פתיחת התפריט הראשי
ערך זה הוא חלק מסדרת ערכים אודות
תוכנית החלל הסובייטית
State Emblem of the Soviet Union.svg

תוכנית החלל הסובייטית היא תוכנית החלל הלאומית של ברית המועצות, הכוללת את תוכנית פיתוח המשגרים ואת תוכנית חקר החלל שלה, החל משנות ה-30 ועד להתפרקותה ב-1991. התוכנית, שהייתה תוכנית צבאית סודית, הייתה אחראית במהלך 60 שנותיה על מספר הישגים חלוציים בתחומי פעולתה, כולל שיגור הטיל הבליסטי הבין יבשתי הראשון (R-7 סמיורקה), שיגור הלוויין המלאכותי הראשון של כדור הארץ (ספוטניק 1), שיגור בעל החיים הראשון לטיסה מסלולית (הכלבה לייקה במשימת ספוטניק 2), שיגור האדם הראשון לחלל ולטיסה מסלולית (הקוסמונאוט יורי גאגארין במשימת ווסטוק 1), שיגור האישה הראשונה לחלל (ולנטינה טרשקובה במשימת ווסטוק 6), ביצוע הליכת החלל הראשונה (אלכסיי ליאונוב במשימת ווסחוד 2), שיגור הגשושית הראשונה שפגעה בירח (לונה 2), צילום ראשון של צידו הרחוק של הירח (לונה 3), נחיתה רכה ראשונה על גרם שמיים שאינו כדור הארץ (לונה 9 על הירח), שיגור הרובר (רובוט בעל גלגלים) הראשון (לונוחוד 1 נחתה על הירח), שיגור תחנת החלל הראשונה (סאליוט 1), ושיגור הגשושית הראשונה לחקר מערכת השמש.

תוכנית הטילים והחלל של ברית המועצות, שנעזרה בתחילתה במדענים ומהנדסים גרמנים שנשבו בסוף מלחמת העולם השנייה,[1] ואשר היו מעורבים בתוכנית הטילים המתקדמת של גרמניה הנאצית,[2] הופעלה בעיקר על ידי מהנדסים ומדענים סובייטים לקראת אמצע שנות ה-50, והתבססה על פיתוחים תאורטיים ייחודיים שלה ושל האימפריה הרוסית, אשר רבים מהם התבססו על רעיונותיו של קונסטנטין ציאולקובסקי, שנודע כאבי האסטרונאוטיקה התאורטית.[3] סרגיי קורוליוב היה ראש קבוצת התכנון הראשית,[4] ותוארו הרשמי היה "מתכנן ראשי". בשונה מתוכנית החלל האמריקאית, מולה התחרתה התוכנית הסובייטית ב"מרוץ לחלל", אשר נוהלה על ידי סוכנות ממשלתית-אזרחית אחת - נאס"א, התוכנית הסובייטית "חולקה" בין מספר קבוצות תכנון שהתחרו ביניהן, אשר הובלו על ידי קורולויוב, מיכאיל יאנגל, ולנטין גלושקו וולדימיר צ'לומיי.

בגלל סיווגה הסודי של התוכנית, וכן למטרות תעמולה, דיווחים על תוצאות המשימות נמסרו רק לאחר שהצלחתן הובטחה, בעוד כשלונות בדרך כלל נשמרו בסוד. בסופו של דבר, בגלל מדיניות הגלאסנוסט שהוביל מיכאיל גורבצ'וב בשנות ה-80, נחשפו עובדות רבות אודות תוכנית החלל הסובייטית שהותרו לפרסום. בין הדברים שעיכבו את תוכנית החלל ואף פגעו בה, נכללים מותם של קורוליוב, ולדימיר קומארוב (נספה באסון סויוז 1) ויורי גאגארין (נהרג בהתרסקות מטוסו בעת טיסת אימון שגרתית) בין 1966 ל-1968, והניסויים הרי האסון במשגר ה-N-1 העצום, שיועד לשאת קוסמונאוטים אל הירח, שהתפוצץ בכל ארבעת שיגורי הניסוי (הלא מאוישים).

