משתמש:Ymm/טיוטה2

הטעם התחתון והטעם העליון (נקראים גם: טעמא קדמא וטעמא תניינא בהתאמה; ארמית: הטעם הראשון והטעם השני) הם כינויים לשתי מערכות של טעמי המקרא המשמשות במקביל בעשרת הדיברות. השימוש בשתי מערכות טעמים שונות בקטע זה נובע משתי אפשרויות לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים. חלוקה אחת (והיא זו שמכונה הטעם התחתון) מחלקת את הקטע לפסוקים לפי מבנה המשפט הרגיל במקרא, והחלוקה השנייה ("הטעם העליון") מחלקת את הקטע לפסוקים על פי דיברות, כל דיבר הוא פסוק בפני עצמו. ההבדלים בחלוקת הפסוקים דורשים הטעמה שונה המתאימה לכל אחת מהחלוקות.

המשך פתיחה

תיאור התופעה

סימון כפול של טעמים

בדרך כלל, כל מילה במקרא מוטעמת (באמצעות סימן טעם) פעם אחת בלבד, למעט במקרים חריגים.[1], גם במקרים החריגים הללו, לפחות אחד מן הטעמים שיופיעו בתיבה יהיה טעם משרת, ולעיתים שניהם. לעומת זאת, בפסוקי עשרת הדיברות המופיעים בתורה פעמיים – הן בשמות כ והן בדברים ה – משתקפת תופעה חריגה. בפסוקים אלה, מילים רבות מסומנות ביותר מטעם אחד לכל תיבה.

דוגמה לכך ניתן לראות בספר שמות, פרק ה', פסוק ח': ”זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ”. במקרה זה, כמעט כל תיבה בפסוק מוטעמת בשני טעמים שונים ולא מתואמים (אלו לא משרת ומפסיק הבאים יחד). כלומר, אין מדובר בשני טעמים שאמור להיות מנוגנים בזה אחר זה, אלא בטעמים חלופיים זה לזה. באותו אופן, ניתן להבחין בכך שכמעט כל הפסוקים בקטעים הללו מוטעמים באופן כפול.

עדות לתופעה מיוחדת זו ניתן למצוא כבר בכתבי היד המדויקים והעתיקים של המקרא. התרשמות כללית לתופעה זו ניתן למצוא בכתר ארם צובא. על אף שהדפים הללו אבדו לפני שנים רבות, נותר צילום של הדף מן ה"כתר" ובו דברים ה.[2] בצילום ניתן לראות, לפחות לגבי חלק מן התיבות, שהן מוטעמות יותר מפעם אחת, אולם לא ניתן להבחין בכל הטעמים באופן ברור. עדות בהירה יותר עולה מכתב יד לנינגרד, בו ניתן להבחין בבירור בטעמים השונים המופיעים על גבי כל אחת מן התיבות בקטעים הללו.[3]

סתירה במניין פסוקי המקרא

פן שונה לתופעה זו בא לידי ביטוי במניין הפסוקים על פי נוסח המסורה. בניסיון להשוות בין מספר הפסוקים בספר שמות כולו, לבין סכום מספרי הפסוקים בפרשיות ספר שמות, נמצא שיש הפרש של שני פסוקים בין שני המניינים.[4] הפרש דומה נמצא גם בין מספר הפסוקים בספר דברים כולו, לבין סכום מספרי הפסוקים בפרשיות ספר דברים.[5]

מערכת ההטעמה הכפולה וחלוקתה לטעם עליון ולטעם תחתון

יסודן של האנומליות שתוארו לעיל – סימון כפול של טעמים וחוסר־עקביות בתוצאות מניית הפסוקים – נמצא בתופעה שמכונה "טעם עליון וטעם תחתון", כלומר, מערכת טעמים כפולה בפסוקים אלה. פרשנים וחוקרים ניסו להסביר את פשר התופעה ולהתחקות אחר מקורה.[6]

