משתמש:Smadar gonen/אינטימיות

דף זה הוא טיוטה פרטית - למרות שיש דף מקביל במרחב הערכים.

אינטימיות (מהמילה הלטינית intimus שפירושה innermost inmost - בעברית: הכי פנימי) היא מצב של קרבה רגשית עמוקה, ויחסים רגשיים חמים בין בני אדם קרובים זה לזה.

אינטימיות נוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר. רייס ופטריק (Reiss, & Patrick) במאמר היקשרות ואינטימיות, תהליכים משותפים., כותבים שאינטימיות "מבוססת על היכרות מעמיקה המושגת על ידי חשיפה וגילוי עצמי של מחשבות, רגשות, והסיפור האישי. היא סוג מיוחד של קרבה הכוללת גם מעורבות והשפעה הדדית על המחשבות והרגשות וההתנהגות. הרגש הוא מרכיב חיוני באינטימיות, והשותפים מחליפים תפקידים ביניהם באופן דינמי וספונטני והם בעלי יכולת לשים עצמם בנפשו של הזולת".

אינטימיות ותאוריית ההיקשרות

אל פי תאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי יש צורך ביולוגי הישרדותי ביצירת קשרים רגשיים והענקת חוויית ביטחון לילד דרך הטיפול של הוריו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי ומשמעותי שיספק להם את הצרכים הבסיסיים ויענה למצוקותיו. בולבי טבע את המונח "בסיס בטוח", כמנגנון הישרדותי, חיוני וטבעי, שכאשר אינו פועל מופיעות תקלות והפרעות. הבסיס הבטוח, שנרכש בילדות, מאפשר להישען עליו גם ביחסים בוגרים עם אחרים, והוא תנאי ליכולת להתפתח ולהיות עצמאיים בבגרות ובזוגיות. (בולבי, המבסס את התאוריה כולה על אהבה, השפעה והגנת הילד, בעוד שייתכן שהיחס בין ילד להורה נובע לפחות בחלקו מההשפעה של הילד על תהליך ההיקשרות לא פחות מהוריו ושזוהי יצירה משותפת יותר ממה שנראה לעין. הילד ואופיו מתנים איזה הורה יהיה לו, והאינטימיות שעשויה להיווצר ביניהם אינה תלויה רק בהורה אלא ביכולת של הילד להיקשרות(גונן, 2019: 19)).

בולבי מתאר שלושה דפוסי היקשרות: 1. בסיס בטוח. 2. דפוס היקשרות אמביוולנטי, המועד לחרדת נטישה ונצמד לאחר. 3. דפוס היקשרות נמנע, המגן על עצמו, משום שהוא חווה דחייה. (שם, 125). אצל בולבי ישנה הנחה מובלעת, שאינה נידונה בפירוש, שרק ילד עם בסיס בטוח יוצר אינטימיות (שם,127), כלומר, ללא הבסיס הבטוח לא תיתכן אינטימיות. גם בעלי דפוס ההיקשרות הנמנע מתחלקים לשני דפוסים, היקשרות נמנעת חרדה שבה הילד נמנע מהיקשרות מחשש לאבד אותה. ודפוס היקשרות נמנעת מוותרת. שבה הילד כבר לא רוצה בהיקשרות ואינו מייחס לקשר משמעות.

קשיים באינטימיות בולטים במיוחד אצל בעלי בעלי דפוס ההיקשרות הנמנע, הנמנע חרד חפץ באינטימיות אך למרות זאת הוא נמנע ממנה, מפני החשש מפרידה ונטישה. לעומת זאת הנמנע מוותר אינו חפץ באינטימיות, הם ספקנים בכל הקשור לאהבה והקשר הרומנטי נתפס בעיניהם כאפיזודה חולפת, לכן, הם נמנעים מאוד בקשריהם הרומנטיים, לא ישקיעו רגש רב במערכת היחסים ולא יחוו צער גדול כאשר הקשר יגיע אל קיצו. לסיכום - כאשר יש פגיעה בהיקשרות הבטוחה של הילד בבגרותו הוא יתקשה ליצור קשרים אינטימיים.

