממון ומלקות - לוקה ואינו משלם, פרט ל'חובל בחבירו'
ריבתה תורה... לתשלומין דברים יט יט 1. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם משלמים ואינם לוקים
דברים יט כא 2. נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ...יָד בְּיָד: למה לי? - ממון
חובל בחבירו נמי ויקרא כד יט 1. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ משלמים ואינם לוקים
ויקרא כד כ 2. ...כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: למה לי? - ממון
רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא? s:ויקרא יח ט אם הבא על אחותו משלם ואינו לוקה, ביטלת: לֹא תְגַלֶּה (עֶרְוָתָן) אם התרו בו - לוקה ואינו משלם אפשר להשאיר הגזרה השווה ללא יוצא מהכלל: בכל מקרה, לוקה ואינו משלם
דחייה: לא זאת הסיבה של ר' יוחנן s:דברים כה ג אם גזרה שווה, אז גם: חובל בחבירו - מתבטלים מלקות; וגם: עדים זוממין - מתבטל: וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ, ובסתירה לשיטת ר' יוחנן הכאה שאין שווה פרוטה - לוקה
s:דברים כה ב בן גרושה ובן חלוצה - לוקים אי אפשר לקיים "כאשר זמם" (להפכם לבן גרושה), ולכן - לוקים
הבא על אחותו - לוקה, במקרה של אחותו הבוגרת
ר' יוחנן חולק מטעם אחר s:דברים כב כט תַּחַת-תחת, נצרך לאביי: חמישים כסף תמורת העינוי יש עוד קנס: בושת ופגם
עולא מניין לומד 'בושת ופגם'? s:דברים כב כט רבא: הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, חמישים כסף תמורת הנאת שכיבה תחת-תחת אינו מיותר, ולכן זאת לא "גזירה שוה מפונה"
מקור אחר רבי אלעזר לאו בני התראה רבא: מתי נתרה בעדים? -לפני העדות? אמרי: אשתליין (שכחנו שהותרנו)
בשעת מעשה? פרשי ולא מסהדי (יפחדו להעיד)
לבסוף? מה שהיה - היה
אביי: בתוך כדי דיבור? רב אחא: מעיקרא (לפני העדות), ונרמוז להם?
אביי הדר (חוזר בו) ניתן להתרות תוך כדי דיבור, אך לא צריך צודק, שהעדים זממו להרוג בלי התראה, והם לא יהרגו כי לא התרו?
רב סמא מתקיף: עדים לבן גרושה רק אם מיישמים: כַּאֲשֶׁר זָמַם - לא מתרים (כי הם זממו להרוג בלי התראה); לכן לבן גרושה צריך התראה! s:ויקרא כד כב תירוץ: משפט שווה לכולם, לכן אין צורך בהתראה


{שוטנשטיין: מקור אחר לטענה, שהחובל בחבירו משלם ואינו לוקה, אף אם התרו בו:} רב שישא בריה דרב אידי? אמר: חובל בחבירו נמי, ממונא משלם ומילקא לא לקי - מהכא (שמות כא, כב): וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ [וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן - עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ], ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב (שמות כא, כג): וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה - וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. -היכי דמי? אי דלא אתרו ביה - אמאי מיקטיל? - אלא פשיטא דאתרו ביה, ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, ואמר רחמנא: וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ {שהוא ממון, עפ"י דברים כב, יט; עד כאן הוכחתו של ר' שישא}. מתקיף לה רב אשי: ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, דלמא לא הוי? אם תמצא לומר הוי - ממאי דמיתה חמורה,

דף לג, ע"בעריכה

דלמא מלקות חמור? דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה, מישאל ועזריה - פלחו לצלמא! א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי: ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה?! {יש הבדל בין מכות במידה, לבין מכות ללא מידה, שקשים ממוות} מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש, אלא לרבי דאמר ממון - מאי איכא למימר? {אם "נפש" פירושו ממון, כדברי רבי - כל הטיעון של ר' שישא נופל} אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא: מהכא (שמות כא, יט), אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ - וְנִקָּה הַמַּכֶּה. וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא מלמד שחובשין אותו, ואי מית - קטלינן ליה, ואי לא מית - שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. היכי דמי? אי דלא אתרו ביה - אמאי מיקטיל? אלא פשיטא דאתרו ביה, ומותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל, ואמר רחמנא שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא {ומכאן לומד ר' יעקב, שמשלם ואינו לוקה}. מתקיף לה רב אשי: ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל? דלמא לא הוי, ואם תמצא לומר הוי - ממאי דמיתה חמורה, דלמא מלקות חמור? דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה - פלחו לצלמא! א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי: ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה? מתקיף לה רב מרי: ממאי דבמזיד וְנִקָּה מקטלא, דלמא בשוגג וְנִקָּה מגלות? קשיא {אין לגמרא תירוץ; (שוטנשטיין): לדעת כמה גאונים וראשונים, אינו דחיה גמורה - שאז אומרים "תיובתא", אלא באותה שעה לא מצאו, אבל הדין קיים וניתן ליישב בדוחק}.

 
המבשל בשבת

ריש לקיש אמר: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר: לוקה ומשלם. -אי רבי מאיר - אפי' בתו נמי![43] וכי תימא ר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה, מת ומשלם - לית ליה, ולא והתניא: גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב שור הנסקל וטבחו - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר {הרי שהוא גורס: מת ומשלם!}; וחכמים פוטרין {משלם רק כפל על הגניבה}. הא איתמר עלה, אמר רבי יעקב א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רבי ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש: רבי אבין ורבי אילעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי: בטובח על ידי אחר {שליח הוא שטבח, וחייב מיתה; והגנב חייב תשלומים}. - וכי זה חוטא וזה מתחייב[44]? -אמר רבא: אמר רחמנא (שמות כא, לז) [כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה] וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ [חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה], מה מכירה על ידי אחר {הקונה} - אף טביחה על ידי אחר {וזהו יוצא מהכלל}. דבי רבי ישמעאל תנא: אוֹ - לרבות את השליח[45]. דבי חזקיה תנא: תַּחַת - לרבות את השליח. מתקיף לה מר זוטרא: מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מיחייב, ועביד שליח ומחייב? -איהו לאו משום דלא מיחייב, אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה. -אי בטובח על ידי אחר, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי {ר' מאיר גורס: אם טבח ע"י שליח, משלם ארבעה וחמישה ולא מת; וחכמים פוטרים ומחייבים רק כפל - מדוע}? -מאן חכמים -

דף לד, ע"אעריכה

רבי שמעון היא, דאמר (s:חולין פה א): שחיטה שאינה ראויה - לא שמה שחיטה {לפי ר' שמעון, כל "שחיטה" היא ראויה, וכאן לא נחשבת שחיטה ועל כן פוטר מתשלומי ארבעה וחמישה}. התינח עבודת כוכבים ושור הנסקל, אלא שחיטת שבת - שחיטה ראויה היא, דתנן (s:חולין יד א): השוחט בשבת וביום הכפורים, אע"פ שמתחייב בנפשו - שחיטתו כשרה! -סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר, דתניא (תוספתא שבת ג ג): המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי ר"מ. רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים, ולא לו; במזיד - לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים {ומכאן שפוטר מתשלומי ארבעה וחמישה}. -מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר? -כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה (שמות לא, יד): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם. מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה {שוטנשטיין: דין אוכלין שנעשתה בהם מלאכה בשבת כדין קודש: קודש הוא מזון ששיך להקדש, ומכאן שגם מזון שהוכן בשבת אסור}. -אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה? -ת"ל (תלמוד לומר): לָכֶם, שלכם יהא[46].

