משתמש:Lirdon/לופטוואפה

הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה

סמל הלופטוואפה המוטבע על כנפי וגוף המטוסים
סוג היחידה	חיל אוויר
שייכות חיילית	וורמאכט
מדינת מוצא
מפקדים	הרמן גרינג
עימות	מלחמת העולם השנייה

החל מיסודו בשנת 1933 היה הלופטוואפה הזרוע הצבאית המועדפת מבחינת האמצעים ואיכות האנשים. במהלך חלקה הראשון של מלחמת העולם השנייה הלופטוואפה הוכיח את עצמו כוח מכריע שתרם רבות לנצחונות המהירים של הוורמאכט עקב התאמת צורת הפעלתו לבליץ קריג. למרות זאת הקשיים התעשייתיים הקשו על הלופטוואפה לייצר כוח הפצצה אסטרטגי, ולכן כוחו היה מוגבל. בנוסף על כך החיל סבל משחיתות ההנהגה, חולשתה, עיוורון לכשלים ארגוניים וחוסר תכנון אסטרטגי, וכן שחיקה קשה בשלבים המתקדמים של המלחמה שנבעו מהעובדה שהלופטוואפה לחם בשלוש חזיתות. כל אלה הביאו לבסוף לקריסתו.

למרות זאת הלופטוואפה הצטיין בחדשנות ופריצות דרך הן טכנולוגיות והן בתורות לחימה, כגון השימוש המבצעי הראשון במטוסי סילון, המשפיעה על הלוחמה האווירית עד היום.

הקדמה

הקמה והתחדשות של הלופטוואפה

בסוף מלחמת העולם הראשונה פורק כל הכוח האווירי הגרמני כחלק מתנאי הסכם ורסאי, והיה איסור מוחלט לגרמניה להחזיק כוחות של מטוסים טנקים וצוללות. אך הגנרל האנס וון-סקט (Hans von Seeckt) שארגן את הצבא לפי ההסכם הצליח להשאיר כמות קטנה של כ-180 קצינים ששירתו כטייסי קרב במלחמה כדי שאלה יוכלו להשפיע על הכוח האווירי העתידי, אם הוא יוקם. גרמניה נאלצה לסבסד את הפעילות של חברות התעופה האזרחיות כדי לשמור על תעשיות המטוסים. אותן חברות הפעילו יותר קווי נוסעים, דואר ותובלה ולמרחקים ארוכים מאשר כל החברות בבריטניה, צרפת ואיטליה גם יחד. ועזר לשמר ניסיון של הטייסים בטיסות ארוכות טווח וכן טיסה בתנאי מכשירים, אך אלה היו קישורים מוגבלים מאוד לצרכים צבאיים.

בשביל לספק את הצורך בהכשרת צוותי אוויר וכן ניסוי ופיתוח טכנולוגי גרמניה פנתה לרוסיה ובמסגרת הסכם רפלו בשנת 1922, לפני עלייתו של היטלר לשלטון, הוקמו ברוסיה בחשאי שני מרכזי ניסוי והכשרה. עד לסגירת שני המרכזים בשנת 1933 עברו 120 קצינים הכשרה כטייסי קרב ותקיפה. למעשה הכנתו של הלופטוואפה החלה בחשאי עוד לפני עלייתו של היטלר לשלטון, ותוכניות נתוו ליצור והכשרת טייסים לטובת כוח של 22 טייסות. היטלר ירש חיל קטן, ותרומתו הכלכלית עזרה בבנייתו המחודשת.

בין השנים 1920-1938 גרמניה לא יכלה לספק לעצמה חומרי גלם תעשייתיים כגון מתכות, פטרוליום, גומי וכדומה. גרמניה איפוא נאלצה למשכן ולהגביל את עצמה ואת העם שלה בכדי להשיג מספיק מטבע חוץ לרכישת חומרים אלו. הקושי הרב בהשגת חומרי גלם וכן הצנע הכלכלי השפיע רבות על תעשיית המטוסים גם אחרי הקמת הלופטוואפה, והיה אחד הגורמים לנטישת תוכנית "מפציץ האורל" - המפציץ האסטרטגי של הרייך.

האתגרים שעמדו בפני ארגון הלופטוואפה היו גדולים: מיעוט הקצינים המנוסים בטיסה בשורות הצבא, הכישורים המוגבלים שנתנו לטייסים חברות אזרחיות (לופטהנזה הגדולה והמשמעותית ביניהן) ותעשייה אווירית שהוחלשה בעקבות המיתון, התקשתה לתפקד והייתה מורכבת מחברות תחרותיות הקרובות לפשיטת רגל.