פגיעות אינטימית

פגיעות היא חלק מהאינטימיות, משום שהיא קשורה בחשש שאיננו אהובים דיינו, ומנגד אינטימיות יוצרת אצלנו תחושה של אהובים. כך שההערכה העצמית שלנו ותחושת החוסן מפגיעות למעשה משתקפת אלינו דרך הקרוב האינטימי. אך מצד שני האינטימיות מאופיינת בחשיפה עצמית כך שככל שהקשר קרוב יותר כן הסיכון להיפגע רב יותר. המרחב של האינטימיות נקבע בגבולות של עד כמה פוגעים או נפגעים מהאחר. ככל שאנו מונעים על ידי פחד מפגיעה, כן אנו נמנעים מאינטימיות. נוצר קונפליקט בין הפגיעות לאינטימיות, אף שהן קשורות זו בזו .

למרות שפגיעות רגילה היא חלק מהאינטימיות, פגיעות יתר פוגעת ביכולת לקיים יחסים אינטימיים. ביחסים אינטימיים אנשים יפתחו מודעות לסיבות הפגיעה, ייקחו אחריות על רגשותיהם ולכן יוכלו להתמודד עם הפגיעות טוב יותר. אך אנשים בעלי פגיעות יתר מאוימים יותר מהסביבה, מונעים מפחד מפגיעה, ואינם לוקחים אחריות על רגשותיהם, מה שימנע מהם ליצור קשר יציב ולפתח הדדיות ואינטימיות.

"אני אתה" - בובר

מרטין בובר טבע את המושג אני -אתה, בעזרתו הוא פיתח את יחסי הזיקה הדיאלוגיים (השימוש במילה אינטימיות לא היה קיים בזמנו) בין אדם לחברו. יחסים מיוחדים של הזדהות ואמפתיה, של קשב, הכלה והבנה רגשיים. הדיאלוג בנוסח של אני – אתה, זו פעולה של אהבה ושל אחריות מלאה שלא ליפול לתגובה אוטומטית שנוהגים בה בחיי היומיום. בספרו פני אדם כותב בובר כך: "הפגישה של האדם עם עצמו אפשרית והכרחית רק כפגישה של האדם היחיד עם חברו האדם [...] רק כשמכיר האדם היחיד את האחר בכל אחרותו כעצמיות, כאדם, ומתוך הכרה זו הוא בוקע ויוצא לקראתו, הוא פורץ את הסגר בדידותו. ברור שאין דבר זה יכול להתרחש אלא מתוך התפעמות האישיות באשר אישיות היא. ".(1962, עמ' 109). "החיבוק האמיתי (היינו, לא דרך הרגל גרידא), [...] המהותי שבכל אלה מתרחש [...] בפועל ממש ביניהם, כביכול בממד המיוחד, המשותף רק להם בלבד. [...] כשאני וחברי נקרים זה לקראת זה, 'קורים' זה את זה, הסך-הכול לא ניתן לחלוקה מדויקת: נשאר עודף אי-שם במקום שנגמרת הנפש, והעולם לא התחיל עדיין, ועודף זה הוא העיקר, המהותי. (111) "אפשר לתפוס את המצב הדו-שיחי רק תפיסה אונטולוגית, הווייתית. אך אין לתפסו מתוך ההוויה האישית, אף לא מתוך הווייתם האישית של השניים, אלא מתוך מה ששרוי ביניהם ועובר את שניהם. ברגעי דו-שיח נמרצים ביותר, באשר 'תהום אל תהום קורא' ממש, ברור הדבר ללא ספק, שלא המטה של האישי או של החברתי, אלא של משהו שלישי, הוא העג עוגה מסביב למתרחש כאן. בחוץ לסובייקטיבי, מבית לאובייקטיבי, במשעול הרכס הצר, שעליו אני ואתה נפגשים, שם רשות הביניים. (112) בספר בסוד שיח כותב בובר כך: זו הטיית ראש שכנגדך. אתה חש, היאך הנפש מצווה אותה לגב, וכלום אין אתה חש בגבך של עצמך אלא בגב ההוא של העבר השני, האהוב. ועם זה אין אתה מסולק מעצמך, אתה שרוי בהווייתך של עצמך, ואתה מקבל את הטיית הראש, את צוויה, בחינת תשובה לדיבור שתיקתך של עצמך. (140)

בריחה מאינטימיות

בריחה מאינטימיות משמעותה סירוב או אי מסוגלות ליצור אינטימיות, כמו אצל החרד הנמנע, לפי החלוקה של בולבי. אדם זה נמנע מכל דיבור רגשי ומקבל את היחסים כמות-שהם, בלא יכולת לשפרם באופן מכוון.

