משתמש:Doronve/יעקוב גרים

חייו

יעקוב נולד בהנאו במדינת הסה-קאסל. אביו שהיה משפטן, נפטר בהיותו ילד, והותיר את אימו ללא אמצעים. אחותה ששירתה את רוזן הסה, עזרה לה ולילדיה הרבים. יעקוב ואחיו הצעיר וילהלם נשלחו ב-1798 לבית ספר ציבורי בקאסל (כ-150 ק"מ מהנאו).

ב-1802 החל לימודי משפטים באוניברסיטת מרבורג, מקצוע אותו ייעד לו אביו, ושנה מאוחר יותר אחיו הצטרף אליו ללימודים. הרצאותיו של פרדריך קארל פון סביני, חוקר נודע של המשפט הרומי, השפיעו עליו רבות, הבהירו לו כיצד ללמוד מדעים, העירו בו את האהבה להיסטוריה ולתקופה הקלאסית, ושימשו כבסיס לכל עבודותיו. הוא התקרב אל המרצה, ובספרייתו העשירה של סביני נחשף לראשונה לספרו של יוהאן בודמר על משוררי ימי הביניים בגרמנית ישנה גבוהה וכן לטקסטים עתיקים נוספים, דבר שמשך את גרים ללמוד ולהכיר שפות עתיקות ומסתוריות אלו.

בתחילת 1805 הוא קיבל הזמנה מסביני, שעבר לפריז, לעזור לו בעבודתו הספרותית. גרים עבר בשמחה לפריז וחיזק את ידיעותיו בספרות ימי הביניים בספריות פריז. לקראת סוף השנה חזר לקאסל, בה גרה אמו ווילהלם שסיים את לימודיו. שנה לאחר מכן קיבל משרה קטנה במשרד המלחמה ויכל להמשיך במחקריו.

ב-1808, לאחר מות אימו, הוא מונה למפקח על ספריות הפרטית של ז'רום בונפרטה, מלך וסטפאליה אליה סופחה הסה-קאסל בידי נפוליאון. ז'רום אף מינה אותו במקביל למבקר מועצת המדינה, מינויים שהקפיצו את משכורתו אך לא הכבידו על עיסוקיו. לאחר גירוש בונפרטה, גרים מונה ב-1813 לשגריר וליווה את שר החוץ של הסה למפקדת בעלות הברית. ב-1814 נשלח לפריז לדרוש השבת ספרים שנגזלו על ידי הצרפתים, וב-1814-1815 נשלח כשגריר לקונגרס וינה. לאחר שובו נשלח שוב לפריז להמשך משימתו.

בינתיים וילהלם קיבל משרה בספריית קאסל, וב-1816 יעקוב נעשה ספרן שני תחת וולקל. לאחר מותו של וולקל ב-1828, ציפו האחים לקידום, ומשזה לא בא עברו לאחר שנה לאוניברסיטת גטינגן בהקיבל יעקוב משרת פרופסורה וספרן ווילהלם כספרן שני. יעקוב גרים הרצה על המשפט והחוק בימי קדם, על בלשנות היסטוריתף על ספרות היסטורית ועל דיפלומטיה. הוא פירש שירה בגרמנית עתיקה והעיר על גרמניה של טקיטוס.

At this period he is described as small and lively in figure, with a harsh voice, speaking a broad Hessian dialect. His powerful memory enabled him to dispense with the manuscript on which most German professors relied, and he spoke extemporaneously, referring only occasionally to a few names and dates written on a slip of paper. He regretted that he had begun the work of teaching so late in life, but as a lecturer he was not successful: he had no aptitude for digesting facts and suiting them to the level of comprehension of his students. Even the brilliant, terse, and eloquent passages in his writings lost much of their effect when jerked out in the midst of a long array of dry facts.

In 1837, having been one of the seven professors who signed a protest against the King of Hanover's abrogation of the constitution established some years before, he was dismissed from his professorship and banished from the kingdom of Hanover. He returned to Kassel with his brother who had also signed the protest. They remained there until 1840 when they accepted an invitation from the King of Prussia to move to Berlin, where they both received professorships and were elected members of the Academy of Sciences. Not being under any obligation to lecture, Jacob seldom did so, but together with his brother worked at their great dictionary. During their time in Kassel, Jacob regularly attended the meetings of the academy where he read papers on the most varied subjects. The most well known are those on Lachmann, Schiller, his brother Wilhelm, old age, and on the origin of language. He also described his impressions of Italian and Scandinavian travel, interspersing his more general observations with linguistic details, as is the case in all his works.

Grimm died in Berlin at the age of 78, working even at the end.

He was never seriously ill, and worked all day without haste and without pause. He was not at all impatient of interruption, but seemed rather to be refreshed by it, returning to his work without effort. He wrote for the press with great rapidity, and hardly ever made corrections. He never revised what he had written, remarking with a certain wonder on his brother, Wilhelm, who read his own manuscripts over again before sending them to press. His temperament was uniformly cheerful and he was easily amused. Outside his own special work he had a marked taste for botany. The spirit that animated his work is best described by himself at the end of his autobiography:

"Nearly all my labors have been devoted, either directly or indirectly, to the investigation of our earlier language, poetry and laws. These studies may have appeared to many, and may still appear, useless; to me they have always seemed a noble and earnest task, definitely and inseparably connected with our common fatherland, and calculated to foster the love of it. My principle has always been in these investigations to under-value nothing, but to utilize the small for the illustration of the great, the popular tradition for the elucidation of the written monuments."