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג/החובל בחבירו

חובל בחבירו - ממונא משלם, מילקא לא לקי
מהלך תנא / אמורא לימוד מקור פרטים / נימוק הדין בעיה מקור הסבר
מקור אחר רב שישא ינצו אנשים s:שמות כא כב לפי רבי אלעזר, נֶפֶשׁ=רצח; ומותרה לדבר חמור - מותרה גם לקל; אעפ"כ אמר ה': אם אין אסון - ייענש (ממון) משלם ואינו לוקה מנין שמותרה גם לקל? ומניין שמוות חמור ממלקות? אילו היכו את חנניה, מישאל ועזריה - היו עבדים צלם תירוץ: המכות שספגו היו ללא קיצבה
מתקיף את ר' שישא, אע"פ שמסכים רב יעקב מנהר פקוד מאי איכא למימר? לפי רבי, נֶפֶשׁ הוא ממון, וטיעונו של ר' שישא נופל: כאן לא התרו, ולכן לא לוקה; אבל אם התרו (גם למלקות) - לוקה
מ-וְנִקָּה הַמַּכֶּה שמות כא יט לא צריך וְנִקָּה הַמַּכֶּה, אלא להודיע שאם לא מת המוכה - רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא; למרות שהתרו - משלם ואינו לוקה כנ"ל (מנין שמותרה) כנ"ל (אילו היכו) כנ"ל (תירוץ)
מתקיף רב מרי: מניין שבמזיד? אולי רק במקרה שוגג נקי המכה (מגלות) - אבל במזיד לא נקי, ולוקה? קשיא - אולי יש תירוץ, אבל הוא לא ידוע.
יישוב באופן שלישי ריש לקיש ר' מאיר היא s:מכות ד א לוקה ומשלם, כי לכל תוצאה יש "שם" (פסוק, גורם) אחר לוקה ומשלם גם הבא על בתו, למרות שחייב מיתה; אבל נאמר שמת ואינו משלם s:כתובות לו ב תירוץ: ר' מאיר תמיד גורס: גם לוקה (או מת) וגם משלם. הנה: גנב ו(טבח בשבת, או טבח לע"ז, או שור הנסקל) - מת, וגם משלם ארבעה וחמישה
וחכמים פוטרים מתשלום ארבעה וחמישה מת בלבד
יישוב: טובח ע"י אחר ברייתא אם השליח טבח - הגנב לא חייב מיתה, ולכן משלם; על אחותו: לוקה ומשלם
אבל אם הגנב טבח - מת ואינו משלם, כי קם ליה בדרבה מיניה על בתו: מת, ואינו משלם זה חוטא, וזה מתחייב? - אין שליח לדבר עבירה s:קידושין מב ב תירוץ: רבא: טבחו או מכרו יוצא מכלל זה; יש: "או" מכליל את השליח
מר זוטרא מתקיף: עביד שליח ומחייב? אם טבח בעצמו - לא משלם, ואם ע"י שליח - משלם?! תירוץ: מקם ליה בדרבה מיניה: אם טבח ע"י שליח, לעניין טביחה בשבת אין שליח לדבר עבירה, לא חייב מיתה, ומשלם
מאי טעמייהו דרבנן פטרי? אם הברייתא עוסקת בטובח עצמו - ר' מאיר סובר שמת ומשלם, וחכמים (רבנן) פוטרים מתשלום; אבל אם בטובח ע"י שליח, שר' מאיר סובר שמשלם - מדוע חכמים פוטרים?
מאן חכמים? s:חולין פה א, ועוד רבי שמעון: שחיטה שאינה ראויה לא נחשבת, ופטור משתלום פטור מד' וה', ומשלם רק כפל קנס מתיישב (התינח) לע"ז, ולשור הנסקל; אבל לשחיטה בשבת - כשרה, ומדוע פטור? s:חולין יד א תירוץ: כרבי יוחנן הסנדלר: המבשל במזיד בשבת, לא ייאכל עולמית
מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר? s:שמות לא ד קודש אסור באכילה - אף מעשה שבת אסור באכילה; אבל מותר בהנאה

יכול אפילו בשוגג? -ת"ל: מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, במזיד אמרתי לך, ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא; חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: דרבנן. מאן דאמר דאורייתא - כדאמרן {מי שגורס שהאיסור הוא מהתורה, לומד כמו שלעיל}, מאן דאמר דרבנן - אמר קרא: קֹדֶשׁ הִיא - היא קודש, ואין מעשיה קודש {ולכן מותר באכילה, מהתורה; אבל חכמים אסרו}. ולמאן דאמר דרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי {מי שסובר שהאיסור אינו מהתורה, אם כן השחיטה ראויה - אם כך מדוע לדעתו חכמים פוטרים מתשלום ד' ו-ה'}? -כי קא פטרי רבנן - אשארא {על שאר המקרים (לע"ז ולשור הנסקל); ולמקרה טבח בשבת - הבשר מותר, וחכמים מודים לר' מאיר, שמשלם}. טובח לעבודת כוכבים, כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה, אידך כי קא טבח - לאו דמריה קא טבח {ברגע ששחט סימן אחד, שוב נאסרה בהנאה, והשחיטה אינה כשרה, ומדוע משלם}? -אמר רבא: באומר "בגמר זביחה הוא עובדהּ" {מדובר אם רק אחרי השחיטה הועיד לע"ז}. -שור הנסקל - לאו דידיה הוא דקטבח! {גם כאן אינו שייך כבר לבעלים, כי נידון לסקילה ואסור בהנאה, ומדוע חייב תשלום?} -אמר רבה: הכא במאי עסקינן - כגון שמסרו לשומר, והזיק בבית שומר, ונגמר דיניה בבית שומר, וגנבו גנב מבית שומר. ורבי מאיר סבר לה כר' יעקב, וסבר לה כר"ש (רבי שמעון); סבר לה כר' יעקב - דאמר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו - מוחזר {אילו היה מוחזר ולא נגנב - למרות שנידון לסקילה, השומר פטור מתשלום}. וסבר לה כר"ש, דאמר: דבר הגורם לממון - כממון דמי {עכשיו שנגנב, שומר חייב לבעלים}. רבה אמר: לעולם {דברי ר' מאיר} בטובח על ידי עצמו,

דף לד, ע"בעריכה

ו{באמת} ר' מאיר, לוקה ומשלם אית ליה, מת ומשלם לית ליה. ושאני הני, דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג (אף על גב) דמיקטיל - משלם[47]. ואזדא רבה לטעמיה {רבה הולך בשיטת ר' מאיר}, דאמר רבה: היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת - חייב {ארבעה וחמישה, שהם קרן+כפל+פעמיים הקרן לשה, ושלוש פעמים לשור}, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. גנב וטבח בשבת - פטור, שאם אין גניבה {אין חיוב קרן, כי חייב מיתה משום קלב"מ} - אין טביחה ואין מכירה[48]. ו{בדומה לזה,} אמר רבה: היה גדי גנוב לו וטבחו במחתרת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור מחתרת {כמו בשבת}. גנב וטבח במחתרת - פטור, שאם אין גניבה - אין טביחה ואין מכירה {כנ"ל}. ו{מדוע אמר רבה פעמיים? -}צריכא דאי אשמעינן שבת - משום דאיסורה איסור עולם, אבל מחתרת דאיסור שעה הוא - אימא לא[49]; ואי אשמעינן מחתרת - משום דמחתרתו זו היא התראתו, אבל שבת דבעיא התראה - אימא לא, צריכא. אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה לו, וטבחה בשבת - פטור. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רב פפא פרה אתא לאשמועינן?! {רק מקרה הפרה מוסיף? - זה פשוט! אלא -} אמר ליה: רב פפא שאולה אתא לאשמועינן; סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רב פפא: משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה, הכא נמי משעת שאלה אתחייב באונסיה, -קא משמע לן[50]. אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה - אין חייבין באונסהּ[51]. כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול {כי משלמים רק על הנאת האכילה, וזה המחיר שהיו מוכנים לקנות בו}. הניח להן אביהן אחריות נכסים - חייבין לשלם. איכא דמתני לה ארישא {יש מפרשים שבהתייחס לרישא: אין חייבין}, ואיכא דמתני לה אסיפא {ויש מפרשים, לסיפא: בזול, כלומר אם הניח אחריות נכסים - משלמים מחיר מלא}. מאן דמתני לה ארישא - כל שכן אסיפא, ופליגא דרב פפא, ומאן דמתני לה אסיפא - אבל ארישא לא, והיינו דרב פפא {הסברה שהדברים מתייחסים לרישא - גוררת גם לסיפא, אבל ההיפך לא}.

{ריש לקיש מתרץ הסתירה בין s:מכות יג א לבין משנתנו, שכאן לפי ר' מאיר: לוקה ומשלם; ור' יוחנן תירץ: כאן לא התרו. כעת מוסבר, מדוע תירצו באופן שונה:} - בשלמא ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש - דקא מוקים לה כרבנן {ר' יוחנן סובר כחכמים כנגד ר' מאיר (אין לוקה ומשלם), והלכה כמותם}. אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כר' יוחנן?[52] -אמר לך: כיון דאילו אתרו ביה - פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור [53]. ואזדו לטעמייהו: דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר {בעברה שיש עליה חיוב מיתה (או מלקות) אילו נעשתה במזיד ובהתראה, ויש גם ממון -} ר' יוחנן אמר: חייב {ממון}, וריש לקיש אמר: פטור. ר' יוחנן אמר: חייב, דהא לא אתרו ביה {ולכן לא חייב מלקות, ומשלם}. ר"ל (ריש לקיש) אמר: פטור, כיון דאילו אתרו ביה - פטור, כי לא אתרו ביה נמי פטור {מכיוון שגלום בו מלקות - לא משנה אם התרו או לא, פטור מתשלום}. איתיביה ר"ל לרבי יוחנן (שמות כא, כב): וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ {כלומר אם לא הורגים אותו בפועל - משלם דמי הוולדות, שנקראים "ממון"},