עם התפרקות ברית המועצות ב-1991, התפרקה תוכנית החלל הסובייטית למספר חלקים, אשר רובם נלקחו על ידי רוסיה ואוקראינה. רוסיה הקימה את סוכנות החלל והתעופה הרסית, המוכרת כיום כסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (ROSCOSMOS),[5] בעוד אוקראינה הקימה את סוכנות החלל הלאומית של אוקראינה (NSAU).

מקורות התוכניתעריכה

קודם למלחמת העולםעריכה

תאוריית חקר החלל התמסדה היטב באימפריה הרוסית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בעיקר מכתביו של קונסטנטין ציאולקובסקי, שפרסם מאמרים חלוציים בתחום כבר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וב-1929 אפילו הציג את מושג המשגר הרב-שלבי. מן הבחינה המעשית, חקר החלל החל להתמסד על ידי ניסויים שביצעה "קבוצת המחקר להנעה תגובתית" - GIRD - בשנות ה-20 וה-30. בין חברי הקבוצה היו סרגיי קורולויוב שחלומו היה להגיע למאדים,[6] והמהנדס הרוסי-גרמני פרידריך זנדר. ב-18 באוגוסט 1933 שיגרה GIRD את הרקטה הסובייטית הראשונה שהונעה בדלק נוזלי - GIRD-09,[7] וב-25 בנובמבר 1933 שיגרה את הרקטה ההיברידית (שהונעה גם בדלק נוזלי וגם בדלק מוצק) הראשונה - GIRD-X. ב-1940-41 חלה התקדמות נוספת בתחום ההנעה התגובתית עם פיתוח הקטיושה.[8]

הגרמניםעריכה

במהלך שנות ה-30 הטכנולוגייה הרקטית הסובייטית הייתה זהה ברמתה לטכנולוגייה הגרמנית, אך הטיהורים הגדולים שביצע סטלין פגעו קשות בהתקדמותה. מהנדסים רבים נהרגו, ואחרים, ביניהם קורולויוב, נאסרו בגולאג.[6] למרות שהקטיושה הייתה יעילה מאוד בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, מצבה המתקדם של תוכנית הטילים הרגמנית הדהים את המהנדסים הרוסים שבחנו את שאריותיו בפנמינדה ומיטלוורק עם סיום המלחמה באירופה. למרות שהאמריקאים העבירו בסודיות את רוב המדענים והמהנדסים הגרמנים המובילים ו-100 טילי V-2 לארצות הברית במהלך מבצע פייפרקליפ, גם תוכנית הטילים הסובייטית נהנתה מאוד מרשומות ומדענים גרמנים, ובמיוחד מתרשימים של ה-V-2 שנתפסו באתרי ייצורם.[6] תחת ניהולו של דמיטרי אוסטינוב, בחנו קורולויוב ומהנדסים נוספים את התרשימים, ובעזרת המדען הגרמני הלמוט גרוטרופ ונוספים, פיתחו עד 1950 העתק ל-V-2, שקיבל את הזיהוי R-1, אך היה חלש מכדי לשאת את ראשי הנפץ הגרעיניים של ברית המועצות. לשכת העיצוב של קורוליוב, ה-OKB-1, התמקדה בפיתוח רקטות קריוגניות מונעות בדלק נוזלי, בהם התנסה בסוף שנות ה-30. בסופו של דבר הביאה עבודה זו לפיתוח ה-R-7 סמיורקה[9] - הטיל הבליסטי הבין-יבשתי (ICBM) הראשון - שנוסה בהצלחה ב-1957.

ספוטניק ווסטוקעריכה

  ערכים מורחבים – תוכנית ספוטניק, תוכנית ווסטוק

תוכנית החלל הסובייטית הייתה תלויה בתוכנית החומש הכלכלית של ברית המעוצות, ולכן הסתמכה כבר מתחילתה על מימון מצבא ברית המועצות.

הערות שולייםעריכה