כוחו שלו הרמן גרינג היה מכריע, כיוון שהוא עזר ליצור חיל עצמאי המועדף לרוב על שאר החילות. למרות שבתחילת ההתחמשות לא הייתה בעיה כלכלית ברכש ופיתוח בשנות ה-1930 המאוחרות המיתון הקשה על כל זרועות הצבא, הלופטוואפה סבל פחות ממיתון זה בגלל כוחו של גרינג. אך דרגתו, כוחו וכן אי הסכמתו של גרינג כראש המשרד התעופה להיות כפוף למשרד המלחמה יצרה מבנה מנהלתי לא יעיל כאשר גורינג עקף את משרד המלחמה בכל הזדמנות.

תחילת הארגון של הלופוואפה החל עם גיוס קצינים לשירות. כאשר רבים באו מחברות הטיסה האזרחיות ורבים אחרים גויסו ישירות מהצבא, גורינג אף הורה על גיוסם של הבולטים בקצינים, אך איכותם של הקצינים בלופטוואפה לא הצליח ליצור חיל מאורגן וקוהרטי והומוגני, ולו בגלל ההתעצמות העצומה בכוח אדם. משנת 1933 ועד 1935 הלופטוואפה הצליח לגייס 900 קצינים טייסים, 200 קציני נ"מ ו-17,000 איש. בשנת 1939 החיל מנה כבר 15,000 קצינים וכ-370,000 איש. למעשה בגלל התרחבות עצומה זאת ושימוש בקצינים ואנשי סגל שלא היו במקור בחיל אוויר יצר שורה של קצינים המתמקצעים בתחומים צרים מאוד ובעלי ראייה מערכתית מוגבלת, אלה לא הצליחו לזהות כשלים בארגון וההנהגה של החיל שהוכיחו את עצמם מאוחר יותר כקריטיים.

ההצטיידות

מטוס הנקל He 51, שהיה מטוס הקרב העיקרי של הלופטוואפה בשנות השלושים.

ההצטיידות במטוסים הייתה מטרה אסטרטגית מבחינת גרמניה, הכל בשביל לבנות במהירות חיל אוויר חזק ומרתיע שהיה מגן על גרמניה מפני מתקפת מנע של האויבות הקרובות (העיקריות שבהן הן פולין וצרפת). הבעיה העיקרית של עמדה בפני ההוגים ומחליטי ההחלטות הייתה טיבם של המטוסים שהלופטוואפה היה צריך להצטייד בהם, והמשימות שהחיל היה צריך למלא מבחינת המדיניות האסטרטגית של הרייך. דר' רוברט קנאוס (Dr. Robert Knauss) פרסם מחקר שקידם את רעיון ההצטיידות הלופטוואפה במפציצים אסטרטגיים ארבעה מנועיים. מספר גנרלים והוגי דעות עמדו נגד התוכנית ונימקו זאת בנמוקים רבים. היו שטענו שעם מותו של ראש המטות של הלופטוואפה וולטר וויבר שהיה תומך נלהב של ההפצצה האסטרטגית המתנגדים לרעיון גברו על תומכיו ופיתוח המפציץ ארוך הטווח בוטל, אך למעשה רעיון המפציץ הכבד לא ננטש לגמרי לכל אורך מלחמת העולם השנייה, אלא להיפך בשנת 1937 חיל האוויר הורה על פיתוח מפציץ אסטרטגי ה-הנקל He-177. תוכנית המפציץ לא הצליחה עקב קשיים בתכנון המפציץ אך זה לא היה עקב חוסר עיניין בהפצצה אסטרטגית. אלה היו קשיים כגון חוסר יכולת תעשייתית לייצור כוח מפציצים כבדים, וכן בעיות שונות בפיתוח מנועים מתאימים למפציצים שנמצאו חלשים ובזבזנים מדי. בסופו של דבר בשנת 1936 משרד התעופה ביטל את פיתוח המפציצים דורנייר Do 19 ויונקרס Ju 89 ונטש את תוכנית "מפציץ האורל".

בשנים שלאחר מותו של וויבר ראשי המטות התחלפו כמעט באופן שנתי, רבים מהם נמצאו לא מתאימים לניהול החיל ורוב רובם נכנסו למאבקים עם ארהרט מילך. מילך שהיה בעל ראיה אסטרטגית רחבה וידע טכני ברור קיבל פחות ופחות סמכויות. ארנסט אודט קיבל את הפיקוד על האגפים הטכניים של הלופטוואפה וכן על משרד החימוש האווירי, בו שהוא שלט על המחקר והפיתוח בשביל הלופטוואפה. אודט היה חסר קישורים טכניים והנדסיים וכשל כמנהל. מסיבות אלו ומחוסר הידע ויהיכולת של גרינג בניהול כוח עצום ומתעצם כמו הלופטוואפה יצר חיל חיל שהתנהל בצורה כאוטית ולא סדירה, שיכל רק להגיב ללחצים פוליטיים ומבצעיים מידיים וכן לבזבוז משאבים יקרים בפיתוח ויצור עקב שינוי דרישות ויעדים לעתים תכופות מדי. תנאים אלה אף השפיעו על התעשייה ככלל והחברות הגדולות בפרט אשר צורת ניהול ותכנון לקויות ומהולות בשחיתות ופוליטיקה פגעו ביכולת היצור וניצול המשאבים, כל זאת כאשר גרמניה נאבקה בחוסר משאבים וחומרים לטובת ההצטידות. בשנת 1939 יצור המטוסים בגרמניה עמד רק על 70% מכמות שנקבעו ביעדים הלאומיים.

