משתמש:Shiran8586/ועידת קמפ דיוויד 2000

רקע

הסכם אוסלו הותיר חמישה נושאים חשובים לדיון במשא ומתן על הסכם הקבע: מה יהיה אופי היישות המדינית שתהיה לפלסטינים, מה יהיו גבולותיה, מה יהיה גורל ההתנחלויות, מה יהיה מעמד ירושלים ושאלת הפליטים (רובינשטיין, 2003, ע' 52). ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק חתרה להשגת פשרה הוגנת שתביא לסיום הסכסוך עם הפלסטינים בהסכם קבע. על כן, כונסה פסגה שנערכה בקמפ דיוויד בין התאריכים 25-11 ביולי 2000, בתיווכו של נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון ובהשתתפותם של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית, ואהוד ברק. המקום לא נבחר במקרה - ועידת קמפ דיוויד בשנת 1978 היתה ועידה מוצלחת מאד, ובעקבותיה הצליח נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קרטר להביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (המשפט שולב מהערך שאינו שיש עכשיו בויקיפדיה)יש לציין כי בוועידה בשנת 2000 נערכו דיונים סביב נושאים טעונים עבור שני העמים שהסכם אוסלו הותיר אחריו, בהשתתפות נציגים מטעם כל צד. בסיומה של הפסגה לא הושג הסכם קבע והיא לא צלחה (שר, 2001).

מאמצים דיפלומטיים למען כינוס הפסגה

בחודש יוני 2000, אהוד ברק חש כי זוהי העת לקיים פסגה שתחתור להשגת הסדר קבע. הוא האמין שההכרעה האמיתית היא זו של מנהיגים, וכי רק אם יישב עם ערפאת וקלינטון ניתן יהיה להחליט על המחיר והתמורה. ב-1 ביוני 2000, נפגש ברק עם קלינטון. במסגרת פגישה זו קלינטון אמר שנותרו עניינים מעטים שבהם יש מחלוקת אמיתית וכי הוא מאמין שניתן לפתור אותם בביקורה של מדליין אולברייט במזרח התיכון. אולברייט הגיעה שלושה ימים מאוחר יותר למזרח התיכון ומצאה שני צדדים ממורמרים. בביקור זה היא קבעה כי רגע האמת במסלול הפלשתיני מתקרב. היא הוסיפה שאם ישראל והפלשתינים יסכימו לוותר אז יש סיכוי להגיע להסכם.

הצד הפלסטיני רצה למנוע את כינוס הוועידה. ערפאת חשש מפסגה שתתקיים מבלי שיידע מראש מה ברק מוכן להציע לו. הוא לא רצה להיות מופתע או לעמוד מול קלינטון וברק ולהיות מואשם בכך שלא התפשר מספיק. ב-15 ביוני אמר הנשיא קלינטון, בעקבות התרשמותו מפגישה שקיים עם ערפאת, שעדיין לא בשלו התנאים לפסגה. ערפאת עמד על ביצוע הסכמים שכבר נחתמו ובעיקר על ביצוע הנסיגה השלישית. ברק מצידו לא היה מוכן לבצע את הנסיגה השלישית או אפילו לדון עליה לפני שיידע אם יש לו שותף להסכם מסגרת (ביילין, 2001, עמ' 120-119).

בהמשך למאמצים, שלח ברק נציגים מטעמו על מנת להיפגש עם נשיא מצרים כדי לשכנעו לעודד את ערפאת להשתתף בפסגה ללא דיחוי. מובארק אמר כי הוא מוכן לתמוך ברעיון הפסגה, אך ביטא את חששו כי הליכה לפסגה כאשר הפערים בין הצדדים כה גדולים תוביל לכשלון. ואכן, באותו יום התקשר הנשיא מובארק ללשכתו של ערפאת וניסה לשכנעו להשתתף בפסגה. לאחר מכן, קיבל ברק החלטה להפסיק מגעים עם הפלסטינים עד לוועידה ולהבהיר בכך לערפאת כי רק בפסגה ניתן להגיע להסכם. בתגובה, אמרו הפלסטינים כי יש צורך בקיום סבב שיחות רציני נוסף לפני הפסגה, אך אם קלינטון יזמין את ערפאת הוא יגיע. כך הפכה הפסגה ביולי לעובדה. ב-4 ביולי נשלחו הזמנות לצדדים מטעם הנשיא קלינטון לפסגה שתתקיים בקמפ דיוויד ב-11 בחודש (ביילין, 2001, עמ' 124-123).