דף לה, ע"אעריכה

מאי לאו - אסון ממש? {ואז, אם מתה, חייב מיתה גם אם לא התרו - ופטור מתשלום?} -לא, {ר' יוחנן מתרץ: הכוונה ל}דין אסון {ופירוש הפסוק: (אם) לא יהיה (דין) אסון, כלומר: לא יהיה מקרה שחייב מיתה - כגון שלא מתה, או שמתה בלי שהתרו בו - חייב (תשלום)}. איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לר"ל (שמות כא, כב): וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, מאי לאו - דין אסון? -לא, אסון ממש. אמר רבא: ומי איכא למ"ד (למאן דאמר) חייבי מיתות שוגגין חייבים? {שמי שעבר בשוגג, ולכן לא מת - חייב ממון? - והלא נאמר שמי שהורג, לא משנה אם במזיד או בשוגג, חייב מיתה ולא משלם? -} והא תנא דבי חזקיה: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה - לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון - אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה - לחייבו ממון, אלא לפוטרו ממון {לומדים בהיקש הלכתי (שהוא המידה החזקה ביותר?), שרוצח אדם פטור מממון, והורג בהמה חייב ממון}. אלא {לא, כולם מסכימים שהורג, במזיד או בשוגג, לא משלם; שוט.: ומעולם לא חלקו ר"ל ור' יוחנן, או שנחלקו ואז ר' יוחנן שמע את ברייתא דבי חזקיה, והסכים; והמחלוקת היא אחרת:}, כי אתא רבין, אמר: חייבי מיתות שוגגין, כולי עלמא לא פליגי דפטורין. כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר. רבי יוחנן אמר: חייב חייבי מיתות איתקוש, חייבי מלקיות - לא איתקוש {שוט.: ר' יוחנן לא מוצא כל פסוק ללמוד דין שוה למזיד ושוגג, ולכן דעתו: שוגג אינו חייב מיתה, ומשלם}. ריש לקיש אמר: פטור, בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות. -היכן ריבתה תורה? אמר אביי: אתיא (במדבר לה, לא) רָשָׁע (דברים כה, ב) רָשָׁע. רבא אמר: אתיא מַכֵּה {בהמה, שחייב תשלום, שוגג כמזיד} מַכֵּה {אדם - נלמד בגזירה שוה שבאופן דומה, פטור במקרה של שוגג כמזיד}. אמר ליה רב פפא לרבא: הי מכה אילימא (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת - האי בקטלא כתיב! אלא, האי מַכֵּה (ויקרא כד, יח): מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, וסמיך ליה (שם, יט): וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ [כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ]. -והאי לאו מַכֵּה היא! {נאמר "מום" ולא מכה} -אנן "הכאה" "הכאה" קאמרינן {הלשון המדויקת אינה חשובה, העיקר עניין המכה}. -והא כי כתיב - בחובל בחבירו הוא דכתיב, וחובל בחבירו בר תשלומין הוא! -אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה - תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה. {כאן טוענת הגמרא, שאין צורך ב"כן יעשה לו", כי נאמר "כן ינתן בו" שפירושו ממון (במקרה שערך הנזק פרוטה ויותר), אבל יש צורך בפסוק כדי ללמוד מלקות, במקרה שהנזק פחות מפרוטה}.

דף לה, ע"בעריכה

סוף סוף {הפסוק המדבר על הכאה של פחות מפרוטה} לאו בר תשלומין הוא! {ממילא אין מה לשלם; אבל במכה של יותר מפרוטה, יש הבדל בין שוגג למזיד: שוגג אינו לוקה, ומשלם} {הסמיכות} -לא צריכא, {אלא למקרה} דבהדי דמחייה קרע שיראין דיליה {אילו במזיד - לוקה ולא משלם על הבגד, ומהסמיכות לומדים שגם בשוגג; שטיינזלץ: אלו שתי עבירות שונות, ובכל זאת מלמד שפטור}. א"ל רב חייא לרבא: ולתנא דבי חזקיה, דאמר: "מכה אדם ומכה בהמה" ממאי דבחול כתיב, וליכא לאיפלוגי, {מנין שהפסוק מדבר בהורג בהמה ביום חול, ואז אין הבדל בין שוגג למזיד?} דלמא בשבת כתיב, דבבהמה גופה איכא לאיפלוגי? {אולי מדבר במכה בשבת? הלא מכה בהמה במזיד בשבת - חייב מיתה בגלל מלאכה בשבת, ולכן לא משלם מקלב"מ; ומכאן שהפסוק "מכה בהמה ישלמנה" מדבר בשבת בשוגג, ואז כן מבדילים בין מזיד לשוגג, ובסתירה לדבי חזקיה!} -לא ס"ד, דכתיב (ויקרא כד, כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. היכי דמי? אי דלא אתרו ביה - מכה אדם אמאי יומת? אלא פשיטא דאתרו ביה, {מכאן שמדובר שהתרו, בשני המקרים: אדם ובהמה}. ואי בשבת {איך ייתכן:} - מכה בהמה ישלמנה?! {הלא בשבת, מזיד שהתרו בו חייב מיתה.} אלא לאו - בחול {ואז אין חילוק בין שוגג למזיד - פטור}.

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג/רבה

רבה על פי רבי מאיר - מתניתין כמאן מוקים לה?
לפי התנא המקרה הקשיא כי התנא סובר: ואילו כאן:
רבי מאיר בתו לוקה וגם משלם; ולפי רבה, ר' מאיר סובר: מת ומשלם (לפי ריש לקיש, ר' מאיר סובר: מת ואינו משלם) s:כתובות לו ב, משנה: הבא על בתו פטור מקנס
רבי נחוניא בן הקנה אחותו חייבי כריתות פטורים מקנס (מלקות לא פוטרים, כרת כן) הבא על אחותו משלם קנס
רבי יצחק ממזרת חולק על s:מכות יג א: חייבי כריתות לא לוקים, ומשלמים {ולא כר' מאיר, אלא: משלם ולא לוקה} ר' יצחק סובר: הבא על ממזרת לוקה, ואינו משלם

א"ל רב פפא לאביי: לרבה, דאמר {ר' מאיר בברייתא, לג ע"ב}: חידוש הוא שחידשה תורה בקנס, ו{לכן}אף על גב דמיקטיל משלם, {לפי זה קשה:} מתניתין כמאן מוקים לה? אי כר"מ (כרבי מאיר) - קשיא בתו, אי כרבי נחוניא בן הקנה - קשיא אחותו , אי כרבי יצחק - קשיא ממזרת! הניחא אי סבר לה כר' יוחנן - הוא נמי מתרץ לה כר' יוחנן, אלא אי סבר כר"ל (כריש לקיש) - היכי מתרץ לה? {שטיינזלץ: שהרי אינה אף כאחת מן השיטות} -על כרחך כר' יוחנן ס"ל (סבירא ליה). א"ל רב מתנא(?) לאביי: לר"ל, דאמר: בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות, מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא בן הקנה {בs:שבועות לג א, ובניגוד לבן הקנה סובר שחייבי כריתות חייבים קנס?} - אי ר"מ {לוקה ומשלם}, אי רבי יצחק {חייבי כריתות לא לוקים}.

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג/לוקה או משלם

לוקה, משלם, או: לוקה ומשלם?
תנא חובל בחבירו, עדים זוממים קשיא עם: הסתירה עם s:מכות יג א מניין לומד? -
רבי מאיר לוקה ומשלם (אין סתירה)
רבה גורס: גם מת ומשלם
ריש לקיש גורס: מת ואינו משלם
חכמים כל המשלם - אינו לוקה ?
רבי יוחנן "כל היכא ממון ומלקות, ואתרו ביה -" לוקה ואינו משלם כאן - לא התרו; כאן {שם} - התרו "כדי רשעתו, וסמיך...: ארבעים יכנו"
עולא משלם ואינו לוקה כאן נערה, יש קנס; שם בוגרת, אין קנס תחת-תחת, בגזירה שווה
רבי אליעזר משלמים ולא לוקים ? אין אפשרות להתרות
רבי שישא משלם ולא לוקה ? "ולא יהיה אסון - ייענש" {ממון}
ריש לקיש פטור מתשלום כאן לפי ר' מאיר: לוקה ומשלם {כי גלום בו עונש מלקות} {"תחת-תחת" נדרש למקום אחר}
רבי נחוניה בן הקנה חייבי כריתות פטורים, כמו חייבי מיתות אחותו: משלם
רבי יצחק חייב כריתות לא לוקה, משלם ממזרת: לוקה

ת"ר: עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי. הממאנת אין לה לא קנס {של אונס} ולא {קנס של} פיתוי. איילונית[54] אין לה לא קנס ולא פיתוי, והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי. -מאי עריות ומאי שניות לעריות? אילימא עריות

דף לו, ע"אעריכה

עריות ממש, שניות - {שהוסיפו חכמים} מדברי סופרים {אי אפשר לומר}, כיון דמדאורייתא חזיא ליה - אמאי אין להן קנס? {מדוע אין קנס, והלא הן ראויות להינשא לאונס} אלא: עריות - {חמורות,} חייבי מיתות בית דין, שניות - {פחות חמורות,} חייבי כריתות, אבל חייבי לאוין - יש להן קנס, ומני - שמעון התימני היא {שפוטר מקנס רק את האונס אישה שאין קידושין תופסים בה} איכא דאמרי: עריות - חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות, שניות - חייבי לאוין, מני - ר"ש בן מנסיא היא {שפוטר אפילו את האונס אישה שקידושים תופסים בה}.

"הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי". הא קטנה בעלמא - אית לה, מני {כשיטת מי ברייתא זו?} - רבנן היא, דאמרי: קטנה יש לה קנס. אימא סיפא: איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי. אתא לר"מ {הברייתא באשר לאיילונית מתאימה לר' מאיר}, דאמר: קטנה אין לה קנס, והא - מקטנותה יצתה לבגר. -רישא רבנן וסיפא ר"מ {וזה לא ייתכן}! וכ"ת (וכי תימא): כולה ר"מ היא, ובממאנת סבר לה כרבי יהודה {ניתן לומר: ר' מאיר מסכים עם ר' יהודה שממאנת יכולה להיות קטנה וגם נערה; ולכן מהקביעה "ממאנת אין לה קנס" לא ניתן ללמוד שלקטנה סתם יש קנס - כי יש גם ממאנת נערה}; ומי סבר לה?! {זה לא ייתכן -} והתניא: עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות, דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: עד שירבה שחור על הלבן! אלא {אז נאמר שהתנא של הברייתא הוא} ר' יהודה היא, ובקטנה סבר לה כר"מ {ונאמר כך: ר' יהודה סובר שלקטנה אין קנס, וגם לממאנת (שבהגדרתה כר' יהודה, יכולה להכנס קצת לתוך תקופת הנערות)}. -ומי סבר לה? {לא ייתכן -} והאמר רב יהודה אמר רב {לקטנה אין קנס עפ"י s:כתובות מ ב, ועל כך אמר רב יהודה (לא ר' יהודה), ש} זו דברי ר"מ. -ואם איתא, זו דברי ר"מ ור' יהודה מיבעי ליה {ואם כך היה, כי אז ר' מאיר לא היה בדעת יחיד, ורב יהודה היה חייב לציין גם את ר' יהודה}! -האי תנא סבר לה כר"מ בחדא, ופליג עליה בחדא {מכאן אפשרות שלישית: זהו תנא אחר, שמסכים עם ר' מאיר בקטנה, וחולק עליו בממאנת}. רפרם אמר: מאי ממאנת - הראויה למאן {הברייתא כר' מאיר, ו"ממאנת" היא קטנה}. -וליתני קטנה! -קשיא.

"איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי". ורמינהי {בברייתא שנייה}: החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס, ויש להן טענת בתולים {אם נישאה בחזקת בתולה, יכול הבעל לטעון כנגדה אם לא מצא בה בתולים}! -והא מאי רומיא? הא - ר"מ, הא - רבנן {אין קושיה - יש שתי ברייתות משתי דעות שונות}. -ודקארי לה מאי קארי לה {אם הפתרון פשוט כל כך, מדוע הקשה כאן}? -משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה {יש ברייתא שלישית האומרת}: החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ - אין להן טענת בתולים {ובסתירה לברייתא השנייה}, הסומא ואיילונית - יש להן טענת בתולים. סומכוס אומר משום ר"מ: סומא אין לה טענת בתולים! -אמר רב ששת: לא קשיא; הא - רבן גמליאל {שנאמנת שנאנסה בין קידושין לנישואין, ולכן אין לבעל טענה}, והא - רבי יהושע. -אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל היכא דקא טענה איהי, היכא דלא קא טענה איהי, מי שמעת ליה {במקרה שטוענת שנאנסה זה מסתדר; אך אם לא טוענת שנאנסה, האם שמעת את רבן גמליאל שטוענים לה}? -אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא, כגון זו (משלי לא, ח): פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם הוא.

"והבוגרת אין לה טענת בתולים". והאמר רב: בוגרת נותנין לה {מניחים שדם} לילה הראשון {הוא בתולים ולא דם נידה}!

דף לו, ע"בעריכה

אי דקא טעין טענת דמים - הכי נמי {בבוגרת ניתן לטעון טענת דם, שאם אין דם אינה בתולה}, הכא במאי עסקינן - דקטעין טענת פתח פתוח {אבל לא ניתן לטעון טענת פתח פתוח, כי בוגרת בתוליה רפויים}.

"סומכוס אומר משום ר"מ: סומא אין לה טענת בתולים." מ"ט דסומכוס? אמר רבי זירא: מפני שנחבטת על גבי קרקע. -כולהו נמי חבוטי מיחבטי! -כולהו {אם נחבטות} רואות {דם הבתולים} ומראות לאמן, זו אינה רואה, ואינה מראה לאמהּ.

"והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי." -היוצאת משום שם רע {שזנתה תחת בעלה} בת סקילה היא {ופשוט שאין לה קנס}! -אמר רב ששת: הכי קאמר: מי שיצא עליה שם רע בילדותה - אין לה לא קנס ולא פיתוי. אמר רב פפא: ש"מ (שמע מינהּ}, האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה {למד מכאן: שטר שנעשה ברשלנות, לא גובים בו}. היכי דמי? אילימא דנפק קלא עליה דשטרא דזייפא הוא, דכוותה הכא - דנפק עלה קלא דזנאי {אם בגלל שיצאה שמועה}, והא אמר רבא: יצא לה שם מזנה בעיר - אין חוששין לה! אלא, דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו תבעתנהי באיסורא {רק אם באו שניים והעידו, שרצתה לזנות איתם, ומכאן שהיא נוטה לזנות}. דכוותה הכא - דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו אמר להו "זייפו לי" {ומכאן אפשר ללמוד, שאם העידו שניים שבעל השטר ביקש מהם לזייף (והם כמובן לא הסכימו) - אז הוא כנראה מועד לבקש זיוף, וזה שבידו כנראה מזוייף?}. בשלמא התם - שכיחי פרוצין {אפשר להניח שגם אם לא נענו לה, מצאה מישהו אחר לזנות איתו}, אלא הכא - אם הוא הוחזק - כל ישראל מי הוחזקו?! {במקרה של זיוף שטר: גם אם ביקש משניים אלה לזייף, לא סביר שימצא דווקא אחרים} -הכא נמי, כיון דקא מהדר אזיופא - אימר זיופי זייף וכתב {אם הוא מועד לזיוף, ייתכן שהוא עצמו זייף}.

משנה ואלו {נערות} שאין להן קנס: הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו {כשהיו} יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד {ומניחים שאינן בתולות}. רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה, אע"פ שגדולה. הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו, על בת אשתו, על בת בנהּ, על בת בתהּ - אין להן קנס. מפני שמתחייב בנפשו, שמיתתן בידי בית דין. וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר (שמות כא, כב) וְאם לֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ:

גמרא א"ר יוחנן: רבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר אחד {יש להם שיטה זהה בעניין היתר שבויה}; רבי יהודה - הא דאמרן, רבי דוסא - דתניא {בברייתא}: שבויה {בת כהן או אשת כהן שנפדית} אוכלת בתרומה, דברי ר' דוסא. אמר רבי דוסא: וכי מה עשה לה ערבי הלז? וכי מפני שמיעך להּ בין דדיה פסלהּ מן הכהונה? אמר רבה: דלמא לא {אולי לא שיטה אחת} היא; עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא אלא {הטעם של ר' יהודה במשנתנו בדרישתו שיש קנס} שלא יהא חוטא נשכר, אבל התם - כרבנן סבירא ליהּ {שפסולה לכהונה, ולא כר' דוסא}. אי נמי: עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם - אלא בתרומה {שהיא מ}דרבנן {אפשר גם: ר' דוסא בברייתא סובר כך רק בתרומה}, אבל קנס {שהוא מ}דאורייתא - כרבנן סבירא ליה. אמר ליה אביי: ו{האם} טעמיה דרבי יהודה הכא שלא יהא חוטא נשכר הוא? והא תניא, ר' יהודה אומר: שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה, אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים, והתם {שאין שם חטא כלל} - מאי שלא יהא חוטא נשכר איכא? -התם נמי {אותו טעם:} דלמא מימנעי ולא נסבי לה {שלא יימנעו מלשאת אותה}. -ו{האם באמת} סבר ר"י בקדושתה קיימה? והתניא: הפודה את השבויה ישאנה {אפילו הוא כהן, כי היא בחזקת בתולה}; מעיד בה {שלא נבעלה} - לא ישאנה {"שמא עיניו נתן בה"}. ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך - לא ישאנה! -הא גופה קשיא {הברייתא כשלעצמה קשה, גם ללא קשר למשנה}; אמרת: הפודה את השבויה ישאנה, והדר תנא: מעיד בה - לא ישאנה, משום דמעיד בה לא ישאנה?! -הא לא קשיא; הכי קאמר: הפודה את השבויה ומעיד בה - ישאנה {"לא שדי זוזי בכדי, שהרי לישאנה פדאה" (רש"י), לא היה מבזבז כספו אלמלא סבר שהיא בתולה}, מעיד בה כדי {סתם, כמו "ולא בכדי" - שאולי נתן עיניו בה} - לא ישאנה. מ"מ (מכל מקום) קשיא לר' יהודה {שבמשנה אומר ששבויה בקדושתה, ומהברייתא משתמע שסובר שהיא בחזקת בעולה}! אמר רב פפא: אימא {צריך לתקן את נוסח המשנה כך}: רבי יהודה אומר בין כך ובין כך - ישאנה. רב הונא בריה דרב יהושע אומר: לעולם כדקתני {המשנה לא צריכה תיקון, ו}ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - בין כך ובין כך ישאנה, אלא לדידכו - בין כך ובין כך לא ישאנה מבעי ליה {היה צריך להיות}! -ורבנן {מה טעמם}? -הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה - לא שדי איניש זוזי בכדי {מכאן רש"י}, מעיד בה כדי לא ישאנה - שמא עיניו נתן בה. רמי ליה {הראה לו סתירה} רב פפא בר שמואל לרב יוסף:

דף לז, ע"אעריכה

ו{האם באמת} סבר רבי יהודה בקדושתה קיימא? והתניא: הגיורת שנתגיירה וראתה דם {נידה}, ר' יהודה אומר דיה שעתה {מטמאת רק מזמן הגילוי, ולא למפרע}, רבי יוסי אומר: הרי היא ככל הנשים {בישראל}, ומטמאה מעת לעת {יממה למפרע מזמן התגיירותה} ומפקידה לפקידה {החל מזמן הבדיקה הקודמת}. ו{עוד אמר על גיורת:}צריכה להמתין ג' חדשים {עד שתוכל להינשא לישראל, שמא הייתה מעוברת, ויתערב זרע טמא}, דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד {משמע, שלגיורת ר' יהודה חושש שנבעלה!}. א"ל {רב יוסף}: גיורת אשבויה קא רמית {איך אתה למד מגיורת לשבויה}?! גיורת - לא מנטרא נפשהּ, שבויה - מנטרא נפשהּ. ו{מצד אחר הראה סתירה}רמי שבויה אשבויה; דתניא: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד - צריכות להמתין ג' חדשים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד {ונראה מכאן שר' יהודה חושש גם לשבויות שמא נבעלו}! אשתיק {ר' יוסף לא מצא תשובה}. א"ל: מידי שמיע {האם שמעת} לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רב ששת: {שדברי ר' יהודה הם במקרה} שראוּהָ שנבעלה. -א"ה (אי הכי), מאי טעמא דר' יוסי {שמתיר}? -אמר רבה: קסבר ר' יוסי, אשה מזנה משמשת במוך {בצואר הרחם} שלא תתעבר. -בשלמא גיורת, כיון דדעתה לאיגיורי - מנטרא נפשהּ; שבויה נמי, דלא ידעה היכא ממטו לה {שלא יודעת להיכן מביאים אותה, ולכן נשמרת מלהתעבר. רש"י: "וסברה דלמא ממטו לה לגבי ישראל, ופרקו לה - ומנטרא נפשה לשמש במוך" (חוששת שמא פודים אותה מהשבי להנשא לישראל, ושומרת עצמה)}; שפחה נמי, דשמעה מפי מרה {אדוניה שמשחרר אותה, ולכן שומרת עצמה שילדיה יהיו כשרים}; אלא יוצאה בשן ועין {משתחררת בגלל שאדוניה היכה אותה} - מאי איכא למימר {כאן אינה יודעת שתשתחרר, ואינה שומרת, ואף ראו שנבעלה}? וכי תימא כל ממילא לא א"ר יוסי {ואם תאמר שכל אונס שבא בלי הכנה, לא סבר ר' יוסי שמותרת להינשא מיד, ומודה לר' יהודה} - הרי {הנה:} אנוסה ומפותה, דממילא {בלי הכנה}, ותניא: אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים, דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד! אלא אמר רבה: קסבר ר' יוסי: אשה מזנה מתהפכת {כדי שלא ייקלט הזרע} כדי שלא תתעבר. ואידך {ר' יהודה, מה טעמו?}: חיישינן שמא לא נהפכה יפה יפה.

שנאמר (שמות כא, כב) וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ וכו'. והא מהכא נפקא? {הלא} מהתם נפקא (דברים כה, ב) כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות! -חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון. וצריכא {להשמיע את שני המקרים}: דאי אשמעינן מיתה וממון {בלבד} - משום דאיכא איבוד נשמה {אפשר היה לחשוב שרק במקרה זה פטור מתשלום, כי עונש המיתה חמור דיו}, אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה, אימא לא {פטור מממון}. ואי אשמעינן מלקות וממון - משום דלא חמיר איסוריה {פטור מתשלום}, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה {איסור חמור, אפשר היה לחשוב שראוי למיתה ולתשלום} אימא לא, {לכן - את שניהם} צריכא. -ולרבי מאיר, דאמר {תמיד} לוקה ומשלם, תרתי {שני הכתובים} למה לי {שהרי לדעת ר' מאיר, שניהם באים ללמד שאין אדם מת ומשלם}? -חדא במיתה וממון {שחייב מיתה אינו משלם},

דף לז, ע"בעריכה

וחדא במיתה ומלקות {שחייב מיתה אינו לוקה}. וצריכא {שני כתובים}; דאי אשמעינן מיתה וממון {בלבד} - משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן {היינו למדים, שלא נותנים שני עונשים נפרדים}, אבל במיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה - אימא מיתה אריכתא היא, ונעביד ביה {היינו יכולים להבין ששני העונשים מהווים מיתה אחת ארוכה, ושהיא העונש הנכון}. ו{להיפך:}אי אשמעינן מיתה ומלקות - דתרתי בגופיה לא עבדינן, אבל מיתה וממון דחדא בגופיה וחדא בממוניה - אימא נעביד ביה {היינו מבינים שכיוון שעונש כפול (בגוף ובממון) אינו קשה כל כך, והוא הנכון}, צריכא. -(במדבר לה, לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ למה לי {מדוע נוסף דין הנראה כמיותר, שאין קנס נוסף על עונש מיתה}? -דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא {השמיעה התורה שאין לפטור (בקנס) ממיתה, רוצח במזיד} -(במדבר לה, לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ למה לי? -דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות {וגם השמיעה, שאין לפטור הורג בשוגג מגלות; תוספות: קשה לר' שמשון בן אברהם:... נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד... ואומר ר' יצחק:... כיון שאין פדיון שניהם שוה} . -ותרי קראי למה לי? -חד בשוגג וחד במזיד, וצריכי: דאי אשמעינן מזיד - משום דחמיר איסוריה, אבל שוגג דלא חמיר איסוריה - אימא לא. ואי אשמעינן שוגג - משום דליכא איבוד נשמה, אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה - אימא לא, צריכא. -(במדבר לה, לג) וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ למה לי? -מבעי ליה לכדתניא: מנין שאם נתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו - שנאמר וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ וגו' -(דברים כא, ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ למה לי? -מיבעי ליה לכדתניא: מנין למומתים בסייף שהוא מן הצואר - ת"ל וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן מן הצואר - אף שופכי דמים מן הצואר. -אי {ושמא אפשר ללמוד באותו אופן, ש}מה להלן בקופיץ, וממול עורף, אף כאן בקופיץ וממול עורף? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט, יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - ברור לו מיתה יפה {כלומר, לא בקופיץ, שמנוול אותו; רמ"ה: הוא חד פחות, וגורם כאב}. (ויקרא כז, כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה {בכסף} למה לי? -מיבעי ליה לכדתניא: מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד "ערכו עלי", מנין שלא אמר כלום - שנאמר: כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה. יכול אף קודם שנגמר דינו כן {האם הכוונה שגם לפני שנגזר דינו למות, גם אז אסור לפדותו בכסף} - ת"ל "מן האדם" {רק חלק מבני האדם, כלומר אלה שכבר נגזר דינם} - ולא כל האדם. ולרבי חנניא בן עקביא, דאמר: נערך, מפני שדמיו קצובין {יש לו ערך, כי ערכו קבוע עפ"י שנותיו ולא תלוי בגזר דינו}, האי "כל חרם" מאי עביד ליה? -מיבעי ליה לכדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים, שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר (שמות כא, ל) (הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, (וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו). יכול אף בידי אדם כן {יפדה} - ת"ל חרם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה. ואין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה; מיתות קלות, שניתנה שגגתן לכפרה מנין - ת"ל כָּל חֵרֶם. -ולא ממילא, מ(וְ)לֹא תִקְחוּ כֹפֶר (לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ) (במדבר לה, לא) שמעת מינה: לא תשקול ממונא מיניה ותיפטריה, כָּל חֵרֶם ל"ל? אמר רמי בר חמא: איצטריך; ס"ד אמינא:

דף לח, ע"אעריכה

הני מילי {שאין כפרה בממון} היכא דהרגו דרך עלייה, שלא ניתנה שגגתו לכפרה {שאם הרג בדרך עלייה, אינו נענש בגלות ואינו יכול לכפר אחרת}. אבל הרגו {במזיד} דרך ירידה, דניתנה שגגתו לכפרה, אימא נישקול ממונא מיניה וניפטריה, - קמ"ל. א"ל רבא: הא - מדתנא דבי חזקיה נפקא, דתנא דבי חזקיה: (ויקרא כד, כא) (וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת) מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה - {לא} לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון; אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עליה - {לא} לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון! אלא אמר רמי בר חמא: איצטריך; ס"ד אמינא: ה"מ (הני מילי) - היכא דסימא את עינו והרגו בה, אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר - אימא נישקול ממונא מיניה {ונפסוק קנס על הנזק, וגם מיתה על ההרג; על כן אמר לנו שלא - רק עונש מיתה}. א"ל רבא: הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא. דתנא דבי חזקיה: (שמות כא, כד) עַיִן תַּחַת עַיִן ולא עין ונפש תחת עין {והרי צריך להיות: ולא עין תחת עין ונפש! ואכן כך פירש ריטב"א, שזוהי גירסת רבנו מנחם. ותוספות: זהו המשך של לימוד תנא דבי חזקיה, כשם שלא אומרים עין ונפש תחת עין, כך אין אומרים עין ונפש תחת נפש, ומכאן שעל עבירה כפולה, אם באה באחת, יש רק עונש אחד. ורש"י לומד מכאן: "דעין תחת עין לאו ממש" אלא ממון, "דאי אמרת ממש - (ייתכן שהיה מת מהוצאת העין), והוה ליה עין ונפש תחת עין"}! אלא אמר רב אשי: איצטריך {כל חרם}; ס"ד אמינא: הואיל וחידוש {גזירת הכתוב, ללא הסבר} הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמיקטיל משלם - קמ"ל {שלא משלם}. -ולרבה דאמר: חידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמיקטיל משלם, האי כָּל חֵרֶם מאי עביד ליה? -סבר לה כתנא קמא דר' חנניא בן עקביא {שאי אפשר לפדות חייו, בערכו}. אאאא

משנה נערה שנתארסה ונתגרשה {ונאנסה}, רבי יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס, רבי עקיבא אומר יש לה קנס, וקנסהּ לעצמהּ {שאינה ברשות אביה}.