באופן עקרוני, ניתן לשער שפסוקי עשרת הדיברות זכו למערכת טעמים כפולה כיוון שהם מזמנים שתי חלוקות פסוקים הכפופות לשני הגיונות שונים.[7] אופן אחד של חלוקת הפסוקים נצמד לסדר הדיברות – כל דיבר הוא פסוק בפני עצמו. החלוקה הזו, שמכונה גם "טעם עליון", יוצרת תופעה ייחודית של פסוקים בעלי אורך חריג. החלוקה הזו יוצרת ארבעה פסוקים בני שתי מילים כל אחד (תופעה חריגה, שאין כמוה בכל המקרא כולו, שהפסוקים הקצרים ביותר בו הם בני שלוש תיבות או יותר).[8] כמו כן, חלוקה זו יוצרת גם את הפסוקים הארוכים ביותר במקרא – הדיבר "זכור", בשמות, מונה 55 מילים, והדיבר המקביל בדברים, "שמור", מונה 64 מילים.[9] אחת התוצאות של יצירת פסוקים בעלי אורך כה גדול היא ריבוי טעמים נדירים יחסית בפסוקים הללו.

האופן השני לחלוקת הפסוקים הוא בצורה הרגילה במקרא – חלוקת פסוקים על פי המבנה התחבירי של משפט רגיל. חלוקה זו, המכונה "טעם תחתון", מפצלת את הדיברות "שמור"/"זכור" לארבעה פסוקים בעלי אורך רגיל ומאחדת את ארבעת הדיברות הקצרים – "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר" – לדיבר אחד.  

אחת הנגזרות של החלוקות הללו הוא ההבדל במנייני הפסוקים השונים. חלוקת הפסוקים לפי "הטעם העליון" כוללת עשרה פסוקים בלבד ואילו חלוקת הפסוקים בהתבסס על הטעם התחתון יוצרת שנים־עשר פסוקים. זהו הפער בין מניין הפסוקים הכולל בספרים לבין סכום מנייני הפרשות בספרים הללו.[10]

נוסח הטעם העליון והטעם התחתון

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. להעתיק את הנוסח הנפרד של הטעם העליון והתחתון.

מקורן של מערכות טעם עליון וטעם תחתון

את המקור והרקע להיווצרותן של שתי מערכות טעמים מקבילות ניתן לתלות בשתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא התוכן המיוחד של עשרת הדיברות אשר מזמין קריאה וביצוע בעלי אופי ייחודי – חלוקה לעשרה פסוקים מתבקשת במקרה של עשרת הדיברות. הסיבה השנייה, שהיא למעשה תולדה של הסיבה הראשונה, היא התפתחות של שתי מסורות קריאה מקבילות במרחבים שונים (בבל וארץ ישראל) שבשלב מאוחר התמזגו לכדי מערכת אחת אחודה.

כבר במקורות קדומים ניתן לראות שהייתה מסורת קריאה של עשרת הדיברות כעשרה פסוקים בלבד. דוגמה לכך ניתן לראות בתרגום הארמי המיוחס ליונתן. בתרגום זה, כל אחד מן הדיברות זוכה להקדמה. הדיבר הראשון והשני זוכים להקדמות מיוחדות – "דבירא קדמאה" ו"דבירא תיניינא". בהמשך, לפני כל דיבר ודיבר פותח התרגום בקריאה "עמי בני ישראל...".[11] נראה בבירור שמסורת התרגום של הקטעים הללו תפסה את החלוקה לדיברות כחלוקה המשמעותית בקריאת הקטע. דוגמה נוספת מן התרגומים באה לידי ביטוי בקטע גניזה שכולל את תרגום אונקלוס על הפסוקים הללו ובו אפשר לראות שלאחר כל פסוק מגיע תרגומו לארמית.[12] גם כאן, התרגום של פסוקי הדיברות מופיע לאחר כל דיבר ודיבר. כך רואים כיצד כבר בתרגומים הקדומים משתקפת מסורת של חלוקת פסוקי עשרת הדיברות לפי דיברות לעשרה פסוקים בלבד, לפי חלוקת הדיברות.