מילך בשנת 1935 זיהה כי כל המטוסים הנמצאים ביצור נחותים מול המטוסים המודרניים של יריביהם, וסירב לאשר את המשך הייצור שלהם. גרינג לעומתו שם דגש על מספרים ביצור, דגש שיכל להחליש את הלופטוואפה על ידי ייצור המוני של מטוסים שזמנם חלף. הדגש של גרינג, ולמעשה כל הצמרת הפוליטית, על מספרים העיק על הלופטוואפה למשך כל המלחמה כיוון שהוא סירב בניגוד לעצות מומחים להסב 20-30 אחוז מיכולת הייצור לייצירת והחזקת מלאי חלפים, מבחינתו העיקר היה אספקת מטוסים שלמים לחזית, ולכן לכל אורך המלחמה הלופטוואפה סבל מחוסר בחלפים שגרם לשימוש בחלפים ממטוסים אחרים וחיבל במספרי המטוסים השמישים בכל זמן נתון. לאחר פיתוחו של יונקרס Ju-52 התברר שהמטוס לא מתאים כלל להפצצה, בגלל כך הוכנסו לייצור סדרתי מטוסי הפצצה שטרם סיימו את הפיתוחם (Ju 86, Do 17 ו-He 111). משלושתם רק ה-He 111 הראה פוטנציאל מבצעי.

פרויקט המפציץ הבינוני אשר היה צריך לגשר עד הופעתם של המפציצים הכבדים סבל מדחיות וקשיי פיתוח חמורים עקב התעקשותו של ארנסט אודט על הפיכת כל מפציץ, אפילו את המפציצים הכבדים למפציצי צלילה. לרעיון הזה היו נימוקים טובים: מתוצאות ההפצצות בספרד עלה כי הרבה הפצצות שטוחות נגמרו בכישלון, כאשר רוב ההפצצות של מפציץ ה-Ju-87 שטוקה החדש היו מדויקות להפליא, ולמפעלי החימוש הגרמנים בשנות השלושים היו בעלי הספק נמוך ולכן לא היה מלאי פצצות שאפשר היה לבזבז בהפצצות שטוחות. אך הפיכת כלל המפציצים למפציצי צלילה היה לא מעשי ובלתי אפשרי. במקרה של ה-Ju-88 אודט התעקש על יכולת הפצצת צלילה ביחד עם 50,000 שינויים נוספים בתכנון, עקב כך את משקל המטוס גדל מ-7 ל-12 טון, מהירותו המרבית קטנה מ-500 ל-300 קמ"ש וכן נגרמו מספר דחיות והארכת הפיתוח בשנה. בעוד בפרויקט של ה-He 177 הדרישה הזאת שבאה באמצע פיתוחו של המטוס סיבכה את פיתוחו וגרמה לביטולו לאחר מספר דחיות.

השפעת הלופטוואפה בשנות השלושים

המטרה הראשונה והאסטרטגית של הקמת הלופטוואפה והצטיידותו המאסיבית הייתה הרתעת המדינות השכנות מתקיפת מנע נגד גרמניה כנראה לא התממשה. קישוריו הדיפלומטיים של היטלר הצליחו לייצר את הסכם אי התקפה עם פולין בשנת 1934, והלופטוואפה לא שיחק בכך תפקיד. מבחינת היריבה השנייה של גרמניה, צרפת, ההצטיידות וגודלו של הלופטוואפה לא הרשימו אותם. לפי הלך הרוח שלהם קו מז'ינו המבוצר היה צריך להוות "יער של תותחי נ"מ" שאף כוח אווירי לא יכל לעבור. לעומתם הבריטים לקחו את האיום האווירי ברצינות רבה והביעו חשש מפני גודלו וחוזקו של הלופטוואפה, החשש הזה שבא מנקודת הנחה שאפייצה את הימים ההם ש"המפציץ תמיד יחדור" אפשר להיטלר מידה של תמרון ומניפולציה מולם במישור הדיפלומטי.