גמרא מ"ט דר' יוסי הגלילי? אמר קרא (דברים כב, כח) אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, הא אורסה - אין לה קנס. ור"ע: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה - לאביה, הא אורסה - לעצמה. -אלא מעתה "נערה" ולא בוגרת, ה"נ (הכי נמי) דלעצמה? "בתולה" ולא בעולה, ה"נ דלעצמה? אלא, לגמרי - הכא נמי לגמרי! אמר לך ר"ע: האי לֹא אֹרָשָׂה מיבעי ליה לכדתניא: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה - פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה, שאין לה קנס, דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר: יש לה קנס, וקנסהּ לאביה. והדין נותן: הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה, ואביה זכאי בכסף קנסהּ, מה כסף קידושיה, אע"פ שנתארסה ונתגרשה - לאביה, אף כסף קנסהּ, אע"פ שנתארסה ונתגרשה - לאביה. א"כ, מה ת"ל אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה - מופנה להקיש לו, ולדון הימנו ג"ש (גזירה שוה): נאמר כאן אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה ונאמר להלן (שמות כב, טו) אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה מה כאן נ' (חמישים) - אף להלן נ'; ומה להלן שקלים - אף כאן שקלים. ור"ע, מאי חזית דאֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה לג"ש, ו"בתולה" למעוטי בעולה,

דף לח, ע"בעריכה

אימא: "בתולה" - לגזירה שוה ו"אשר לא אורסה" -פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה! -מסתברא "אשר לא אורסה" לגזירה שוה, שהרי אני קורא בה "נערה בתולה". -אדרבה, "בתולה" לגזירה שוה, שהרי אני קורא בה "אשר לא אורסה"! -מסתברא, הא - אישתני גופה, והא - לא אישתני גופה. -ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה? -נפקא ליה מדתניא (שמות כב, טז)" כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת - שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה.

קשיא דר"ע אדר' עקיבא! -תרי תנאי ואליבא דר"ע. בשלמא ר"ע דמתניתין - לא אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי, אלא לר"ע דברייתא - אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי! אמר רב נחמן בר יצחק: קרי ביה "אשר לא ארוסה". -ארוסה בת סקילה היא! -ס"ד אמינא: הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמיקטיל - משלם. -ולרבה דאמר: חידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמיקטיל משלם - מאי איכא למימר? -סבר לה כרבי עקיבא דמתניתין. תנו רבנן: קנסה למי - לאביה, ויש אומרים: לעצמה. לעצמה אמאי? אמר רב חסדא: הכא בנערה שנתארסה ונתגרשה עסקינן, וקמיפלגי בפלוגתא דר"ע דמתניתין ורבי עקיבא דברייתא.

אמר אביי: בא עליה ומתה - פטור, שנאמר (דברים כב, כט) וְנָתַן... לַאֲבִי [הַנַּעֲרָה] - ולא לאבי מתה. מלתא דפשיטא ליה לאביי, מיבעיא ליה לרבא. דבעי רבא: יש בגר בקבר או אין בגר בקבר? יש בגר בקבר - ודבנה הוי, או דלמא אין בגר בקבר - ודאביה הוי?

דף לט, ע"אעריכה

ומי מעברא והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך אלו הן קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה ואיזוהי קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה' וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא אלא קאמר אלא הכי קמיבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב או דלמא אין בגר בקבר ולא פקע אב מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו בעי מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו א"ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה הכי השתא התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב ונישואין מוציאין מרשות אב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה אף נישואין בא עליה ונשאת לעצמה אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה: מתני' המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרת אפי' היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר (דברים כב, יט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו: גמ' צער דמאי אמר אבוה דשמואל צער שחבטה על גבי קרקע מתקיף לה רבי זירא אלא מעתה חבטה על גבי שיראין הכי נמי דפטור וכי תימא הכי נמי והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אונס אינו משלם את הצער מפני