עדויות נוספת למסורת חלוקה כזו מובאת מתוך טקסטים הנאמנים לנוסח המסורה הבבלי. בספרי המסורה הבבליים עצמם מצוינים תחילת הפסוקים וסופם, וניתן להתרשם מכך שהציונים הללו מחלקים את הפסוקים לפי הדיברות: "לא תשא ר"פ ופיס' ס' [...] שמור ר"פ ופיס' ס' [...] כבד ר"פ ופיס' סת' [...]".[13] כלומר, "לא תשא" הוא ראש פסוק או פרשה וזוהי פיסקה סתומה וכן הלאה. במחקרו, עופר מביא הוכחות נוספות המתבססות על כתבי יד בבליים של המקרא בהם באה לידי ביטוי חלוקת פסוקים על פי דיברות. בכמה כתבי יד מופיעים הדיברות, ולאחר כל דיבר תרגומו לארמית. בכתב יד אחד ספציפי הוא מציין כי הושלמו על ידי סופר מאוחר ניקוד וטעמים טברניים ונרשם בו הטעם העליון בלבד.[14]

יצוין בהקשר זה שגם מניין הפסוקים לפי פרשות תואם את החלוקה לפסוקים בהתאם לחלוקת הדיברות. אמנם, ציון אורכי הפרשות צוין בכתבי היד הטברניים, אך ניתן לשער כי מסורת המנייה ותוצאת המניין לפי פרשות תואמות דווקא את המסורת הבבלית שכן דבר זה עולה בקנה אחד עם מסורת הקריאה הבבלית – לפי פרשות. ייתכן שהמניין לפי פרשות התגלגל כפי שהוא אל כתבי היד הטברניים לאחר שחושב על בסיס מסורת הקריאה הבבלית.[15]

אם כן, ניתן לומר ששיטת המסורה הבבלית היא לחלק את הדיברות לעשרה פסוקים לפי חלוקת הדיברות ואילו שיטת ארץ־ישראל היא לחלק את הדיברות לשנים־עשר פסוקים בעלי אורך ומבנה רגילים. כתוצאה ממחלוקת זו נוצרו ההבדלים בין מספר הפסוקים בספרי דברים ושמות לפי המניין הבבלי (סכום מספרי הפסוקים בפרשות) לבין מספרי הפסוקים לפי המניין הארצישראלי (מספר הפסוקים בספר).[16]

עם זאת, יש להבהיר כי גם "הטעם העליון" וגם "הטעם התחתון" הן שיטות טברניות שהרי הן עושות שימוש במערכת הטעמים הטברנית. אולם כנראה שהחלוקה הארצישראלית המקורית מבוססות על הטעם התחתון (ועל כן גם זכתה לכינוי "טעמא קדמא"[17] על ידי חכמי המסורה הטברנים) ואילו בשלב מאוחר יותר וכנראה לאור השפעה בבלית התעצבה שיטת הטעם העליון (המכונה בהתאמה "טעמא תנינא").

התפתחות מערכת ההטעמה בדיבר הראשון והשני[18]

פסוקי עשרת הדיברות מחולקים בשני אופנים שונים: האחד, על פי חלוקת הפסוקים הרגילה; השני, על פי חלוקת הדיברות. משום כך, ההטעמה הכפולה של הדיבר הראשון התמיהה את חכמי הנוסח וחוקריו שהרי דיבר זה נקרא יפה גם כפסוק "רגיל" וזה לשונו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". כלומר, פסוק זה יכול היה להיות מוטעם באופן יחיד (הן עבור טעם עליון והן עבור טעם תחתון) כמו הדיבר "לא תשא..." והדיבר "כבד את...".

אך בניגוד לציפייה זו, נוסח הדיבר הראשון בשמות במקראות גדולות דפוס ויניציאה הוא:

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑֗ים:

ואילו נוסח הדיבר הראשון בדברים הינו:

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ֩ מֵאֶ֥֨רֶץ מִצְרַ֖֜יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֗ים ׃

הנוסח שהובא לעיל לדיבר זה על פי הדפוס, מעורר תמיהות מכמה סיבות. ראשית, מיוצגות בפסוק זה, לפחות על פי הנוסח בשמות, לא מערכת אחת כמצופה מדיבר בן פסוק אחד, ואפילו לא מערכת כפולה כבכל שאר הפסוקים, אלא שלוש מערכות טעם (הביטוי לכך הוא במילה "עבדים" שמוטעמת באתנח, בסילוק וברביע). שנית, מערכת הרביע הזו מסומנת באופן חלקי בלבד, כאשר הגרסה המלאה יותר שלה נמצאת בדברים (אך שם נעדרת מערכת האתנח). עצם קיומו של הבדל בהטעמת אותו פסוק בשמות ובדברים מזמין בירור מדוקדק יותר של התפתחות מערכת הטעם בדיבר זה.