ההצטיידות והגודל של הלופטוואפה הרשים הרבה מדינות אירפאיות, אך במציאות לא הצליח להיות כוח אווירי חזק. באפריל שנת 1936 התקיים תרגיל חיילי גדול בו עלה כי ההצטיידות, המספרים וכן איכות המטוסים של הלופטוואפה הם נחותים מול חיל האוויר הצרפתי. תוצאות משחק מלחמה זה השפיעו רבות על כלל התעשייה האווירית אשר התחילה לממש את הפוטנציאל שלה בשנת-1938.מאוחר יותר בשנת 1938 בזמן המשבר עם צ'כסלובקיה הראו עד כמה הבריטים חששו מהלופטוואפה כאשר הקיצינים הבכירים הזהירו שאם תהיה מערכה בשמי צ'כסלובקיה הגרמנים יזכו במהרה בעליונות אווירית, ואף שהלופטוואפה יתרכז בתקיפת בריטניה כדרך המהירה והיעילה לניצחון במלחמה. הההשפעה של הלופטוואפה על צרפת בשנת 1938 אפשר לתאר כפניקה וקריסת מורל, ראש המטות של חיל האוויר שביקר בגרמניה באוגוסט העריך כי חיל האוויר הצרפתי יקרוס לאחר שבועיים של לחימה מול הגרמנים, אך לפני כן אירועים בספרד השפיעו רבות על המבנה, הארגון ושיטות הלחימה של החיל.

לגיון קונדור

איור הממחיש את צורת הצביעה והמספור של מטוס המסרשמיט המוצב בלגיון קונדור.

ערך מורחב – לגיון הקונדור

בעוד שהגרמנים השלימו את השלבים הראשונים בהתחמשות וההתעצמות החלה מלחמת האזרחים הספרדית, היטלר שלח אספקה וחיילים בנדיבות והתייחס למלחמה כמסיח דעת של מדינות אירופה מההתחמשות המעצמה הנאצית. המלחמה הייתה קרקע פורייה לניסוי בתורות לחימה וטכנולוגיות וצבירת נסיון בלופטוואפה. במלחמב זאת נמצא כי המפציץ Ju 52 מוגבל מאוד ביכולתיו, המטוס שירת במהלך כל המלחמת העולם השנייה כמטוס התובלה העיקרי ובלט בתפקיד זה. מטוסים אחרים כגון ה-Bf 109 החדש וכן He 111, Do 17 ו-Ju 87 הראו את יתרונותיהם. במלחמה זאת פותחו טקטיקות העיקריות של הלופטוואפה וכן פותח המבנה וארגון חדשים שהתאימו יותר לאופן הפעילות של הלופטוואפה.
התרומה הגדולה בתורת הלחימה אשר השפיעה עמוקות על הלופטוואפה הייתה שנוי הגישה מכוח אווירי עצמאי הפועל לפי תאוריות הכוח האווירי בזמנו, שלא הייתה יעילה ומעשית, לכוח אווירי טקטי הנוצר עקב נסיון מבצעי. ראש המטות של לגיון הקונדור וולפרם פון ריכטהופן, בן-דודו של מנפרד (הברון האדום), אשר זיהה שתאוריות הלחימה המודרניות העוסקות בכוח אווירי ומתרכזות בעליונות אווירית והפצצה אסטרטגית לא יישימות לספרד, בה היה מיעוט במטרות אסטרטגיות וקיפאון במערכה הקרקעית, בנוסף על החסרון בארטילרה שהכוחות הלאומנים סבלו ממנה. כל זה אילץ אותו, למרות התנגדות נחרצת של הפיקוד העליון לפתח תורות לחימה אשר התרכזו ביכולות תקיפה טקטית מתואמת עם כוחות הקרקע. מאוחר יותר היכולת הטקטית של הלגיון הוטמעה בדוקטרינה של הלופטוואפה.
המלחמה חשפה את מגבלות ההפצצה השטוחה בהפצצות יום ולילה, שאפילו לצוות מיומן היה סיכוי גדול לפספס את המטרה. בעוד הפצצות יום אפשר היה לבצע עם מפציצי צלילה, בשל כך ארנסט אודט התעקש על יכולת צלילה לכל מפציץ, הפצצות לילה היו בעייתיות לכל סוגי המטוסים. בשביל לשפר את תוצאות הפצצות הלילה הגרמנים החלו להתנסות במערכת ניווט והכוונה באמצעות רדיו שמאוחר יותר הפכה למערכת הקונקביין.