דף לט, ע"בעריכה

ראו גםעריכה

פרושיםעריכה


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
  1. ^ רש"י: מן הגבעונים והיא אסורה לקהל.
  2. ^ רש"י: קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם (דברים ז) (השומרונים הם גרים מפחד האריות ששלח ה' אחרי שהמשיכו לעבוד את אלוהיהם (מלכים ב יז, כ"ד), לא גרי צדק, ולכן אסור להתחתן אתם).
  3. ^ רש"י: ישראלית שנפדית פחותה מבת שלש שנים, דבחזקת בתולה היא; שאפילו נבעלה בשביה, בתוליה חוזרים.
  4. ^ רש"י: שנתקדשה לו לאחיו וגירשה, שאין בה מיתה אלא כרת (הבא {משמעו: באונס} על אשת אחיו הגרושה, עונשו הוא כרת ולא מיתה).
  5. ^ רש"י: וכרת לא פטר ליה מן התשלומין (עבירה שהעונש עליה הוא מיתת בית דין, לא מתווסף עליה עונש קנס שהוא קל יותר. אבל אם העונש הוא כרת, שאיננו מיתה מיידית, מתחייב עונש מיידי של קנס).
  6. ^ שטיינזלץ: וכי אלה הנערות הפסולות יש להן קנס, ולכשרות - לא? (-כך אמר: מתוך הפסולות, להלן אלה שיש להן קנס; וברור שגם לכשרות יש קנס).
  7. ^ שטיינזלץ: מיהו התנא הסבור כן, שאין חייבים בקנס אלא על הנערה ולא על הקטנה? (זהו רבי מאיר, שאמר בברייתא)
  8. ^ רש"י: שהיא ראויה לביאה
  9. ^ 9.0 9.1 שטיינזלץ: האם חולקים החכמים על כך שרשאי האב למכור אותה? (כי אם לקטנה יש קנס, אז אינו רשאי למכרה. ומדייקים: לדעת חכמים, מבת שלוש ועד הבגרות מותר למכור אותה וגם יש לה קנס, בניגוד לדעת רבי מאיר.)
  10. ^ נאמר בדברים: כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה... וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף. כביכול נזכרת המילה נַעֲרָה 3 פעמים {כולל תוספת הא הידיעה}, לרמז: כשם שלגוף העניין, בנערה כשרה, חייב קנס, כך גם במקרה של חייבי לאוין, וגם במקרה של חייבי כריתות.
  11. ^ שטיינזלץ: דבר זה נלמד מדין מפתה... וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה... כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.
  12. ^ -מדוע רב פפא לא השתמש בנימוק של ר"ל? - מפני שלדעתו, הנימוק ההוא נדרש לאביי ללמוד דבר אחר: שאם מתה, מתחייב בהרג ופטור מקנס.
  13. ^ רש"י: מתניתין, דקתני: יש קנס לממזרת ולאחותו - לאפוקי מהאי תנא (משנתנו {באה להוציא, כלומר להתבדל מדעת התנא(ים) שמעון התימני ושמעון בן מנסיא}, שהלא שנינו בברייתא, בניגוד לנאמר במשנתנו: יש קנס רק באשה שהקידושין תופסים {דברי שמעון התימני}, או רק באשה שמותר לשאת אותה {דברי שמעון בן מנסיא})
  14. ^ תוספות: לאפוקי מהאי תנא - פירוש: תנא דברייתא, אבל מפיק מתרוייהו תנאי (מוציא משני התנאים) שמוזכרים בברייתא.
  15. ^ שטיינזלץ: מה ההבדל ביניהם? שלדעת רבי עקיבא, גם בממזרת אין הויה!
  16. ^ שטיינזלץ: שכל ביאה שיש בה איסור (ואף אלמנה לכהן גדול) - הולד ממזר לפי רבי עקיבא.
  17. ^ שטיינזלץ: אם... ר' ישבב חולק (על ר' סימאי), אפשר לפרש שלדעתו ר' עקיבא סבור ש(אפילו לאלמנה ולכהן גדול, הולד ממזר; ואילו לדעת ר' סימאי, ר' עקיבא סבור שלא ממזר. אבל - אם דבריו אינם בקשר לר' סימאי, אז) משמעות דבריו כללית יותר (ואינו אומר זאת כדי להוציא אלמנה לכ"ג, אלא לדעתו ר' עקיבא עושה ממזר מכל חייבי לאוין, כולל חייבי עשה; אם כך, לדעתו, מה ההבדל לדעת ר' עקיבא בין התימני לבין בן מנסיא? - רק בעולה לכ"ג, בגלל) שני צדדים לקולא: איסור עשה ולא לאו... ורק בכהן גדול.
  18. ^ שטיינזלץ: כאשר חילל שבת וגרם נזק (חומרי), נידון בעונש החמור יותר... עונש מוות (ופטור מקנס על הנזק; על כן גם) הבא על אחותו... פטור מן הקנס.
  19. ^ כלומר: רב אדא תוקף את הטיעון של ר' נחוניא {שבבראשית מדובר באסון מידי שמים}, בכך שאולי מדובר באסון מידי אדם; ועונים: מה שנחשב מידי שמים {קור וחום} הוא למעשה מידי אדם, ומה שידוע כמידי אדם {אריות וגנבים} הוא באמת מידי שמים. ומדוע זה רלוונטי - זאת אינה הוכחה שבבראשית אכן מדובר באסון משמים?!
  20. ^ שטיינזלץ: זר (לא כהן) שאכל תרומה (במזיד) עונשו מיתה בידי שמים... כחייב מיתה בידי אדם, ופטור מן התשלומין. ולרבא הסבור שדין זה נלמד מדין כרת... בזר שאכל תרומה אין עונש כרת (אם כי יש מיתה בידי שמים), יהיה חייב לשלם על מה שאכל.
  21. ^ איך אביי פוטר מתשלום?! הלא מי שאכל תרומה, קודם לכך לקח את התרומה, ועל כך מתחייב בתשלום, עוד בטרם אכל! ואם התרומה נדחפה לגרונו בכוח - עדיין יכול היה לירוק אותה. בסיכום, המקרה היחיד שפטור מתשלום הוא אם אכל תרומה שלא גזל {משלו}, וממש באותו זמן גרם נזק חומרי, כגון קרע בגד.
  22. ^ אין הבדל בין המקרים, כי גם חץ שנורה מרשות לרשות ועל כן מהווה חילול שבת החייב במיתת בת דין - בעת שעף וקרע, עדיין היה חלק מעבירת חילול השבת, כי היריה ("עקירה") היא חלק מההגעה ("הנחה"), ולכן העבירות נעשו באותו זמן; באותו אופן, הרמת התרומה היא חלק מהאכילה, ולכן נעשו באותו זמן.
  23. ^ לא, המקרים שונים: ניתן לאכול מבלי להגביה, ולא ניתן לחלל שבת בחץ ללא יריה. וגם: את התרומה ניתן להחזיר לאחר שהוגבהה, מה שאין כן החץ במעופו.
  24. ^ על פי הקריטריון הראשון, המקרה של קריעת בד בסכין דומה לירית החץ, ועל כן פטור מתשלום נזק; ועל פי השני - הם שונים, ועל כן חייב.
  25. ^ שואל רב ביבי בר אביי: מדוע פטור מקריעת שיראין? הרי מי שגנב כיס בשבת חייב, וגם שם ההגבהה היא תנאי להוצאה, ומכאן שהגניבה וההוצאה הן בו-זמניות? -לא, יש מקרה שההגבהה נעשתה לצורך גנבה והחבאה, ולא להוצאה. -אבל זה טיעון מופרך, לפי הברייתא: מי שעקר חפץ ואחר כך הוציאו - פטור מהוצאה בשבת, ומכאן שהנימוק של התחייב בהוצאה בשבת לא שייך כאן, מפני שאם החביא ואחר כך הוציא, ממילא לא היה חייב בהוצאה. אם כך, לא נאמר שהגביה כדי להחביא, אלא כדי להוציא; ולמרות זאת, יש הבדל (בין קורע שיראין לבין גונב כיס): אם עמד אחרי הגנבה. אם עמד כדי לסדר את ה"כיס" על הכתף - זאת חלק מפעולת הגנבה; אבל אם עצר ממש - יצר הבדל בין שתי העקירות, וחייב בגנבה.
  26. ^ לא צריך ללכת רחוק ולצייר מגרר והולך, אלא מספיק לומר: עוצר לכתף - פטור, לפוש - חייב. וניתן לומר: הולך (לפי בן עזאי - מפסיק בכל צעד ולכן - חייב), או זורק - פטור. ומדוע הביאו את ציור המגרר - ללמוד מכאן, שיש כאלה שדרכם לגרור את הגזל, ועל כן חייבים בהוצאה בשבת, גם מדאורייתא, ופטורים מתשלום.
  27. ^ מסבירים שמדובר באזור ביניים, ששייך לרבים אבל מובדל מהם, ולכן הוצאת חפץ לשם גם קונה וחייב בגניבה, וגם מהווה חילול שבת (ולכן פטור מתשלומים); וכך לדעת ר' אליעזר:
  28. ^ הסבר אחר: יש מקרה שבו הוא מגרר ברשות היחיד, ובמעבר לרשות הרבים מושיט ידו השניה ומניח בה את הכיס. לעניין שבת - ידו נחשבת כתחום של ארבעה על ארבעה טפחים, ולכן הוציא; ולעניין קניה - הניח בידו ולכן קנה, אפילו לא הגביה מעל שלושה טפחים, שהוא אמת המידה לקנייה.
  29. ^ ר' אחא למד כך, שהוצאה לרשות הרבים לא קונה אלא אם אסף בידו; ואילו רבינא למד אחרת - שבכל הוצאה לרשות הרבים יש קנייה. ושניהם חלוקים באותו האופן גם בהבנת המשנה בs:בבא קמא עט א.
  30. ^ מהפטור לגנב כשמת השור ברשות הבעלים, רבינא למד שמחוץ לרשות הבעלים, כולל ברשות הרבים - חייב; ואילו ר' אחא למד מהדמיון בין הגבהה למשיכה, שהקנייה מתממשת בגלל הכנסה לרשות הגנב, ולכן המשיכה לרשות הרבים לא קונה. ר' אחא מתרץ את הרישא: כל עוד לא הכניס לרשותו, נחשב ברשות הבעלים, כולל ברשות הרבים; ורבינא מתרץ את הסיפא: לא דומה הוצאה להגבהה, אלא "הוציאו מרשות בעלים" כוללת לרשות הרבים.
  31. ^ עולא מסביר את הסתירה, בכך שכאן מדובר בנערה, שיש לה קנס, ואילו בs:מכות יג א זאת בוגרת, שלא מגיע לה תשלום קנס, ולכן לוקה. שואלת הגמרא: מה עם הבושה והפגם שנאנסה? - אם כך, מדובר בבוגרת שוטה, ולכן אין בושה ופגם. והצער? - אם כן, בבוגרת מפותה. ואם כך, גם אם אנס נערה יתומה (ולכן אין קנס כי אין לה אב) ומפותה (כי אין לה בושה) - לוקה.
  32. ^ מכאן לומדים שעולא סובר, שבכל מקרה של עונש ממון ומלקות - משלם ואינו לוקה, כולל במקרה שהתרו בו למלקות. זה מוכח מהעובדה, שלא תירץ את הסתירה (בניגוד לר' יוחנן, להלן) בכך שכאן לא לוקה כי לא התרו בו, אלא בכך שאנס נערה, שאינה יתומה ולא פותתה, ולכן יש לה קנס; הלא לדעתו, בכל מקרה שיש קנס ומלקות - משלם ואינו לוקה.
  33. ^ אם עונש ממון חמור ממלקות - אז לא ניתן ללמוד מחובל שבכל מקרה משלמים ולא לוקים: כי בחובל, חייב בנזק חמור (מחומש), ולכן חייב לשלם, ולא כך בכל מקרה. ואילו אם עונש ממון קל ממלקות - גם אז לא ניתן ללמוד, כי בחובל יש צד קל: לפעמים מותר להלקות (כעונש), ומכאן שנזק החבלה אינו נורא כל כך; ואילו למקרים שבהם הנזק קשה יותר - לא ניתן להסיק שהעונש צריך להיות ממון, כ זה עונש קל מדי.
  34. ^ רש"י: במה מצינו
  35. ^ שוטנשטיין: (שניהם ביחד דרושים כדי ללמוד שמשלם ואינו לוקה, כי) אם תפרוך (=אם דעתך היא שלא ניתן ללמוד מ)חובל בחבירו (לכל מקרה אחר; כי החובל משלם {=עונש חמור}, בגלל חמישה דברים - אם זו דעתך, אז נביא את מקרה) עדים זוממים (שאינם חמורים כל כך, כי אינם משלמים חמישה דברים - ) יוכיחו שאעפ"כ משלמים, ונלמד לכל מקום שמשלם ואינו לוקה (גם במקרים לא חמורים, ונמצא שכן לומדים מחובל, שבכל מקרה שמשלם ואינו לוקה); ואם תפרוך: עדים זוממים שהם חמורים, חובל בחברו יוכיח (שגם במקרה חובל שלעניין זה הוא פחות חמור - משלם {=עונש חמור}, ונמצא שכן לומדים מעדים זוממים, ומכאן שלומדים משני המקרים בצד שווה. עד כאן, בהנחה שממון קל ממלקות. ואם להיפך {ממון קל ממלקות}, אזי: אם תטען שמעדים זוממים לא ניתן ללמוד {כי יש בהם צד קל - הם בסה"כ דיברו}, ובמקרים אחרים חמורים יותר צריך להלקות - חובל יוכיח, כי גם שם יש עונש קל. ולהיפך, אם תטען מחובל, שיש בהם צד קל {מותר להלקות, כעונש}, הנה עדים זוממים, שאין בהם צד קל כזה, ובכל זאת משלם.
  36. ^ הגמרא דוחה את הלימוד ב-צד שווה, מפני שבשני המקרים המסוימים יש גם צד לחומרא, וזה מסביר מדוע משלמים בהנחה שממון חמור יותר; ובשניהם יש גם צד לקולא, וזה מסביר מדוע משלמים בהנחה שממון קל יותר; ואין זה כך בשאר המקרים. {אמנם, משוטנשטיין ניתן להבין, ש-צד שווה ו-מה מצינו הן שתי מידות שונות, וכנראה לא היא?}
  37. ^ התירוץ של ר' יוחנן הוא זה שעולא דחה, כי עולא סובר שתמיד משלם ולא לוקה; ור' יוחנן סובר שאם התרו - לוקה. הגמרא דוחה את תירוץ ר' יוחנן: הנה, בחובל בחברו משלם (למרות שברור שהתרו בו), והמקרה שבו החובל לוקה (וזה מוכיח שהתרו בו) הוא רק אם הנזק פחות מפרוטה - ומכאן שאם יותר מפרוטה - משלם! ובסתירה לר' יוחנן.
  38. ^ שוטנשטיין: לעולם...בכל מקום שיש ממון ומלקות, לומדים מ"אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ" שלוקה ואינו משלם, אבל החובל בחברו לומדים מריבוי המפורש בתורה שדינו שונה...משלם ואינו לוקה. (עדים זוממים הוא מקרה מיוחד, בו התורה ציינה בפירוש גם עונש ממון {כַּאֲשֶׁר זָמַם, ובנוסף: יָד בְּיָד}, בנוסף על המלקות. בדומה, גם במקרה חובל בחברו: כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ)
  39. ^ נימוק זה על ר' יוחנן, אפשר לומר שמבטל גם את חיוב המלקות בחובל בחברו ובעדים זוממים.
  40. ^ מ"תחת אשר עינה", ר' יוחנן יכול ללמוד שיש תוספת קנס על בושת ופגם - במקום ללמוד גזירה שווה, כעולא. ועולא, לומד את תוספת הבושת ופגם מ"השוכב עימה", שחמישים כסף הם הנאת שכיבה, ויש תוספת קנס.
  41. ^ לא הגיוני שעדים צריכים התראה כדי להורגם, הלא הם רצו להרוג בלא התראה, ויש מצווה לעשות להם כאשר זממו!
  42. ^ מקשה ר' סמא: אם לא מתרים בעדים זוממים, אז עדים שזממו להפוך אדם לחלל (בן גרושה או חלוצה) לא ילקו אם לא יותרו!... עונה הגמרא: לא, הם ילקו בלי התראה, כמו כוּוּוּוּוּ-לם.
  43. ^ לפי ר' מאיר, גם על הבא על בתו חייב קנס, למרות (ויקרא כ, יד): יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ, ואילו המשנה (לו, ע"ב): מת ואינו משלם.
  44. ^ אין שליח לדבר עבירה: s:קידושין מב ב, אדם לא נענש על עבירה שעשה אחר בשליחותו.
  45. ^ כדברי רבי יונתן בs:סנהדרין סו א: ו' החיבור משמעה באמת "או", ולכן "או" כאן הייתה מיותרת אלמלא משמעה: כולל השליח; ורבי יאשיה לומד חיוב השליח מדבי חזקיה (שהיה בנו ותלמידו של רבי חייא, ורבו של ר' יוחנן).
  46. ^ מכאן שאולי גם מזון שהוכן בשבת אסור במכירה, כמו קודש? - לא, כתוב "לכם", ומכאן שמותר ליהנות.
  47. ^ יש הבדל בין ממון, פיצוי על הגנבה, שבו ר' מאיר סובר: משלם ולא מת - לבין קנס, שהוא תוספת, והוא חידוש לא מובן; וכיוון שחידוש - מתווסף גם על מיתה. "פוקר יהודי", אפרים קישון
  48. ^ אז אין גם חיוב קנס: אע"פ שמיתה לא פוטרת מקנס, אבל כאן פטור מממון - ולכן גם מקנס, כי זה חידוש. רש"י: אינו מחויב קנס... ארבעה וחמשה כתיב ולא תשלומי שלשה וארבעה (אם נשא את השה, עפ"י: s:בבא מציעא נז ב 'ולא תשלומי שלשה וארבעה'; ד"א: החידוש הוא שחייב תשלומי א' ו-ה'; אבל אם לא חייב קרן, זה יוצא ג' ו-ד' - ואת זה לא חייבה התורה; אז לא חייב כלום)
  49. ^ לטביחה במחתרת יש צד קל, כי מרגע שיצא אין להורגו, לכן ניתן לחשוב שחיוב מיתה קל - לא פוטר מקנס; ובדומה, לשבת יש צד קל, כי צריך התראה; לכן משמיע רבה שניהם.
  50. ^ יכולת לחשוב, כיוון שאמר רב פפא על הברייתא בs:בבא מציעא צא א, שהשואל פרה התחייב במזונותיה מההתחלה, ומשטבח אח"כ - חייב קנס ומיתה; על כן משמיע, שפרה שאולה היא ברשותו מהטביחה, ופטור מקנס מקלב"מ.
  51. ^ שוט.: שהבנים יורשים זכויות אביהם, אבל לא חובותיו. ...ואם יקבלו עליהם את חיוב האונסין - יהיו חייבים... כדברי רש"י בs:בבא קמא קיב א, שהטעם שהבנים אינם חייבים באונסין הוא "דלא קבילו עלייהו נטירותא".
  52. ^ שוט.: אין הגמרא שואלת, מדוע לא אמר ר"ל כעולא - משלם ואינו לוקה מ"תחת אשר עינה" - כי בזה ר"ל ור' יוחנן מסכימים, שזה נצרך לדרשה אחרת.
  53. ^ אילו חשב ר"ל כר' יוחנן, אז לא היה הבדל בשבילו אם התרו או לא - בכל מקרה היה פטור, כי מרגע שבעונש גלומים מלקות, פטור מתשלום.
  54. ^ בעלת מום שאינה מגיעה להתבגרות, וכבר אינה נערה. רש"י: לשון איל זכר, דוכרניתא דלא ילדה s:כתובות יא א... לפי שאין קנס אלא לנערה... עשרים שנה היא בחזקת קטנה, ומשם ואילך - בוגרת.