ברויאר נדרש לסוגיה זו ובדבריו הוא סוקר שלוש שיטות מרכזיות שמציעות פתרונות אפשריים לעניין זה. על פי השיטה הראשונה,[19] יש לראות רק שתי מערכות טעם בפסוק זה. מערכת הטעם המסתיימת בסילוק מייצגת את הטעם התחתון ואילו מערכת הטעם המסתיימת באתנח מייצגת את הטעם העליון. על פי שיטה זו, הטעם העליון נועד לחבר בין הדיבר הראשון לשני[20] ואילו למערכת הטעם עם הרביע אין יסוד. השיטה השנייה זהה לראשונה אך בהבדל אחד.[21] היא קושרת את הטעם העליון למערכת הרביע במקום למערכת האתנח. גם על פי שיטה זו הטעם העליון מחבר בין הדיבר הראשון לשני, אך המערכת המיותרת היא מערכת האתנח. שיטה שלישית לעניין זה גורסת שמערכת הסילוק שייכת הן לטעם העליון והן לטעם התחתון.[22] על פי שיטה זו, שתי המערכות הנוספות – מערכת הרביע ומערכת האתנח –  משמשות כתזכורת לכך ששני הדיברות הראשונים נאמרו בדיבור אחד. ההבדל בין שתי המערכות הללו, לפי שיטה זו הוא שמערכת האתנח מחברת את הדיבר הראשון עם הפסוק העוקב לו בלבד ומערכת הרביע מחברת את הדיבר הראשון עם הדיבר השני כולו.

לכל אחת משיטות אלו עומדים יתרונות ברורים אך גם חסרונות לא מועטים, על אלו וגם אלו עומד ברויאר בדבריו.[23] את הפתרון שלו לבעיית ההטעמה בדיברות הללו מבסס ברויאר על השוואה בין נוסח כתבי היד לבין נוסח הדפוס בפסוקים אלה. באמצעותם הוא משרטט את השתלשלות מערכת הטעם בשני הדיברות הראשונים.

בשלב הראשון, לפי הצעתו של ברויאר, כך נראה הפסוק: "אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים".

בשלב זה, ייצגה מערכת הסילוק את הטעם העליון ואילו האתנח סימן דווקא את מערכת הטעם התחתון. ראיות לשיטה זו מביא ברויאר הן ממיקום הטעמים על גבי אותה מילה (סימני הטעם התחתון קודמים באופן עקבי לסימני הטעם העליון) והן מהערות המסורה בכתב יד ששון בו אין ציון לתחילת פסוק חדש על פי הטעם התחתון ב"לא יהיה" (כלומר, הטעם התחתון רואה את "אנכי" ו"לא יהיה" כפסוק אחד).

המיוחד והשונה שבחלוקת דיבר זה בין הטעם העליון לבין הטעם התחתון הוא שבניגוד לכל שאר הדיברות, מערכת הטעם העליון ומערכת הטעם התחתון אינן משלימות זו את זו. כלומר, אין מדובר בכמה פסוקי טעם תחתון שנכללים בפסוק אחד על פי הטעם העליון (כמו "שמור") ולא מדובר בכמה פסוקי טעם עליון שנכללים בפסוק טעם תחתון יחיד (כמו "לא תרצח", "לא תגנוב") אלא מדובר על פסוק בטעם התחתון שחלק ממנו שייך לדיבר אחד וחלק ממנו שייך לדיבר שני.

בשלב השני, על פי הצעה זו, מתהפכות מערכות האתנח והסילוק בסדרן ובשלב זה גם מתווסף רביע למילה "עבדים". כך נראה הפסוק בשלב השני לפי הצעה זו: "אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥֣ית עֲבָדִֽ֑֗ים".