המפקדים המייסדים

• 
  פורטרט של הרמן גרינג, 1932.
• 
  פורטרט של ארנסט אודט, 1940.
• 
  ארהרט מילך, 1944.
• 
  וולטר וויבר, 1934

הרמן גרינג

הרמן גרינג, המפקד של הלופטוואפה וכן ראש המשרד התעופה היה ממקורביו של הפהרר וכן היה הקצין בעל הדרגה הגבוהה בוורמאכט. כוחו הפוליטי השפיע רבות על הלופטוואפה והפך אותו לחיל המועדף מבחינה כלכלית, אך מנגד גרינג היה מפקד כושל שלא היה מעורב בתהליכים בתוך החיל שלו עצמו. הקמה, ניהול והאחריות על הלופטוואפה נפלה איפוא על קצינים אחרים כמו מילך וויבר ואודט. חוסר ראייה מערכתית וכן אסטרטגית, וכן דגש על נראות ומספרים בעלי משמעות פוליטית יותר ממשמעות מבצעית ומעשית השתקף בחיל עצמו שלא התנהל בצורה סדירה בגלל דרישות משתנות ופקודות לא מעשיות. הדגש שלו על מספרים וכן כוח אווירי התקפי פגעו ביכולות החיל בצורה קשה כאשר הוא היה צריך להתמודד עם תקפות אוויריות על גמניה עצמה וכן קרבות התשה מרים.

ארנסט אודט

ארנסט אודט (Ernst Udet) היה אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה עם 62 הפלות, ועל כן היה גיבור לאומי. עד להצתרפותו למפלגה הנאצית אודט עסק בעיקר בטיסות פעלולים בתערוכות וכן לסרטים, לאחר מכן הוא קיבל לידיו אחד משני מטוסי הצלילה, הקרטיס הוק שניתנו לגרמניה לניסויים והתרשמות, מטוס זה התנה בו את רעיון הפצצת הצלילה שהוא ניסה ליישם בכל מפציץ חדש שפותח תחת פיקוחו בזמן היותו ראש משרד החימוש האווירי. למרות כישוריו הרבים אודט היה מנהל כושל והיה אחד הגורמים אשר האטו את הפיתוח והיצור במשרדיו. גרינג שיקר לגבי נתוני היצור האמיתי, וכאשר הלופטוואפה כשל בקרב על בריטניה בשנת 1940 גרינג ניסה להקטין את זעמו של היטלר על ידי הפניית האשמה על אודט. אודט התאבד לבסוף ב-17 לנובמבר 1941.

ארהרד מילך

ארהרד מילך (Erhard Milch) היה אחראי לבנייתו של הלופטוואפה וכן של התעשייה האוורית הגרמנית שגדלה מכוח של כ-4,000 עובדים בשנת 1933 לכ-200,000 עובדים ב-1938. הוא הצטיין בפיקוד וניהול של החיל וכן ניכן בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אך יחסיו עם קצינים אחרים ובכללם גורינג גרמו לשחיקה בסמכותו והוא הורחק ממוקדי הכוח בחיל, לאחר התאבדותו של אודט הוא פיקח על הפיתוח והיצור של המטוסים בתעשייה.

וולטר וויבר

וולטר וויבר (Walther Wever) היה ראש המטות של הלופטוואפה עד מותו בתאונה אווירית בשנת 1939. הוא מזוהה עם תהליך ההתעצמות של הלופטוואפה וכן היה תומך נלהב של ההפצצה האסטרטגית, אך לא ראה בה כוח בלעדי בחיל האוויר המודרני, אלא ככוח עזר שהיה צריך להתערב בזמן קיפאון במערכה הקרקעית. וולטר ניחן בראייה מערכתית רחבה ויכולת תכנון אסטרגי ודחף את פיתוחם של מפציצים ומטוסים מודרניים בחברות שונות. עם מותו לקחו את מקומו שורה של קצינים אשר היו נחותים ביכולתיהם והתעסקו יותר בפוליטיקה מאשר בניהול החיל.

המבנה הארגוני

תיאור סכימתי של המבנה הארגוני של הלופטוואפה

עם הקמתו של הלופטוואפה ארגונו נקבע לפי המבנה הכללי של החילות האחרים (הצי וחילות היבשה), במהלך תהליך ההתעצמות החיל עבר אורגן באופן טריטוריאלי יותר בשביל להתאים ללוחמת הבליץ קריג של חילות היבשה. כל אזור ופיקוד אזורי היה בעל מפקדות עצמאיות וכן יחידות לוגיסטיקה ותחזוקה משלו, לכן טייסות פורסות לא היו צריכות להביא איתן ציוד וצוותי אחזקה, מה שאפשר ניידות מרבית בין יחידות וטייסות הלופטוואפה.

בתחילת דרכו אורגנו ארבעה ציי אוויר (בגרמנית: Luftflotte), כל אחד מהם אחראי על כרבע מהשטח האווירי של גרמניה, לאחר שלביה הראשונים של המלחמה עם כיבוש שטחים נוספים הוגדרו עוד מספר חילות אוויריים כדי לשלוט עליהם. כל צי אווירי חולק לשתי מפקדות עצמאיות:פיקוד אזורי (בגרמנית: Luftgau) אשר היה נתון לפיקודו של קצין בדרגת ג'נרל מייג'ור שהיה מגויס מחילות היבשה, הפיקוד האזורי היה אחראי על נושא האספקה והאחזקה; וגיס אוויר (בגרמנית: Fliegerkorps) אשר היה אחראי על הפעילות האווירית המבצעית.