עמדות הישראלים והפלסטינים לגבי הנושאים השונים שנדונו בוועידה

סוגיית הבטחון

עמדת ישראל: שליטה על חלקים מבקעת הירדן; החזקת בסיסים צבאיים ישראליים בגדה המערבית; החזקת שלוש תחנות התרעה מודיעיניות ישראליות בגדה; נוכחות ישראלית במעברים הבין לאומיים לשם פיקוח על הנכנסים למדינה הפלסטינית ועל היוצאים ממנה; המרחב האווירי של המדינה הפלסטינית יהיה תחת ריבונותה, אך ישראל תשלוט על מרחב זה בכל הקשור לטיסות; המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת .

עמדת הפלסטינים: התנגדות לנוכחות צבאית של ישראל בתחומי המדינה הפלסטינית; הסכמה לנוכחות כוחות בינלאומיים לאורך גבולות המדינה הפלסטינית; התנגדות להגבלות החימוש שדורשת ישראל (הורוביץ, 2001, עמ' 4-3).

סוגיית הגבולות

עמדת ישראל: שליטה קבועה על עשרים אחוזים מרצועה השולטת על ירדן וים המלח; סיפוח שטח מהגדה המערבית הכולל שלושה גושי התנחלויות; נכונות לוותר על כל השטח המוחזק בידי ישראל ברצועת עזה.

עמדת הפלסטינים: אי קבלה של שליטה ישראלית על קטעי גבול לאורך הירדן וים המלח; הסכמה לתיקוני גבול הדדיים שווים בגודלם תוך התייחסות לגבולות 67' (הורוביץ, 2001, ע' 4). כלומר, הפלסטינים תבעו ריבונות מלאה על כל הגדה המערבית ורצועת עזה, למרות שהם היו נכונים לשקול גם חילופי שטחים. הם הסתמכו על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר קוראת לנסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כחלק מהסכם שלום. (שולב מהערך כפי שמופיע עכשיו בויקיפדיה)

סוגיית הפליטים

במהלך מלחמת העצמאות, המון פלסטינים עזבו את בתיהם בתוך ישראל. מאז הפלסטינים לא חדלו לתבוע את זכות השיבה(שולב מהערך כפי שמופיע עכשיו בויקיפדיה)

עמדת ישראל: אי נטילת אחריות מצד ישראל על בעיית הפליטים (שולב מהערך הנוכחי בויקיפדיה); התייחסות לבעיית הפליטים כבעיה הומניטרית תוך נכונות להביע צער על גורל הפליטים הפלסטינים; נכונות להכניס לישראל כמה מאות פליטים מדי שנה במסגרת איחוד משפחות במשך תקופה של עשר שנים; ישראל טענה שאם היא תרשה את זכות השיבה אליה, הדמוגרפיה תשתנה וקיומה של ישראל כמדינה יהודית יהיה בסכנה. (שולב מהערך הנוכחי בויקיפדיה)

עמדת הפלסטינים: ישראל נושאת באחריות מוסרית ומשפטית לבעיית הפליטים; הבטחת זכות השיבה לכל מי שירצה בכך כפי שנקבע בהחלטת עצרת האו"ם 194; מתן פיצויים כספיים לפליטים (הורוביץ, 2001, עמ' 5-4); בגלל הדאגה הדמוגרפית, הם הבטיחו שזכות השיבה תפוקח על ידי מנגנון המוסכם לשני הצדדים, שיאפשר לרוב הפליטים לחזור לישראל (שולב מהערך הנוכחי בויקיפדיה)

סוגיית ירושלים

עמדת ישראל: דרישה לריבונות על הר הבית וכן זכות תפילה ליהודים; הריבונות על העיר העתיקה תהיה בידי ישראל והרבעים היהודי והארמני ינוהלו מוניציפלית על ידה. הרבעים המוסלמי והנוצרי ינוהלו מוניצפילית על ידי הפלסטינים; השכונות שמחוץ לחומות, הסמוכות לעיר העתיקה, יהיו תחת ריבונות ישראלית וינוהלו מוניציפלית על ידי הפלסטינים.

עמדת הפלסטינים: כל ירושלים המזרחית תהיה תחת ריבונות פלסטינית; הרובע היהודי והכותל המערבי יהיו בשליטה ישראלית, אך הריבונות תהיה פלסטינית (הורוביץ, 2001, עמ' 6-5).

