פתיחת התפריט הראשי

מהערך הילר 360עריכה

הטייס הראשון היה סרן קרול זבדי והמכונאי הראשון היה קרול דרוקר (חיים דור), שלמעשה היה המכונאי המוטס הראשון בחיל האוויר הישראלי, אם כי מעולם לא קיבל כנפי צוות אויר. היטר טיבור (לימים: רון אביטל "טיבי") הגיע כחודש מאוחר יותר לאחר הרכבת המטוסים על ידי קרול דרוקר ונציגים מהחברה..

מהערך מנח"יעריכה

בשנת תשס"ה למדו במוסדות החינוך באחריות מנח"י 98,749 תלמידים ב-3699 כיתות. בשכבת הגיל הקדם יסודי 339 כיתות במערב העיר ו-85 במזרחה. בחינוך היסודי היו 874 כיתות במערב העיר ואילו במזרח 584 כיתות. בחט"ב - 382 במערב ו 270 במזרח. חט"ע - 666 כיתות במערב ואילו במזרח 142. בחינוך המיוחד נפתחו 233 כיתות במערב העיר ו-74 במזרח.

מהערך אונייהעריכה

מרכב (אנגלית: Markab) ספינת המטען שהייתה נפוצה בקווים שבין טורקיה, סוריה, לבנון, מצרים, ובעבר גם בארץ ישראל. ידועה גם בכינוי "סקונר לבאנטיני" (סקונר - ספינת סוחר קלה בעלת שני תרנים). באונייה מסוג זה הייתה אוניית מפרש אך לרוב הותקן בה גם מנוע.

מהערך CH-53 סי סטאליוןעריכה

המסוק פותח על-פי דרישות חיל הנחתים של ארצות הברית, ונושאות המסוקים של הצי. הוא טס לראשונה בשנת 1964, נכנס לשירות בשנת 1966, והשתתף במלחמת וייטנאם. ליסעור שני מנועי סילון, רוטור ראשי בעל שישה להבים, רוטור אחורי בעל ארבעה להבים, והוא יכול לשאת בבטנו עד 55 לוחמים או שני כלי רכב. הוא יכול לשאת מטען חיצוני במשקל של 9 טון. בזמן טיסה ישנם שלושה אנשי צוות במסוק: הקברניט שמבצע את מלאכת ההטסה, טייס המשנה, שבעבר היה מנווט בעזרת מפות - אך כיום עוזר לקברניט במלאכת ההטסה, והמכונאי המוטס, שאחראי למערכות המוטסות ולמתרחש בבטן המסוק.

מדינות מעטות בלבד הצטיידו במסוק זה, בהן ישראל, גרמניה, יפן, איראן, ארצות הברית ואוסטריה. רק לישראל, ארצות הברית וגרמניה יש צי גדול. לכל שאר המדינות יש מספר קטן של מסוקים וחלקם אף לא בשימוש.

במהלך השנים פותחו דגמים רבים של המסוק, ביניהם הסופר סטאליון. בשנת 1981 נכנס לשירות בצבא ארצות הברית דגם של המסוק שהוא בעל שלושה מנועים, רוטור ראשי בעל שבעה להבים ורוטור אחורי מוגדל, המכונה Super Stallion.

גרסה ימית של המסוק משמשת להפעלת מערכת MK 105 לניקוי שדות מוקשים ימיים בעזרת מחולל שטף מגנטי, המערכת צפה על סירת קטמרן מהירה, שנגררת על ידי המסוק ומפוצצת מוקשים ימיים על ידי צימוד מגנטי.



The CH-53 Sea Stallion had the six-blade rotor and tail rotor of the S-64 flying crane, driven through the same transmission by new General Electric T64 engines. The fuselage no longer had the boat-type hull of the S-61, although it could land on water with two stub wings acting as stabilizers and containing the fuel tanks and, at the back, the bay for the fully retractable main landing gear units. The cargo hold, equipped with a loading ramp and an automatic loading and unloading system (which can be operated even when the helicopter is in flight), can take two jeeps, antiaircraft missiles with their fire control systems or a 105mm howitzer.