הגיס האווירי פיקד על מספר כנפות (בגרמנית: Geschwader) אשר בתורו פיקד על מספר קבוצות (בגרמנית: Gruppen) אשר פיקד על מספר טייסות (בגרמנית: Staffeln). כנפות הקרב (Jagdgeschwader) בתוך הציים היו נתונים לפיקודו של קצין בודד (בגרמנית: אוJagdführer או בקיצור Jafü) המרכז את ההנהלה והפיקוד על כנפות אלו.

שיטות הלחימה

איור הממחיש את מבנה ארבע אצבעות שתורת הלחימה של טייסות הקרב התבססה עליהן

שיטות לחימה של טייסי הקרב

בזמן שירותו בלגיון הקונדורורנר מולדרס (Werner Mölders) פיתח תורת לחימה מבנה ארבע אצבעות שהיווה בסיס לתורת הלחימה של טייסות הקרב לאורך מלחמת העולם השנייה. מבנה ארבע אצבעות (בגרמנית המבנה כונה Shwarm - נחיל) היה מורכב משני זוגות (Rotten) מטוסים. מוביל המבנה פיקד הן על בן זוגו וכן על הזוג השני (המוכנה אלמנט) מוביל המבנה השני- האלמנט פיקד רק על בן זוגו. בזמן שיוט המבנה טס בצורה מפורזת, מה שאפשר לכל טייס במבנה לראות את בן זוגו, את המבנה השני וכן מרחק ניכר מאחוריהם ועל ידי כך לשמור זה על זה ממתקפת פתע מהגזרה האחורית. המטוסים במבנה התפזרו בגבהים שונים וכן בכיוונים המנוגדים לכיוון השמש כדי למנוע מאור השמש לסנוור את כל המבנה ולאפשר לפחות למטוס אחד לראות מטוס המתקיף מכיוון השמש. בזמן קרב הזוגות היו חופשיים לפעול בצורה אוטונומית - בלי תלות בזוג השני. תורת לחימה זאת הוכיחה את עצמה כגמישה מאוד ונתנה לטייסי הלופטוואפה יתרון ברור בכל קרב אוויר. בשל יתרונותיה של תורת לחימה זאת מבנה זה הותאם והיה בשימוש רוב חילות האוויר במלחמת העולם השנייה.

מבנה הוגות בתורות אפשר לטייסי הלופטוואפה לשתף פעולה ולהפעיל טקטיקות שונות בכדי להפיל את האויב. אחת הטקטיקות הייתה הקופסה, בה זוג מטוסים הטס מאחורי מטוס אויב סוגרים עליו על ידי טיסה משני צדדיו וגבוה ממנו, אם מטוס האויב מנסה לנתק מגע ולברוח, הזוג יכול להגיב ולהתקיף אותו לא משנה לאן הוא מנסה לפנות, טקטיקה זאת הייתה מאוד שימושית נגד מטוסים בודדים.

שיטות הלחימה של המפציצים

המפציצים המוקדמים בשרות הלופטוואפה הראו את חוסר הדיוק של ההפצצה השטוחה, בה אפילו לצוות מנוסה היה קשה לפגוע במרחק סביר מהמטרה. פיתוחו של מטוס השטוקה הביא להטמעת שיטות של מפציצי צלילה וכן תורות לחימה שהתבססו על סיוע אווירי קרוב ואמנעה אווירית. למעשה מטוסי השטוקה וטייסיהם הפכו במהרה לסמל כוחו של הלופטוואפה, שהוו גורם חשוב בבליץ קריג.

מהלך המלחמה

התעשייה והאסטרטגיה בשנים 1940-41

שלדות מטוסי יונקרס Ju-88 העומדים במפעל יונקרס בשנת 1941.

תוך התעלמות בנתוני ההתשה החל מהקרב על צרפת ההנהגה הגרמנית לא התייחסה לעובדה שהתעשיית המטוסים לא שינתה את התייחסותה לייצור ולא את כמות היצור בחודשים הראשונים של המלחמה. ההשלכות השליליות של הלך רוח זה מתוארות בעובדה שכמות האבידות והייצור בשנת 41 היו שוות בערך. לזה התחברו גם שיעור האבידות הגבוהה של צוותי האוויר, המאמץ אשר הופעל על מערכת האספקה והאחזקה של הלופטוואפה והעובדה שבכל זאת הלופטוואפה נדחף למאבק במספר חזיתות הביא למצב הבעייתי שבו הלופטוואפה נמצא בחורף 1941-42, השפיעו במידה רבה על המצב האסטרטגי של התעשייה והפסידו את המלחמה האווירית בשמי אירופה בשנים 1943-44.