המשא ומתן בוועידה

הפסגה ארכה חמישה עשר ימים והייתה כנראה הארוכה מסוגה בהיסטוריה האמריקאית. המשא ומתן במהלך הועידה התנהל בין מומחים, כאשר המנהיגים הפוליטיים נמצאים בסמוך ומציבים גבולות. המשתתפים חולקו לשלוש ועדות: פליטים, גבולות וירושלים. במהלך הוועידה השקיע קליטון מאמצים כבירים ונפגש בכל יום עם ראשי הוועדות כדי לנסות לגשר בין העמדות השונות (ביילין, 2001, ע' 130).

ראשית, הניחו האמריקאים מול הצדדים נייר עבודה המציג פרמטרים על בסיסם ההסכם יוכל להיבנות: הנחת המוצא היא גבולות 67', כאשר כל רצועת עזה תעבור לריבונות פלסטינית והגדה תעבור שינויי גבול; באשר לפליטים, חתרו האמריקאים לפתרון שיפשר בין הצורך הפלסטיני בזכות שיבה לפליטים לבין הצורך הישראלי לשלוט בקביעת זכות הכניסה לארץ; באשר לירושלים, בשלב ההתחלתי, האמריקאים היו כוללניים ונמנעו מלקבוע עובדות נוקשות. הם דיברו על כך שהעיר תהיה "בלתי-מחולקת", תוך קביעת סידורי בטחון מתאימים וגישה הדדית למקומות הקדושים . אך לא הוזכרה המילה "ריבונות".

ברק דחה את הפרמטרים שהציג הנשיא קלינטון ואף זעם על כך. הוא דרש גושי התנחלויות מהותיים, דחה את עקרון חילופי השטחים והתנגד לשימוש בגבולות 67' כהנחת יסוד לפתיחת המשא ומתן (בן-עמי, 2004, עמ' 143-142). הפלסטינים מצידם התנגדו לתביעה הישראלית לגושי התנחלויות והתעקשו לקבל את עקרון גבולות 67'. בתגובה הסירו האמריקאים את הנייר שלהם (בן-עמי, 2004, עמ' 147, 150).

האמריקאים הציעו נייר נוסף. בנייר זה קיבלו האמריקאים, בפעם הראשונה מאז 1967, את העקרון הישראלי של גושי ההתנחלויות שבהם ירוכזו כשמונים אחוזים מהמתנחלים. האמריקאים הזכירו גם בנייר זה את עקרון גבולות 67', אך אהוד ברק לא ראה סיבה להסתייג מכך משום שזה בא במשולב עם עקרון הגושים. אך, הפלסטינים סירבו להתייחס לנייר האמריקאי משום שלא היה בו אזכור לשאלת ירושלים. בתגובה הסיגו האמריקאים גם את הנייר הזה (בן-עמי, 2004, עמ' 151-150). העובדה שגם הנייר האחרון נדחה הביאה לידי כך שהוועידה פעלה ללא קו מנחה (בן-עמי, 2004, ע' 153).

המשלחת הפלסטינית ציפתה שישראל תוותר בנושאים העיקריים של העימות – ירושלים והפליטים, וזאת כדי להצדיק את הוויתורים שהיו מוכנים לעשות הפלסטינים בנושאי התנחלויות וסידורי הביטחון. המשלחת הישראלית הייתה מוכנה לוותר במספר נושאים: ריבונות (מדינה פלשתינית), גבולות (מדינה פלסטינית המשתרעת על פני כ-88 אחוזים משטח הגדה המערבית ורצועת עזה ); חילופי שטחים (העברת שטח בהיקף של 1.5 אחוזים מכלל שטחי 1967 מריבונות ישראלית לריבונות פלשתינית סמוך לרצועת עזה); התנחלויות – נכונות לפרק כארבעים התנחלויות. תמורת ויתורים אלו תבעה ישראל מהמשלחת הפלסטינית לוותר בנושאי ירושלים והפליטים ולהסתפק בפחות מאשר כל שטחי 1967. ישראל לא הייתה מוכנה לשאת באחריות על בעיית הפליטים. היא הביעה נכונות לקלוט מידי שנה רק כמה מאות פליטים מבוגרים במסגרת איחוד משפחות.