ברויאר מציע כי תוספת הרביע נועדה להדגשת ולהעצמת החיבור שבין הפסוק הראשון לשני אך התוספת עודנה מנוונת שכן אין לרביע זה משרתים התומכים בו כמקובל. כמו כן, נראה כי החלוקה החריגה בין הטעם העליון והתחתון בדיברות הללו הובילה את הקוראים והסופרים למחשבה המוטעית הבאה: מערכת הסילוק מבטאת הן את הטעם העליון והן את הטעם התחתון ואילו מערכת האתנח ומערכת הרביע מבטאות זיקה מיוחדת בין הדיבר הראשון לשני.

בשלב השלישי הרביע זוכה למערכת טעמים מפותחת ומלאה ואילו האתנח נדחה מפניו. כך נראה הפסוק בשלב זה: "אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ֩ מֵאֶ֥֨רֶץ מִצְרַ֖֜יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֗ים". ייתכן שהאתנח נדחה מפני שאין מקום לשלוש מערכות הטעמה ולאחר שהתפתחה מערכת מוסיקלית שלמה לרביע, האתנח נמצא במצב מעורער ביחס לרביע וביחס לסילוק.

בשלב הרביעי הטעמים נשארו כפי שהם, אך חל שינוי בתפקידי הטעמים. מערכת הסילוק עברה לציין את מערכת הטעם התחתון בלבד ואילו מערכת הרביע עברה לסמן את הטעם העליון.

השתלשלות עניינים זו "הפכה את הקערה על פיה", כלשונו של ברויאר. מערכת הסילוק שייצגה בתחילה את הטעם התחתון, עברה לייצג את הטעם העליון ואילו מערכת הרביע (שהיא התפתחות של מערכת האתנח) שבתחילה ייצגה את הטעם התחתון, עברה לייצג את הטעם העליון.

בהמשך, דן ברויאר גם במאמציהם של דקדקנים להשיב את מסורת הקריאה לקדמותה, אך לא עלה בידם לעשות כן (וגם דקדוקם לא תמיד עלה יפה).

אציין כי בדבריו של ברויאר יש עיסוק נרחב במשמעות הפרשנית של חלוקת הדיברות הראשונים בכל אחד מן האופנים, אך בשל קוצר היריעה בחרתי שלא לעסוק בכך במסגרת עבודה זו.

הטעמה כפולה במעשה ראובן ובלהה

בכתבי היד הטברניים של המקרא ישנו קטע נוסף המסומן בהטעמה כפולה וזהו מעשה ראובן ובלהה שנמצא בראשית, ל"ה, כ"ב–כ"ג:[24]

וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑ל

וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃

במידה מסוימת, הדוגמה של מעשה ראובן חריגה אף יותר שכן מלבד כפילות מערכת הטעמים, יש בה גם מחלוקת בין הטעמים לבין חלוקת הפרשיות, תופעה המכונה 'פיסקא באמצע פסוק. בהקשר הנוכחי, על פי הטעם התחתון, יש כאן שני פסוקים ואילו על פי הטעם העליון יש פה פסוק אחד רצוף – "ויהי ... שנים עשר".

בשונה מהמצב שתואר מעלה לגבי פסוקי עשרת הדיברות, במניין פסוקי ספר בראשית ופרשיותיו לא נמצא חוסר עקביות והספירה מתאימה לחלוקת הקטע לשני פסוקים (על פי "הטעם התחתון").[25] המסורה הבבלית לפסוקים אלה לא נשמרה וגם התרגומים לפסוקים אלה בכתבי היד הבבליים מחלקים את הקטע לשני פסוקים נפרדים. אם כן, נראה שבנוגע למעשה ראובן יש תמימות דעים בין מוני הפסוקים של הפרשות ובין מוני הפסוקים בספרים לגבי עדיפותו או מרכזיותו של הטעם התחתון במסורת הקריאה שלהם. אולם, ברויאר מסב את תשומת הלב לכך שבניגוד לעשרת הדיברות בהם הטעם התחתון מופיע ראשון מבחינת סדר הטעמים על אותה הברה, דווקא במעשה ראובן מנקד הטעמים הקדים את הטעם העליון לטעם התחתון. כלומר, לדידו של בעל הטעמים בכתבי היד – ההסתכלות על מעשה ראובן כעל פסוק אחד היא המרכזית יותר.[26]

