מתחמי הפטרוגליפים באלטאי המונגוליים

מתחמי הפטרוגליפים באלטאי המונגוליים הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שהוכרז בשנת 2011, וכולל שלושה אתרים עיקריים של פטרוגליפים בחלק המונגולי של הרי אלטאי. הציורים הקדומים ביותר נוצרו לפני כ-11,000 שנים ויש בהם תיאורים של חיי הציד באותה עת. ציורים מאוחרים יותר מתארים גידול עדרי בעלי חיים, והציורים החדשים ביותר, המתוארכים לתחילת האלף ה-1 לספירה, מתארים את החברה הנוודית של אותה עת.

מתחמי הפטרוגליפים באלטאי המונגוליים
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 3
מידע כללי
סוג אתר ארכאולוגי, פטרוגליף, קבר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום באיין-אולגי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מונגוליהמונגוליה מונגוליה
מידות
שטח 11,300 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 49°20′02″N 88°23′43″E / 49.333888888889°N 88.395277777778°E / 49.333888888889; 88.395277777778
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה עריכה

התיארוך של הממצאים השונים במתחמי הפטרוגליפים בוצע על בסיס ניתוח אמנותי, והוא אינו מבוסס על תיארוך רדיומטרי כגון תיארוך פחמן-14. הציורים מתקופת הפלייסטוקן (עד 11,000 לפני זמננו) מתארים בעלי חיים כגון ממותה, סוסים ושור הבר. בעלי החיים אינם מצוירים בעודם בתנועה, ודבר זה מאפיין חברות נוודים שאזור הציד שלהן הוא ביער. הציורים מתקופת ההולוקן המוקדמת והתיכונה (11,000 עד 6,000 שנים לפני זמננו), שהתאפיינו באקלים חם ולח יותר, מתארים בעלי חיים חזקים שבית הגידול העיקרי שלהם הוא בין יערות עם עצים גבוהים לבין הרים תלולים, כגון יעל. בתקופה זו החלו להופיע ציורים של בני אדם.

האקלים הפך ליותר קריר ויבש בשלהי תקופת ההולוקן ובתחילת תקופת הברונזה הקדומה (4,000 עד 2,800 שנים לפני זמננו). הציורים מתקופה זו מתארים את השינוי בחברה לכזו שמגדלת עדרים, וזאת באמצעות שימוש בכלי ציד כגון חץ וקשת וחניתות, וכן את התפתחותם של כלים המשמשים לנדידה כגון השימוש בבהמה המקומית יאק. בתקופה זו צוירו לראשונה ציורים בעלי אופי מיסטי. המונומנטים שעל פני השטח כוללים בתי מגורים מאבן, תילי קבורה, גַּלְעֵדים מוקפים בגדר או בחומה, ומזבחות. בשלהי תקופת הברזל (3,000 עד 2,800 שנים לפני זמננו) החלו תושבי המקום להשתמש בסוסים לצורך נדודיהם. בציורי התקופה מתוארים גברים בצורה מדויקת יחסית עם כלי נשקם ועם עדרי בעלי החיים שלהם, הנודדים ליעדים חדשים. על פני השטח הוקמו אבנים עומדות הידועות כ"אבני עיזים", וזאת כיוון שהן נושאות ציורים על עיזים או בעלי חיים דומים.

בתקופת הברזל המוקדמת (האלף ה-1 לפנה"ס) היה אזור אלטאי נתון להשפעם של הסקיתים, ותושבי האזור היו תלויים לחלוטין בסוסים לצורך קיומם. ציורי התקופה מתארים בעיקר רכיבה וציד, והדמויות המתוארות בהן צוירו בפירוט רב. התמונות מהתקופה הטורקית (המאה ה-7 עד המאה ה-9 לספירה) מתארות פרשים-לוחמים מסתערים לקראת קרב או ציד, ויש בהם תיאורים חדים כגון של כלי נשק או שיער אנושי. על פני השטח נבנו מזבחות מרובעים, אבנים מצוירות, ואסטלות קורגן.

תיאור עריכה

שלושת האתרים שהוכרזו על ידי אונסק"ו נמצאים בשלושה עמקים נפרדים, הממוקמים בקצה הרכס המערבי של הרי אלטאי, בגבול בין מונגוליה לבין רוסיה וסין. אזור זה נמצא במרחק של כ-1,700 קילומטרים מבירת מונגוליה, אולן בטור. הפטרוגליפים הוכנו מסלעי אבן חול שעוצבו במשך שנים רבות על ידי הקרחונים שכיסו את האזור בתקופת הפלייסטוקן. מאז תקופה זו הסלעים הפכו למבריקים והתכסו בשכבת פטינה בעלת צבעים משתנים. שלושת האתרים - מכיוון צפון לדרום - הם טסאגאאן סאלאה-באגה אויגור, טסאגאאן גול העילי ואראל טולגוי, והמרחק ביניהם הוא עד 40 קילומטרים. בשלושת האתרים יש אלפי פטרוגליפים ומאות תילי קבורה, וכן מבנים נוספים הקשורים למוות.