במהלך הוועידה עמד עניין ירושלים במוקד הדיונים. רוב הוויכוחים התנהלו סביב נושא זה (קליין, 2001, ע' 46). אפשר לומר שעבור ערפאת היה זה נושא חשוב ביותר משום שבמשך שנים הוא הזכיר שוב ושוב את ירושלים. גם מבחינת דעת הקהל הבינלאומית זה הנושא המהותי ביותר מבין כל הנושאים השנויים במחלוקת (רובינשטיין, 2003, עמ' 55-54). הפלסטינים דרשו ריבונות על הר הבית ועל מזרח ירושלים (בן עמי, 2004, ע' 179). הישראלים מצידם דרשו אף הם ריבונות על הר הבית ועל העיר העתיקה (הורוביץ, 2001, עמ' 6-5). ב- 17 ביולי כינס ראש הממשלה בבקתתו בקמפ דיוויד את כל אנשי המשלחת הישראלית לטובת התייעצויות בנושא. למחרת נפגש קלינטון עם ערפאת על מנת לשכנע אותו להתפשר בסוגייה זו. במסגרת הפגישה הציע לו להסכים לוותר על ריבונות ולקבל במקום זאת מעמד של אפוטרופוס בהר הבית. אך פגישת קלינטון-ערפאת הסתיימה בכשלון. ערפאת לא היה מוכן לחזור לעמו ללא ירושלים (בן עמי, 2004, עמ' 185-184). לבסוף הוצעה הצעה אמריקאית שכללה מספר סעיפים: השכונות הערביות בירושלים יועברו לריבונות המדינה הפלסטינית והשכונות הסמוכות לעיר העתיקה יהיו בניהול פלסטיני ובריבונות ישראלית זמנית; בעיר העתיקה יינתנו הרובע הנוצרי והמוסלמי למדינה הפלסטינית, הרובע היהודי והארמני יועבר לריבונות ישראלית; הר הבית יימסר לריבונות פלסטינית וחלקו התחתון יינתן לישראל. אך הצעה זו נדחתה על ידי שני הצדדים וכך נסתם הגולל על הוועידה (ביילין, 2001, ע' 138).

ב- 25 ביולי פירסם הבית הלבן הודעה משולשת של קלינטון, ערפאת וברק. ההודעה ציינה שהצדדים לא הגיעו להסכם על הסדר הקבע, אך היה זה משא ומתן חסר תקדים בהיקפו(ביילין, 2001, ע' 139). יש לציין כי הרעיונות שהועלו בקמפ דיוויד מעולם לא הוצגו בכתב אלא נמסרו בעל פה, בדרך כלל הם הוצגו כתפיסות אמריקאיות ולא ישראליות (מאלי ואגא, 2003, ע' 84).

סיבות לכשלון הוועידה

כל משתתפי הוועידה - האמריקאים, הישראלים והפלסטינים – הודו כי בוזבז בה זמן לשווא, משום ששום צד לא הגיע אליה מוכן ולכן כשלונה היה טבוע בה מלכתחילה (ביילין, 2001, ע' 130). לאחר כשלון קמפ דיוויד, עסקו הצדדים בניתוח שלאחר מעשה ובהאשמות הדדיות. הצד הישראלי טען שהפלסטינים הגיעו לפסגה לא במטרה להגיע להסכם אלא כדי להוכיח לאמריקאים כי צדקו כאשר ביקשו להמתין שבועות אחדים ולא לכפות עליהם את הפסגה. יתר על כן, הייתה מחלוקת בקרב ההנהגה הפלסטינית בין הצעירים לוותיקים. הטענה היא שמחלוקת זו גרמה בסופו של דבר לשיתוק הצד הפלסטיני בשל רצון הוותיקים להוכיח כי בלעדיהם לא יהיה הסדר. בנוסף, מדינות ערב איכזבו. למרות רצונן הרב בהצלחת השיחות הן לא עשו דבר כדי לקדמן (ביילין, 2001, ע' 143). לכל אורך הדרך, ערפאת היה משוכנע שהישראלים טומנים לו פח. מעבר לכך נודעה השפעה רבה לאקלים הפוליטי ששרר אז בתוך החברה הפלסטינית. בניגוד למצב שהיה במהלך הסכם אוסלו ואחריו, לא היתה שום קואליציה של כוחות פוליטיים פלסטיניים רבי עוצמה המחויבת להצלחת קמפ דיוויד. אנשים שתמיכתם הייתה נחוצה לשם הסכם נהפכו לחסרי אמונה והיו משוכנעים שישראל לא תחתום על הסכם הוגן(מאלי ואגא, 2003, ע' 87).