ההתשה המשמעותית על הלופטוואפה נבעה מהפלישה לרוסיה שהחלה ב-22 ליוני 1941, שלא כמו בקרב על צרפת והקררב על בריטניה האבידות היו נמוכות ובגבול הסביר, אך אבידות אלה באו עם פעילות מתמדת שהחמירה את המשמעות של האבידות והיו משמעותיות לא פחות מהאבידות בקיץ 1940. אבל ביחד עם שאר הפעילויות שהלופטוואפה חויב אליהן, האבדיות של הלופטוואפה היו מבעיתות, והוא החליף את כל מטוסיו ב-12 חודשים בלבד.

בסוף שנת 1941 תעשיית המטוסים וכן בתי הספר לטיסה לא יכלו לספק מספיק כלים ואנשים כדי להחליף את האבידות, ובינואר 1942 הצוערים נמשכו מקורסי הטיס חודש לפני השלמתם, בפברואר קציני הלוגיסטיקה לא ידעו כמה מטוסים הוא הם הולכים לקבל תודות למצב הכאוטי של התעשייה. וכן בחורף אותה שנה הקצונה הבכירה לא יכלה לחזות במדוייק כמה מטוסים ואנשי צוות אוויר יקבלו בחודש הבא, קל וחומר מספר חודשים לאחר מכן. מנקודה זאת והלאה המטה החליט להוציא מתעשיית המטוסים ובתי הספר לטיסה כמה שיותר כלים וצוותים עם רמה מקצועית וכישורי טיסה נמוכים יותר ויותר ביחידות מבצעיות. מה שחייב את הטייסות המבצעיות להכשיר את טייסיהן בחזית, כל זה הגדיל את שיעור התאונות האוויריות שנבעו מחוסר הכישורים של הטייסים הצעירים והוסיפו על האבידות הקשות של החיל מפעילות מבצעית. כחלק מהדרישה להכשרת הטייסים הטייסות נאלצו לתת לטייסים הללו משימות מסוכנות פחות עד שנסיונם היה מגיע לרמה מספקת לביצוע שאר המשימות, מה שבתרו הגדיל את כמות המשימות שהצוותים המנוסים היו צריכים לבצע, מה שהגדיל את האבדות באוכלוסיות אלו, מה שהגדיל את היחס של הצוותים הבלתי מנוסים ביחידות, גורם שהשפיע על המוכנות של היחידות ללחימה.

בנוסף על קשיים אלה מערכת האספקה והאחזקה שהתאימה לשטח גרמניה לפני המלחמה, אבל עתה התקשתה לתפקד בשטחים העצומים שהרייך שלט עליו. הבעיה הזאת היתה קשה במיוחד ברוסיה בה במהלך ביקור בחזית המזרחית מילך גילה מאות מטוסים תקולים המפוזרים בשדות הקדמיים שנפגעו מאש האוייב או כחלק מהפעילות השגרתית. המבנה הארגוני הזה מנע מהדרגים התומכים (הלוגיסטיים והטכניים) הללו מלהשתתף במבצעים, בעצם הקשר ביניהם למבצעים נותק ולא היה ביכולתם לדעת את הדרישות ולא לדווח על יכולותיהם. וכך בעזרת הלחץ והשחיקה של הפעילות המתמדת שלא פסקה גם בחורף 1940-41 שמישות המטוסים ירה לאט לאט מכ-70 אחוז מטוסים שמישים באפריל 1941 עד ל-45 אחוז בדצמבר.

הבעיה החמורה יותר בשנת 41 היתה תוכנית הייצור הלא מתאימה. למרות שגרמניה יצאה למלחמה ב-1939 עם נתוני יצור נמוכים, אלה הוכתבו בשל המצב הכלכלי של גרמניה, אבל לקראת יולי 1940 הגרמנים השתלטו על מחסנים עצומים של חומרי גלם בצרפת וארצות השפלה וכן על מפעליהם והמחצבים העשירים, בנוסף על המשאבים שהיו זמינים ממרוקו וספרד, אבל במקום להשתמש בתעשייה המקומית ובעזרת חומרי הגלם להגדיל את הייצור השביל ברייך אותם חומרי גלם הובלו לגרמניה לאחסנה, חומרי גלם שלא עשו בהם שימוש וחלקם הגדול אבד עם ההפצצות האסטרטגיות. צ'כסלובקיה סרבה לאפשר להעביר את חומרי הגלם שלה עם כיבושה ב-1939 אך היא שימשה כמרכז יצור משמעותי לטובת הגרמנים ובשנת 1941 התעשייה הצ'כית סיפקה 819 מטוסים, מול 62 מטוסים מצרפת ו-16 מטוסים מהולנד.