רַב וְכוֹמֶרעריכה

כומר פוגש את ידידו הרב.
אומר הכומר לרב: "הרבה דברים לימדת אותי, אבל דבר אחד אני רוצה ללמוד ואתה לא מוכן ללמד – אני רוצה שתלמד אותי גמרא".
אומר לו הרב: "אתה גוי ויש לך ראש של גוי, אין סיכוי שתצליח להבין גמרא".
הפציר הכומר ברב, עד שהסכים.
אמר לו הרב: "אני מסכים ללמד אותך גמרא, בתנאי שתענה לי על שאלה אחת".
"טוב", משיב הכומר, "מה השאלה?"
שואל אותו הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי. מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"פשוט מאוד", עונה הכומר, "המלוכלך יתרחץ, והנקי לא".
"אמרתי לך שלא תצליח להבין", אומר לו הרב. "בדיוק להפך – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת, מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ".
"על זה לא חשבתי", מסכים הכומר. "שאל אותי עוד שאלה".
"טוב", אומר הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי, מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"פשוט מאוד!" עונה הכומר בביטחון, "הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ".
"שוב טעית!" אומר לו הרב. "אמרתי לך שלא תצליח להבין: הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ; המלוכלך מסתכל במראה, רואה שהוא מלוכלך, והולך להתרחץ!"
"אבל לא אמרת שיש שם מראה!" מתלונן הכומר.
"זה מה שאמרתי לך", עונה הרב. "זה הראש שלך – אתה גוי ולא תצליח להבין. לפי הגמרא צריך לחשוב על כל ההיכי ומצי האפשריים – צריך לחשוב על כל האפשרויות".
"טוב", נאנח הכומר. "בוא ננסה שוב, שאל אותי עוד שאלה".
"פעם אחרונה", אומר הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי; מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"זה נורא פשוט", מחייך הכומר – "אם אין שם מראה – אז הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ. אם יש שם מראה - הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ; המלוכלך מסתכל במראה, רואה שהוא מלוכלך, והולך להתרחץ".
אומר לו הרב: "אמרתי לך שלא תצליח להבין. אתה גוי ויש לך ראש של גוי! תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים יפלו דרך ארובה, אחד יצא מלוכלך והשני יצא נקי?!"