בנוסף, הנושאים ונותנים הפלסטינים התייחסו לכל רעיון אמריקאי או ישראלי בחשדנות ולא היו מוכנים לקבל ניסוחים מעורפלים. הדבר בלט בעיקר סביב נושא חרם א-שריף (הר הבית). בעיני הפלסטינים, קבלת הרעיונות האמריקניים, אפילו כבסיס למשא ומתן נוסף, היתה בגדר סכנה (מאלי ואגא, 2003, עמ' 89-88). הפלסטינים מצידם טענו שברק התייחס בקרירות לערפאת והדבר מהווה את אחת הסיבות לכשלון השיחות (ביילין, 2001, ע' 130).

בכל הניתוחים שנעשו בדבר כשלונה של ועידת קמפ דיוויד הודגש שראש הממשלה אהוד ברק הגיע לפסגה כאשר ממשלתו מתפוררת ואין לו רוב בכנסת. דברים דומים נאמרו על יאסר ערפאת. הוא הגיע לקמפ-דיוויד כאשר ברחוב הפלסטיני שררה מרירות רבה. כך שמחשבתם של שני המנהיגים אינה הוקדשה רק לנושאים הנידונים בוועידה, אלא, מבטם הופנה בדאגה לאופן שבו בני עמם יקבלו את הדברים (רובינשטיין, 2003, ע' 45).

יש להדגיש כי הסרת ניירותיו של קלינטון מעל סדר היום התגלתה כמכה קשה לסיכויי הועידה. האמריקאים בנו תסריט והשחקנים סירבו לשחק על פיו. כך הפכה הוועידה קרבן לרצונותיהם של שני הצדדים. למעשה, הוועידה חדלה להיות יעילה והתנהלה מעצמה ולא על ידי ארצות הברית (בן עמי, 2004, ע' 153).

תוצאות הוועידה

כפי שתואר קודם לכן, בוועידה נקבעו שלוש ועדות שדנו בנושאים שעל הפרק. בנושא ירושלים לא הושגה הסכמה. בסוגיית הפליטים לא נוצרה הסכמה לגבי תיאור היווצרות הבעיה, לגבי הפיצויים ולגבי מספר הפליטים שייקלטו על ידי ישראל. באשר להסדרי הבטחון, במהלך קמפ דיוויד נרשמה התקרבות בין הצדדים בנושא, אך לא הייתה הסכמה. הפלסטינים הסכימו שמדינתם תהיה "בלתי חמושה". ישראל הסכימה שהכוח הצבאי שיישאר בשטחים לא יהיה ישראלי, אלא בינלאומי. אך נותר פער באשר לאורך התקופה שבמהלכה ייסוג צה"ל מהשטחים. ישראל דרשה צירים בתוך המדינה הפלשתינית שיאפשרו לה מעבר מהיר מזרחה בעת חירום, אך הפלשתינים התנגדו לכך. ישראל תבעה שימוש בשמי המדינה הפלשתינית לצרכי אימוני חיל האוויר והפלשתינים סירבו לכך (ביילין, 2001, עמ' 139-138).

בסיום הוועידה ערפאת חזר כגיבור לשטחים. הוא לא ויתר על אלחראם א-שריף ולכן נעשתה עבורו קבלת פנים חמה בעזה. למעשה הכריזו עליו הפלסטינים כגיבור לאומי וכשומר זכויותיו של העם הפלשתיני (ביילין, 2001, ע' 141).

הכשלון בקמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה נקשרים ישירות זה בזה. הרשות הפלסטינית לא עשתה כל אשר ביכולתה על מנת לעצור את ההתקוממות וכמה ממנהיגיה חשו שהיא עשויה לשרת את האינטרסים שלה. ככל שהלך העימות והחריף כך התהדק שיתוף הפעולה בין הרשות הפלשתינית לבין ארגונים לוחמניים. ברק מצידו דחה את הרעיון לפיו ביקורו של אריאל שרון בהר הבית ב- 28 בספטמבר 2000 מילא תפקיד כלשהו בהצתת ההתנגשויות שבאו בעקבותיו. אך הביקור לנוכח ההתמקדות הנמרצת בהר הבית בקמפ דיוויד היה בעל השפעה צפויה מראש (מאלי ואגא, 2003, עמ' 138-137).