מתיאור עניינים זה מסיק ברויאר את השתלשלות העניינים הבאה: בני א"י קראו את עשרת הדיברות בטעם תחתון ואת מעשה ראובן בטעם עליון, לעומתם בני בבל קראו את עשרת הדיברות בטעם עליון ואת מעשה ראובן בטעם תחתון. מניין פסוקי הפרשות יצא מבעלי המסורה הבבליים ועל כן הוא מתאים לשיטתם בכל מקום – גם בעשרת הדיברות וגם במעשה ראובן. סידור הטעמים בכתבי היד הטבריינים הוא פרי עבודתם של בעלי המסורה הארצישראליים ולכן הוא מתאים לשיטתם בכל מקום – גם בעשרת הדיברות וגם במעשה ראובן. כעת, לגבי מניין פסוקי הספרים שמשקפים תמיד את הטעם התחתון ולא נכפפים לאף אחת מן המסורת, לא הבבלית ולא הארץ ישראלית, מציע ברויאר שמדובר בשיקוף של מנהג קריאה קדום על פי הטעם התחתון בכל מקום שלא השתמר בשום מקום באופן עקבי אך מתאים ביותר הן לפשוטי המקראות והן למבנה הטעמים של הפסוקים.[27] 

נידרש בקצרה למשמעות ונסיבות ההיווצרות האפשריות של מערכת הטעם העליון בפרשת מעשה ראובן.[28] הקריאה של מעשה ראובן כפסוק אחד יחד עם 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מתפרשת אצל חז"ל כדרשת סמיכות פסוקים שבאה להעיד על חזרתו של ראובן בתשובה בעקבות מעשיו.[29] אפשר לשער שבמקרה זה חדרה דרשת הסמיכות החז"לית אל תוך מסורת הקריאה של המקרא והפסוק נקרא כרצף אחד.

אפשרות נוספת לנסיבות חיבור שני הפסוקים קשורה לאופן הביצוע של קריאת התורה והתרגום. במסורת הקריאה הקדומה (ובקהילות מסוימות גם כיום), כל פסוק נקרא ואחר כך מתורגם לארמית על ידי המתורגמן, אולם ישנם פסוקים חריגים. על פי המשנה: "מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם",[30] כלומר, לאחר קריאת הפסוק על מעשיו של ראובן – לא מקריאים את התרגום ללשון העם, ארמית. כנראה, מתוך כוונה לשמור על כבודו של ראובן. דוגמה להנחיה זו יש גם בתלמוד הבבלי: "מעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול, והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכון ישראל, ואמר לו למתורגמן הפסק, אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים".[31] אפשר לשער שקריאת פסוק מבלי לקרוא את תרגומו, עשויה לעורר שאלות בקרב הקהל ולכן חיבור של שני הפסוקים לאחד, באמצעות טעם עליו, מאפשרת לקרוא את הפסוק של מעשה ראובן עם הפסוק העוקב לו ולהקריא את התרגום של הפסוק העוקב בלבד. כך מצד אחד מעשה ראובן לא מתורגם, אך מצד שני שטף הקריאה והתרגום לא נפגע.[32]

לקריאה נוספת

ברויאר, טעם עליון = מ' ברויאר, כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז, עמ' 56–67

ברויאר, טעמי המקרא = מ' ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תש"ן

ברויאר, עשרת הדיברות = מ' ברויאר, 'חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות', עשרת הדיברות בראי הדורות, בעריכת ב"צ סגל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 223–254

גושן־גוטשטיין = M. H. Goshen-Gottstein, "A Recovered Part of the Aleppo Codex", Textus Volume 5 (1966), pp. 53–59

סיגל = J. Seggal, Travels through Northern Syria, London 1910, p. 99

עופר, המסורה הבבלית = י' עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, ירושלים 2001, עמ' 154–155

עופר, טעם עליון = י' עופר, 'הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדיברות', מפרות האילן על המועדים, רמת גן תשס"ד, עמ' 494–497

קצנלבוגן = מ"ל קצנלבוגן, "רישומי המסורה בסופי פרשות התורה וספרי התנ"ך", סיני קכו–קכז (תש"ס–תשס"א), עמ' יז–סה