טסאגאאן סאלאה-באגה אויגור עריכה

המתחם טסאגאאן סאלאה-באגה אויגור משתרע על פני 21 קמ"ר לאורך שני עמקים שבעבר ניתן היה לעבור דרכם אל האזור הידוע כיום כהרי אלטאי הרוסיים. במתחם זה יש כ-5,000 אתרים שבכל אחד מהם כ-160 פטרוגליפים על צוקים, מחשופים וכדומה. לפי כמות הפטרוגליפים הגבוהה הועלתה השערה[1] לפיה המקום כבר היה מיושב בתקופה שקדמה לתקופת הברונזה.

האתר נחשב כמייצג הטוב ביותר של רצף ההתיישבות האנושית מבין שלושת האתרים שנכללו בהכרזה של אונסק"ו. התמונות הקדומות ביותר מתארות בעלי חיים גדולים שניצודו בשלהי הפלייסטוקן, ותמונות המאוחרות יותר מתוארכות לתקופת ההולוקן המוקדמת והאמצעית. בתמונות מראשית תקופת הברונזה ניתן כבר להבחין בבני אדם שעוסקים בפעילות ציד וחמושים בכלים שונים כגון חץ וקשת או אלות, ובאלו משלהי תקופת הברונזה ניתן כבר להבחין גם בציורים של עדרים, משפחות, איילים ועיזי בר. בכתובות החדשות ביותר נמצאות כתובות בשפות של העמים הטורקיים שהתגוררו באזור בעבר. מהרכב הציורים שתוארכו לתקופת השונות ניתן היה ללמוד כיצד החברה המקומית שינתה את אופייה מחברת ציידים לחברה התלויה בגידול עדרים מסודרים ולאחר מכן לחברת נוודים התלויה בסוסים לצורך תחבורה. לאורך הטראסות שמעל קרקעית העמק ממוקמים תילים ששימשו לקבורה או לטקסים, והם מתוארכים בקירוב לתקופת הברונזה והלאה.

טסאגאאן גול העילי עריכה

המתחם טסאגאאן גול העילי משתרע על פני 90 קמ"ר, והוא משתרע לאורך כ-22 קילומטרים בעמק הנהר טסאגאאן גול ויובליו העיקריים. במתחם יש כ-5,000 אתרי ציורים שבכל אחד מהם עד 100 תמונות, שצוירו על מחשופי סלע ועל סלעי מורנה. חלק ניכר מהציורים במתחם מתוארך לתקופת הברונזה, תקופת הברזל המוקדמת, והתקופה הטורקית. במתחם יש תמונות בודדות וקבוצות של תמונות שבהן מתוארות סצנות ציד, נדידת על גבי יאק הבית או ברגל, וכן תמונות מהתקופה הבתר-טורקית שבהן ניתן לראות בני אדם רוכבים על גבי איילים. במתחם יש גם תילי קבורה, מעגלי אבן ואבנים עומדות, וכן מתחמים סגורים מהתקופה הטורקית. המבנים הללו נבנו בכיוון מזרח עם זרימת הנהר, או לכיוון מרכז המתחם שבו שוכן ההר הקדוש שיביט קאירחאן. על הגבעה שמול ההר נבנה מקדש שעודנו פעיל ומשרת את האוכלוסייה המקומית. האוכלוסייה המקומית מורכבת בעיקר מאנשים שהתגוררו בעבר בטובה, והם פועלים לפי עקרונות הבודהיזם והשמניזם. אוכלוסיות עז הבר והכבש הארגאלי שעל ההר מוכרזות חיות מוגנות.

אראל טולגוי עריכה

המתחם אראל טולגוי הוא הקטן ביותר מבין שלושת המתחמים, והוא משתרע על פני כ-2 קמ"ר וממוקם במרחק 40 קילומטרים דרומית למתחם טסאגאאן גול העילי. במתחם יש כ-300 פטרוגליפים שממוקמים דרומית-מזרחית לגבעה בצורת לווייתן. רוב התמונות במתחם צוירו על משטחי אבן שעל פני הקרקע, או על סלעים גדולים שניתן ללכת עליהם. השחיקה המצטברת של האקלים (שלג לאורך רוב ימות השנה) ושל האדם גרמה לאובדנם של ציורים נוספים שהיו קיימים בעבר. מרבית הציורים במתחם מתוארכים לתקופת הפלייסטוקן. בעלי החיים חוסים מצוירים עם גופים גדולים, בטן עגולה, ורגליים דקיקות. רוב בעלי החיים הם עופות אנדמיים לאזור. קיימות תמונות ספורות שמתוארכות לתקופות מאוחרות יותר.

באזור החיץ שמקיף את אתר המורשת העולמית יש אבני עיזים, מתחמים מהתקופה הטורקית, ותילי קבורה.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Advisory Body Evaluation, עמוד 202