אינתיפאדת אל אקצה

ב- 28 בספטמבר, מעט לאחר כשלון הועידה, אריאל שרון ומספר פוליטקאים מהליכוד עלו להר הבית כדי להפגין בזכותם לבקר בהר הבית.למחרת, התחילו זריקות אבנים של פלסטינים נגד ישראל והמשטרה הישראלית הרגה 4 מפגינים. מנקודת זמן זו והלאה, פרצה אינתיפאדת אל אקצה. פרצו קרבות בעזה ובגדה ובנוסף פרצו מהומות מצד ערביי ישראל. ב-1 ביוני 2001 התרחש הפיגוע בדולפינריום ומאותה עת החל גל של פיגועי התאבדות על ידי ארגונים פלסטינים נגד אזרחים ישראלים. בתגובה,ישראל הטילה מצור על רצועת עזה ושלחה את צה"ל לכבוש מחדש את ערי הגדה המערבית ולהחזירן לשלטון צבאי ישראלי.(שולב מהערך הנוכחי בויקיפדיה).

מאמצים דיפלומטיים לאחר כשלון השיחות בקמפ דיוויד

חמישה חודשים לאחר סיום הוועידה הציע הנשיא קלינטון ב- 23 בדצמבר 2000 הצעות שנקראו בפי כל הצדדים "קווי המיתאר" - "מתווה קלינטון". במהלך חמשת החודשים התקיימו שיחות נוספות בין ישראל לפלסטינים. במסגרת ההסדר שהציע הנשיא, תהיה פלסטין ריבונית בכתשעים ושישה אחוזים מן הגדה המערבית ובנוסף תקבל שטחים השייכים לישראל של גבולות 1967 בהיקף שבין אחוז אחד לשלושה אחוזים משטחי הגדה המערבית. בנוגע לפליטים הציע קלינטון כי תהיה להם זכות לחזור לארץ ובנוגע לירושלים הוא הציע כי לפלסטין תהיה ריבונות בחרם א-שריף ולישראל בכותל המערבי (מאלי ואגא, 2003, ע' 95). הרעיונות שהועלו על ידי הנשיא קלינטון בדצמבר 2000 היוו צעד משמעותי לכיוון העמדה הפלסטינית. הקבינט הישראלי קיבל את קווי המיתאר של קלינטון, אך ערפאת השתהה עשרה ימים עד שהציג את תגובתו. כאשר נפגש לבסוף עם קלינטון בינואר 2000 הסביר ערפאת כי הוא מקבל את הרעיונות תוך הסתייגות. בניגוד למה שקרה בקמפ דיוויד כאן לא הייתה דחייה פלסטינית, להפך, הצדדים הסכימו להמשיך את השיחות בועידת טאבה. למעשה השיחות שהתקיימו בטאבה הסתיימו לאחר שישה ימים משום שהצדדים ראו שלא ניתן להגיע לפשרה ובשל חוסר זמן- לנוכח הבחירות הקרבות בישראל (מאלי ואגא, 2003, עמ' 136-135).

הערות שוליים

ביילין, י. (2001). מדריך ליונה פצועה. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.

בן-עמי, ש. (2004). חזית ללא עורף, מסע אל גבולות תהליך השלום. תל אביב: משכל.

הורוביץ, א. (2001). "ועידת קמפ דיוויד 2 והצעות הגישור של הנשיא קלינטון – הגרסה הפלסטינית", עדכן אסטרטגי, 4 (1), 7-3.

מאלי, ר. ואגא, ח. (2003). "קמפ דיוויד טרגדיה של טעויות", בתוך: י. בן עמי (מתרגם), קמפ דיוויד 2000 מה באמת קרה שם?, תל אביב: משכל.

מאלי, ר. ואגא, ח. (2003). "תשובה לבני מוריס ולאהוד ברק", בתוך: י. בן עמי (מתרגם), קמפ דיוויד 2000 מה באמת קרה שם?, תל אביב: משכל.

קליין, מ. (2001). שוברים טאבו: המגעים להסדר קבע בירושלים 2001-1994. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

רובינשטיין, ד. (2003). "הדרך היורדת לקמפ דיוויד", בתוך: י. בן עמי (מתרגם), קמפ דיוויד 2000 מה באמת קרה שם ? , תל אביב: משכל.

שר, ג. (2001). במרחק נגיעה – המשא ומתן לשלום 2001-1999: עדות. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.