משתמש:Hejaze/המקאמה העברית

המקאמה או " המחברת" כפי שהא נקראת לעיתים בעברית, היא ג'אנר ספרותי מיוחד, והיא מופיעה בספרות העברית מן המאה הי"ב ( שלהי תור הזהב) ואלך, בהשפעת הספרות העברית. תחילה בספרד המוסלמית עם מחברתו של שלמה אבן צקבל- נאום אשר בן יהודה. ועד מהרה בצרפת, איטליה, תימן, טורקיה ועוד.

סגנון

סימן ההיכר הראשון של המקאמה הוא סגנונה: פרוזה מחורזת שאינה כבולה בכבלי משקל אחיד כלשהו. אותו חרוז יכול לחזור מספר בלתי מוגבל של פעמים בסופן של צלעיות, שאורכן אינו זהה. ואולם בתוך " המחברות" עצמן משובצים מדי פעם בפעם גם שירים שקולים. בכתבי- היד מפרידים לרוב בין צלעית לצלעית בעזרת נקודה, המצוירת באמצע גובהן של האותיות. בימינו נוהגים להפרידן בעזרת קו נטוי או נקודה " שמנה".

המקאמה העברית, בדומה לשירה העברית של אותן תקופות כתובה כולה בסגנון שיבוצי, המשבץ זה בצד זה, מעשה פסיפס, שברי פסוקים מן המקורות, בעיקר מן התנ"ך. לעיתים בשמירה על משמעותם המקורית, ולעיתים במשחקי לשון הומוריסטי, פרודיסטי ושנון על הפסוק המקורי.

צורות המקאמה

בספרות העברית בספרד ידועות שתי צורות של המקאמה:

הצורה הראשונה היא המקאמה הקלאסית: דוגמת מקאמות אלחרירי, בצורה זו כתב יהודה אלחריזי שחי בראשית המאה הי"ג בספרד, את ספר תחכמוני, ובעקבותיו הלכו המחקים אותו, כמו למשל יוסף הירושלמי בקהיר.

הצורה השנייה היא המקאמה הספרדית: הושפעה מן המקאמה הערבית האנדלוסית ומן הרסאלה (האגרת).

המקאמה הקלאסית

המקאמה הקלאסית אינה ארוכה והיא משתרעת על פני עמודים אחדים בלבד. בדרך כלל היא מספרת סיפור קצר, משעשע, עצמאי, שסופו מפתיע. מעין נובלה קצרה בחרוזים, ספרי המקאמות הקלאסיים קשורים בדרך כלל בשני גיבורים: אחד הוא המספר עצמו, מעין טרובאדור נודד, הנע בין הערים והארצות ומגיע בפתירת כל מחברת למקום חדש, לכיכר או רחבה ("מקאם" בדומה למילה "מקום") במרכזה או בשעריה של עיר, ושם הוא מבחין בהתקהלות סביב "טיפוס" יוצא דופן - איצטגנין, משביע נחשים, רופא-אליל, זקן משונה הרב עם אשתו או משורר נודד אחר, המוכן להתמודד עם כל משורר מקומי בתחרויות של אלתור שירים על נושא מסוכם. ההמון המצטופף ברחבה נמשך בדרך כלל אל הדמות הזאת, המערימה עליו לא פעם. בסוף המחברת מגלה המספר בחיוך כי האצטגנין הרמאי או המטיף הצבוע אינו אלא ידידו הטוב, רב–התחבולות, אמן ההתחזויות וההתחפשויות, שהצליח שוב להערים על הקהל ולחשוף בקריצה גם את צביעותם, חמדנותם וקרתנותם של מנהיגים, המטיפים לפרישות ולהידוק החגורה, אך הם עצמם זוללים בכל פה, או רופאי-אליל רברבנים וחמדנים, "נובו-רישים" יהירים, שופטים מושחתים וכדומה.

ספרי מקאמות

כמה מספרי המקאמות הראשונים בעברית, בראשם מחברות איתיאל (שתרגם יהודה אלחריזי מאלחרירי הערבי) או תחכמוני (ספרו המקורי של אלחריזי שיש בו חמישים מחברות) - מהווים אסופה של מחברות, שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה, ואין בינה לבין חברותיה המשכיות של ממש. לעומת זאת, מצויים גם ספרי מקאמה שהם מעין רומאנים בחרוזים, והעלילה מתפתחת ממחברת למחברת. כאלה הם, למשל, ספר שעשועים ליוסף אבן זבארה או המקאמה מנחת יהודה שונא הנשים ליהודה אבן שבתאי.

סיפור המסגרת עשוי לנוע בקו ישר (צעיר המחפש מקצוע והסובב בין בעלי המקצועות, כבספר המבקש לשם-טוב פלקירה), או שהוא נע במעגל חוזר או במסלול שבלולי או "בצלי", סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור (משל הקדמוני ליצחק אבן–סהולה, שזכה לאיורים רבים בכתבי היד, ועוד).

יש במקאמה לא פעם גם יסודות דרמטיים מובהקים, ובראשם דו-שיח שנון, וכמה מהן הן מעין מערכונים בחרוזים, שמשובצים בהם גם שירים. כמעט כמו הפזמונים או ה "אריות" באופרטה קצרה.