שוורץ = ב' שוורץ,  ''אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' עיון בדרך היווצרותו של פירוש', המקרא בראי מפרשיו: ספר זכרון לשרה קמין, בעריכת ש' יפת, ירושלים תשנ"ד

---

[1] ראו ברויאר, טעמי המקרא, בסעיפים א.36 (עמ' 25), ג.2 (עמ' 82), ג.6 (עמ' 85), ג.10 (עמ' 87), ג.20 (עמ' 96), ג.25 (עמ' 99), ג.28 ( עמ' 100), ג.30 (עמ' 101), ג.37 (עמ' 105) וכן ג.40 (עמ' 106).

[2] מקור הצילום נמצא אצל סיגל והוא מובא כנספח לעבודה זו מתוך מאמרו של גושן־גוטשטיין.

[3] העמודים הרלוונטיים מכתב יד לנינגרד מצורפים כנספח.

[4] קצנלבוגן, עמ' כד ובייחוד הערה 41.

[5] קצנלבוגן, עמ' לא–לב ובייחוד הערות 71–72.

[6] לסקירה תמציתית של מאמצים אלה ראו אצל עופר, טעם עליון.

[7] ברויאר, עשרת הדברות, עמ' 223. ברויאר, טעם עליון, עמ' 56. עופר, טעם עליון, עמ' 494.

[8] הפסוקים הקצרים ביותר כוללים שלוש תיבות. על אף שבחלק מן המקרים (בר' מו 23 ובמ' כו 11), שתיים מהמילים מוקפות ויחס המסורה אליהן הוא כאל מילה אחת.

[9] עופר, טעם עליון, עמ' 494–495.

[10] ברויאר, טעם עליון, עמ' 60. עופר, טעם עליון, עמ' 495–496. קצנלבוגן, עמ' כד ובייחוד הערה 41, וכן עמ' לא–לב ובייחוד הערות 71–72.

[11] תרגום פסאודו־יונתן (תרגום ירושלמי) על שמות כ ועל דברים ה.

[12] מדובר על הקטע CUL T-S B4.28(3r) אשר מצורף כנספח לעבודה זו.

[13] מצוטט מתוך מס11 על דברים ה על פי עופר, המסורה הבבלית.

[14] עופר, המסורה הבבלית, עמ' 154–155.

[15] עופר, המסורה הבבלית, עמ' 155.

[16] עופר, טעם עליון, עמ' 496.

[17] עופר, טעם עליון, עמ' 495 וכך למשל גם בקטע הגניזה T-S A2.5(1v) CUL המצורף כנספח.

[18] פרק זה הוא תמצית המבוססת על ברויאר, טעם עליון ועל ברויאר, עשרת הדיברות.

[19] אותה הוא מביא מתוך אור תורה (חיבורו של מנחם די לונזאנו) ומנחת שי.

[20] ברויאר מביא אסמכתא למוטיבציה זו מדבריהם של רש"י וחזקוני בשמות כ, אולם עיינו אצל שוורץ בעניין זה.

[21] ברויאר מביא את שיטה זו בשם ר' שלמה דובנא, מתוך תיקון סופרים הקדמה לשמות כ.

[22] ברויאר מביא את שיטה זו בשמו של ר' וולף היידנהיים מתוך חומש מאיר עיניים.

[23] ברויאר, טעם עליון, עמ' 58.

[24] הפסוק מובא על פי הנוסח בכתב יד לנינגרד.

[25] עופר, מסורת בבל, עמ' 155; קצנלבוגן, עמ' כא–כב, הערה 28.

[26] ברויאר, עשרת הדברות, 251–252.

[27] ברויאר, עשרת הדברות, עמ' 252.

[28] לנסיבות היווצרות מערכת הטעם התחתון לא נידרש כיוון שהיא טבעית לגמרי במקרה זה.

[29] כך למשל בספרי דברים פסקה לא.

[30] מגילה, ד, י.

[31] מגילה כה ע"ב.

[32] זוהי השערה שלא מצאתי לה אסמכתא במקורות משניים אחרים, אך היא נראית לי מסתברת למדי.