The first Sea Stallion flew on 14 October 1965, and delivery of the first 106 helicopters began in September 1966. The aircraft were assigned to Marine Squadron HMH-463 in Vietnam in January 1967. At that period, it was the largest helicopter in the Western world. On 17 February 1968, a CH-53A with modified T64 engines took off with a gross weight of 23540kg and a 9925kg payload, establishing an unofficial record. On 23 October of the following year a Sea Stallion demonstrated surprising manoeuvrability when it performed a series of loops and rolls with Lt.-Col. Robert Guay of the Marines and Sikorsky test pilot Byron Graham at the controls, carrying a gross weight of 12250kg. During these manoeuvres, the helicopter supported from -0.2 to 2.8g.

The Sea Stallion also aroused some interest in other countries where there was a requirement for a helicopter for troop transport. Thus the S-65A was also ordered by Germany, where it was built under license by VFW-Fokker as the CH-53G. Another eight aircraft, modified for use in hot/high conditions, were exported to Israel.

In September 1966, the USAF also ordered this big helicopter for its rescue service to assist space programmes and recover pilots from war zones. The eight HH-53B ordered for the USAF were known as "Super Jolly Green Giants" and fitted with in-flight refuelling probes, jettisonable auxiliary fuel tanks, rescue hoists and all-weather avionics. Fifty-eight of the subsequent HH-53C variant with uprated turbines (3435shp each) were built. After having used the early production aircraft, the US Marine Corps also asked for more powerful engines to be installed, and the result was the CH-53D with 3925shp T64-GE-423 engines. In this version, the tail and rotor could be folded back automatically, and a high density cabin layout was available to accommodate 64 troops, equivalent to the S-65C export version. A total of 265 CH-53As and Ds were built for the Marines; the last left the factory on 31 January 1972.

To complete its experiments with the RH-3A, the US Navy borrowed nine CH-53Ds from the Marines, fitted with devices for the detection, sweeping and neutralization of all types of mines. This variant was designated RH-53D, and 30 were produced for the US Navy and six for the Iranian Navy. The RH-53 has 1900 liter supplementary fuel tanks, a 270kg hoist and 11340kg cargo hook. At the beginning of 1973, these helicopters were used by US Navy Task Force 78 for Operation Endsweep, to free the North Vietnamese ports of mines.

The latest version of the S-65 to be built is the CH-53E Super Stallion for the US Navy. This is a much modified version with three 4380shp General Electric T64-GE-416 engines and strengthened transmission to withstand the increase in power. The fuselage is about 2m longer than that of the CH-53D and the tail pylon is canted to port. The main rotor has also been improved and has seven composite blades (its predecessor had six light alloy ones). Thirty-three CH-53Es were initially ordered by the Marines and 16 by the US Navy. The type is still in production.

מהערך דרגות צה"לעריכה

מסלול השירות החדש הוביל ל"משבר הסרנים" בו צה"ל לא מצליח לשמר את הסרנים שמרגישים את חרב הפיטורין לאורך כל הדרך יחד עם משכורות נמוכות עבור אקדמאים וטכנולוגיים. קציני שנות ה-2014–2024 יהיו הנפגעים העיקריים מן המסלול. זאת בשל שהמסלול החדש חל רק על קצינים מדרגת סרן ומטה נכון לינואר 2016

מהערך בל AH-1 קוברהעריכה

הקוברה הוא המסוק הראשון בעולם שנבנה למטרות שיגור חימוש. המסוק מתאפיין בפרופיל צר המקשה לפגוע בו. הוא פשוט לתחזוקה ועל כן זול ואמין. עד להופעת ה-AH-64 אפאצ'י, היה הקוברה מסוק הקרב העיקרי של צבאות ארצות הברית וישראל.

משימתו העיקרית של הקוברה היא תקיפת מטרות שריון, וחימושו האופייני כולל טילי טאו נגד טנקים, שתי כוורות רקטות ותותח תלת-קני 20 מ"מ. ניתן לחמשו באופן שונה בהתאם למשימה, לרבות החלפת התותח במקלע M134 מיניגאן בקוטר 7.62 מ"מ או במקל"ר והתאמתו לירי טילים מונחים (נגד טנקים או נגד מטרות אחרות) מסוגים שונים.

מהערך הר רפידעריכה

מהערך AH-1 קוברהעריכה

 
החזית הצרה של הקוברה היא אחד המאפיינים התכנוניים המובהקים שלו.
 
מסוק AH-1W סופר קוברה ליד תיכרית. מסוקי הקוברה הוותיקים לקחו חלק גם במלחמת עיראק 2003.