יש ספרי מקאמות – ובעיקר אלו שמקורם בהודו - המכילים גם משלים פולקלוריסטיים ופילוסופיים, הן משלי-חיות והן משלי אדם (כגון: משל הקדמוני ומשלי שועלים). רבות מהמקאמות כתובות בהומור שנון ומכילות גם סיפורים ארוטיים מובהקים, שחלקם מצביעים על עורמתן ובוגדנותן של הנשים (ברוח כמה ממחרוזות אלף לילה ולילה).

על אף הסגנון והמבנה המתוחכמים של המקאמה ואופיה ה "עירוני", מדובר בספרות בעלת אופי עממי. הן משום שעלילתה מתרחשות בדרך כלל בכיכר – השוק ההומה, וקשורות להווי החיים היומיומי של פשוטי העם, והן משום שמשולבים בה סיפורים ומוטיבים עממיים, שעברו מפה לאוזן מארץ לארץ ומיבשת ליבשת עם שיירות הסוחרים והחיילים, סופרו ליד מדורות ובשערי העיר ושימשו בידור לא רק ליחידים, יודעי כתוב וקרוא, אלא גם לציבור הרחב.

יש גם הקושרים את סגנון הפרוזה המחורזת, שנקרא בערבית "מושגע" עם סגנונם המחורז של ידעונים, רופאי-אליל ומתנבאים שונים ושל "משוגעי הכפר", "שוטי העיירה", הממלמלים חרוזים, אך לשון המקאמות עשירה מאוד, וירטואוזית, רבת מילים נרדפות ומשחקי לשון. מבחינה זו הלמה להפליא את תחושת השיכרון והעושר של השפה הערבית, עתירת הניבים ורבת המקבילות. עושר לשוני מסחרר זה גרם לא פעם לשבץ בסיפורים רשימות מפורטות של עצמים, ששמותיהם חרוזים זה לזה בקצב מסחרר.

יסודות המקאמה

ארבעה יסודות משותפים לשתי הצורות של המקאמה הם :

1. המבנה החיצוני: המחברת כתובה בפרוזה חרוזה, ושזורים בה שירים שקולים וארוגים לתוכה שיבוצים ורמיזות, ובעיקר שיבוצים אירוניים רב משמעיים. תפקידם של שיבוצים אלה להפתיע ולהבריק, והם המעניקים למחברת את קלילותה ואת ההומור שלה.
2. היסוד העלילתי: בכל מחברת יש יסוד עלילתי כלשהו, גם אם עיקר תוכנה הוא רטורי או תיאורי. לעיתים המחברת היא סיפור עלילה רצוף, כמו נאום אשר בן יהודה לשלמה אבן צקבל או המחברת מנחת יהודה ליהודה אבן שבתי.
3. המספר והגיבור: במחברות רבות מופיעות שתי דמויות, דמות המספר ודמות הגיבור. הגיבור מניע, לרוב, את היצירה בתעלוליו, בנדנודיו, ובכשרונותיו הרטוריים. ביצירה המורכבת ממחברות אחידות יכול הגיבור להופיע בכל מחברת ומחברת, כשהוא מחליף תחפושות או מבצע תעלול אחר. לא פעם הוא עושה מעשה מרמה במטרה להוציא כסף מידי האנשים. בתחפושות ובתעלולים המרובים מגלה הגיבור כשרונות מגוונים ומעורר את התפעלותם של הקוראים והשומעים. ביצירות אלו דמות הגיבור שטוחה ואינה מתפתחת לאורך היצירה ובכל מחברת אנו פוגשים פן אחר של האישיות. במחברות אחרות, שבהן סיפור העלילה רצוף, יכול הגיבור להופיע בתחפושת אחת לאורך כל היצירה, ובשל כך הוא דמות עגולה ומתפתחת. גם לדמות המספר פנים רבות, גם המספר אוהב נדודים ולא פעם הוא פוגש בנדודיו את הגיבור ואז הוא עד לתעלוליו, או מעורב בהם אישית. לפעמים נתקל המספר בגיבור ואינו מכירו בתחילה, כי הגיבור מחופש ורק מאוחר יותר עקב החשיפה, מתבררת למספר זהותו האמיתית של הגיבור המתחפש.
4. מוטיבים ונושאים חוזרים: המחברות עוסקות במגוון רחב של נושאים וביניהם נושאים דומיננטיים חוזרים במחברות רבות. הנושא השכיח ביותר הוא נושא הנשים. מעטות המחברות שאינן כוללות סיפור או אנקדוטה הנוגעים בדרך זו או אחרת בנושא הנשים. בין אם מדובר בשבח נשים כמו "עזרת הנשים" ליצחק ובין אם מדובר בגנות נשים כמו במחברת מנחת יהודה ליהודה אבן שבתי.

מוטיבים דומיננטיים בולטים במקאמה הם: מוטיב הנדידה, מוטיב ההתחפשות ומוטיב הוויכוח.

במחברות רבות ישנה גם ביקורת חברתית, לדוגמה, ביקורת על נושאי תפקידים בקהילה, שאינם ממלאים את חובתם כיאות.

מקורות

1. אלמגור, דן. (1998). המקאמה בספרות הילדים העברית. מעגלי קריאה: כתב-עת לעיון והדרכה בספרות הילדים. 25-26: 23-44.
2. דישן, יהודית. (1992). המקאמה העברית בספרד. עלון למורה לספרות. 13:168-173
3. רצהבי, יהודה. (1974). ילקוט המקאמה העברית: סיפורים בחרוזים. הוצאת ירושלים.