עוד דרך לברוח מאינטימיות מתאפשרת בתוך קולקטיב, ובעזרתו נמנעים מקשרים אישיים ופרטיים. הסוציולוג איתן מכטר טוען כי האנונימיות במרחב העירוני מאפשרת בריחה מאינטימיות. במרחב הציבורי יש לכאורה כל הזמן הזדמנויות פתוחות, וזה כשלעצמו די מאיים כי כל רגע אפשר לפגוש את מי שיהיה אהבת חייך^{[דרושה הבהרה]}ולהסתכן במחויבות ארוכת טווח. בשל הניכור והאנונימיות מתגבר הרצון והצורך למצוא קשר חם ואינטימי, אך באותה עת מתגבר הפחד מפגיעה רגשית שמלווה היכרות חדשה. החיפוש, הכמיהה והפחד גורמים להתגוננות יתר ולפיכך למחסום בפני המציאה והאפשרות לכונן יחסים אינטימיים (שם, 132).

פיתוח אינטימיות

אינטימיות מתפתחת ראשית כל על ידי חשיפה עצמית, ככל שהחשיפה העצמית גדלה כך גדלה גם התחושה של השיתוף הרגשי העמוק והקירבה האינטימית, בנוסף חשיפה עצמית מביאה לכך שבן הזוג יחשף אף הוא במה שנקרא "אפקט החשיפה ההדדית" וכך הקשר והחשיפה ההדדית מתקדמים בצורה ספירלית. למעשה מהות האינטימיות היא יחסים של חשיפה הדדית, "הדיבור עצמו הוא חוויית הקשר והאינטימיות, שיתוף האחר במה שמתרחש בתוכנו וחיבור שלו לאינטימיות שלנו עם עצמנו." האינטימיות מלווה בסקרנות והיקסמות. רמת הסקרנות לאהוב עשויה להיות מדד לאהבה. ההיקסמות היא חוויה של הליכה והתמזגות עם משהו שנראה גדול מאתנו, השואב אותנו אל תוכו.

הקשר בין אהבה לאינטימיות

אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה". המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא האינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב הכרתי שהוא המחויבות. אלו מצטרפים לאהבה, אך כל אחד לחוד וכולם יחד יכולים להוות סוג שונה של אהבה.

טרנס ריל {{הערה| ריל, טרנס "איך אפשר להסביר לך את זה" תל-אביב:עם עובד. 2003. עמ' 192, 177, 16}}  מספר על הקשיים במעבר מסוג אהבה אחד לשני ועל הקונפליקטים הרבים בין בני זוג שמתקשים להגיע להבנה והשלמה למרות שיש ביניהם אהבה. הם לומדים להסתיר, לשקר, לא להאמין, ולמרות תשוקתם לאינטימיות, הם מתכחשים אליה. ריל טוען שכאשר לומדים לדבר בתוך הקשר, לומדים לומר את האמת וכדי להתגבר על מכשולי התרבות הפטריארכלית הנוגסת ביכולת האינטימית עלינו לצנוח מדי יום לרמות של פגיעות, ולהסתכן בתגובות של בן הזוג, ולחרוג מהבטוח והיציב. ריל טוען ש "אהבה עזה פירושה שיש לכם יכולת להגן על עצמכם ועם זאת נכונות להתמסר למישהו, רועדים ופגיעים, פתוחים לפגיעה – נטישה, בגידה."  "הקשבה בקשר, הקשבה בראש רגוע ובגבולות ברורים, הקשבה בשקט של הלב ובעדינות של הגוף פירושם שיש אני כל כך מפותח, שהוא יכול להרשות לעצמו לוותר".

חוסה אורטגה אי גאסט כותב בספרו: מסות על אהבה. "אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים." (שם, 33). "כאשר הזולת, המושא, נעתר למאוהב, מגיע תור של "איחוד" שמכוח חלחול הדדי. מצב שבו מעביר כל אחד את שורשי הווייתו אל השני וחי - הוגה, משתוקק, פועל - לא מתוך עצמו אלא כביכול מתוך האחר. ושוב האהוב איננו עוד מושא חיצוני להגות בו, שהרי הוא בתוך הנושא, כרוך בו ומאוחד עמו." "האהבה מאחדת את בני הזוג באיחוד כה הדוק ומקיף עד שלא נותר מרחק דרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד בבן זוגו".(1989, 59). "יש דחף מוזר למוסס את האישיות שלנו בזו של האחר ולשאוף אל תוכנו את אישיותו של האהוב. זו תשוקה רבת מסתורין; לפיה עונג האהבה כרוך כולו בהרגשת היותנו חדירים מבחינה נפשית להשתכנות הזולת בתוכנו. (שם, 126). "הסקרנות נמצאת רק בנפשות חדירות שאינן מוגבלות, בעלות מבנה מעודן ומורכב, אינטואיציה מיוחדת ביותר המתירה לנו לזכות באהבה אינטימית מידית של הזולת, תפיסת טיב נפשותיהם של אחרים בד בבד עם המשמעות שמביעים גופיהם". "יקשה למצוא אינטואיציה זו אצל אנשים שאין בהם חריפות שכלית מסוימת, אך אין תלות ביניהן." (1989, 132 - 133)

אריך פרום כתב ברב מכר שלו אמנות האהבה (1996: 35)  "במעשה האהבה, בהתמסרות עצמית, במעשה החדירה לתוך הנפש השנייה, אני מוצא את עצמי, מגלה את עצמי, מגלה את שנינו, מגלה את האדם." לאון בוסקאליה, (לחיות ולאהוב 1985: 124) כותב: "כאשר אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי אנחנו ראי זה לזה, וכאשר אנו משתקפים זה בראי של זה אנחנו יכולים לראות עד אין-סוף.".

אינטימיות בין גבר לאשה

קיים הבדל בצורך וביכולת לאינטימיות בין גברים לנשים, אך חלוקה מגדרית כהסבר עיקרי לכינון ולקשיים ביחסים אינטימיים מבטלת במידה מסוימת את ההבדלים האישיותיים. טרנס ריל סבור שיש הבדל בין נשים המקבלות את ערכן מהמשוב של הסביבה ואילו הגברים מרמת תפקודם, אך שני המינים לוקים בהבנה של אינטימיות אמיתית מהי. (2003, 32). לטענתו, אין באמת הבדל בצורך באינטימיות בין גברים לנשים, וההבדל שכן קיים, נובע מהחינוך המגדרי ולא מהאופי האישיותי של האדם. (שם, 31). על פי סימון דה בובואר מהות האהבה הנשית היא הזדהות עם האהוב, רצון לראות דרך עיניו תוך כדי ביטול כל סובייקטיביות ועצמאות. (שם, 582).

קיים הבדל בין יחסי מין אינטימיים לכאלו שאינם אינטימיים, בין בני זוג קבועים, וגם בחולפים. יחסי מין עלולים להיות מכניים, מנגנון להשגת סיפוק מיני אישי, שאמנם מקיימים אותו בצוותא, אך אין שותפות חושנית ורגשית. האורגזמה היא פורקן פיזיולוגי שאינו חלק חיוני מהאינטימיות, אבל כן עשויה להיות כזו.

סימון דה בובואר כותבת ב'המין השני' "המודעות לאיחוד הגופים הנפרדים היא שמעניקה ליחסי המין את אופיים המרגש. והדבר מרגש הרבה יותר ככל ששני היצורים, אשר מבטלים יחדיו ומאשרים בלהט את גבולותיהם, הם דומים ובכל זאת שונים. השונות הזאת שלא פעם מפרידה ביניהם, נהפכת למקור ההתפעלות שלהם כשהם מתאחדים" (שם, 192).

לקריאה נוספת

• אורטגה אי גאסט, ח. (1989). מסות על אהבה. ירושלים: כתר.
• בולבי, ג'. (2016). בסיס בטוח. תל אביב: עם עובד.
• גונן, ס' (2009). שיחזור אינטימי. לינה משותפת וכמיהה לאהבה. תל אביב: רסלינג.
• גונן, ס. (2019). חרדת האינטימיות. תל אביב: רסלינג.
• דה בובואר, ס. (2007). המין השני. כרך 2. תל אביב: בבל.
• מכטר, א. וא. (2015). בין האינטימי לאנונימי במרחב האורבני. תל אביב: רסלינג.
• סולן, ר. (2007). חידת הילדות. בן שמן: מודן.
• ריל, ט. (2003). איך אפשר להסביר לך. תל אביב: עם עובד.

קישורים חיצוניים

• http://www.psychologia.co.il/attach1ok.htm
• https://sites.google.com/site/bowlbyattachment/home/mature