בנוסף לאי שימוש בחומרי גלם הגרמנים לא השכילו להשתמש בכוח האדם שהיה לרשותם לטובת הגדלת היצור, בעיקר בגלל מניעים אידיאולוגיים. מפעלי המטוסים במהלך התקופה עבדו משמרת אחת של 8 שעות ביום ושאר הזמן עמדו ללא שימוש. כאשר הרבה מהאוכלוסיה העובדת גויסה לטובת המלחמה והיה חוסר בגברים הגרמנים מיאנו לגייס את הנשים, דבר שנעשה בבריטניה, רוסיה וארצות הברית בהצלחה. גם אז היה באפשרותם להשתמש בשבויי המלחמה, במיוחד הרוסים, אבל הגרמנים העדיפו להרעיבם למוות במחנות שבויים מוזנחים.

חשוב לציין שהרבה מהכשלים הללו נבעו מהנהגה כושלת, כאשר בשנת 1939 גורינג הוריד את ארהרד מילך מהניהול על האגפים הטכניים ועל התעשייה האווירית ושם במקומו את ארנסט אודט, שאף הודה כי הוא לא מבין ולו חצי דבר בתעשייה והנדסה, הוא התווה את הדרך לניהול הכושל שלה, גם אותם מנהיגים כולל את היטלר שלא התעניינו ברמת התעשייה שלהם וכן לא ברמת התעשייה של האוייבים שכולם גייסו את הכלכלות שלהם למלחמה והצליחו לייצר הרבה יותר כלי מלחמה מגרמניה, רק החמירו את המצב. כל הגורמים הללו השפיע לרעה על יחידות השדה, במיוחד המפציצים, שבשלהי שנת 1941 הורכבו מ-47.1 אחוז מכמות המטוסים המוגדרת במטרות המבצעיות של החיל, מתוכם 51 אחוז היו שמישים, כלומר מתוך כוח מוגדר של 1,950 מפציצים רק 468 מפציצים היו שמישים ב-6 לדצמבר שהם 24 אחוז מהנדרש.

בקיץ 1941 הכשלים בתעשייה החריכו את הורדת אודט מתפקידיו, זמן לא רב לאחר מכן הוא התאבד. במקומו גרינג החזיר את מילך והטיל עליו את המשימה להגדיל את יכולת הייצור של גרמניה פי 4. בשביל למלא מטרה זאת ניתנו למילך סמכויות נרחבות הכוללות החאמת חומרי גלם, פתחית או סגירת מפעלים, העברת כוח אדם ומהנדסים ממפעל למפעל, ובעצם סמכות לעצב מחדש את תעשיית המטוסים. בספטמבר הוא הוציא תוכנית ייצור שדרשה מתעשיית המטוסים להגדיל את כמות המטוסים ב-1942 ב-33 אחוז, בתוכם גידול של 61.1 אחוז ביצור מטוסי קרב ו-20.5 אחוז במפציצים. התוכנית שלו חזתה הגדלת הייצור החודשי של מטוסי הקרב ל-625 יחידות שהם 101 אחוז מהממוצע ב-1941, ו-656 מפציצים שמהווה גידול של 81.2 אחוז מהממוצע ב-1941. עד מרץ 1943 ייצור המטוסים תוכנן להגיע ל-50,000 יחידות. מילך נלחם עם מספר תופעות בתעשייה, הראשונה היא בקרת האיכות המחמירה שדחתה הוצאת מטוסים בצורה משמעותית, התאמות פשוטות שאיכותן לא עקרונית לביצועי המטוס זכו לאותה תשומת לב כמו הברגים שמחזיקים את הכנפיים, מה שהגדיל את זמן הייצור למטוס בודד והקטין את כמות המטוסים שניתן לייצר באותו הזמן. כמו כן הוא שם קץ לבזבוז במתכות קלות כמו אלומינום. אך השינוי בהנהגה בתעשייה, למרבה המזל של בעלות בא מאוחר מדי, ומילך רק הצליח לעכב את המפלה.

ראו גם

• לופטוואפה

לקריאה נוספת

• .strategy for Defeat The Luftwaffe 1933-1945, Williamson Murray
• Luftwaffe - The Illustrated History Of The German Air Force in WW II, by John Pimlott.
• Luftwaffe bomber aces, by Mike Spick.
• ‏Ian Allan, Air War Over Russia.

קישורים חיצוניים

• הספר Strategy for Defeat the Luftwaffe 1933-1945 מתוך אתר Scribd
• סטטיסטיקות של סדרי כוחות של הלופטוואפה 1938-1945.

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית