מתנת שכיב מרע

במשפט העברי, מתנת שכיב מרע (או מצווה מחמת מיתה) הוא הליך קנייני מיוחד לגוסס (או אדם הנוטה למות) המאפשר לו להעביר את רכושו לאנשים אחרים, כאשר בהליך זה ישנו פטור מחובות פורמליות שונות הנדרשות בהליכי קניין רגילים.

חז"ל התחשבו במצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם השוכב על ערש דווי, ופטרו אותו מן הדרישות פורמליות שהטילו על אדם בריא, המצווה את רכושו (מעשה קניין, נוסח מסוים וכו'). ההבדל בין שני המושגים קשור למידת מודעותו של המצווה את רכושו למצבו הבריאותי:

  • מצווה מחמת מיתה – האדם המצווה יודע שהוא סופני ופועל בהתאם.
  • צוואת שכיב מרע – האנשים שסביב המצווה יודעים את מצבו ומתייחסים בהתאם. חז"ל קבעו: "מתנת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי".

דינים המיוחדים לשכיב מרעעריכה

  • שכיב מרע אינו צריך לומר לעדים "אתם עדיי", אלא כל מי ששומע את דבריו נחשב לעד על דבריו[1].
  • רכוש שניתן במתנה על ידי שכיב מרע הופך לרכושו של המקבל רק לאחר מיתת השכיב מרע, ולא באופן מיידי[2].
  • במידה ושכיב מרע חילק את כל נכסיו ולאחר מכן הבריא, דבריו בטלים ונכסיו נשארים בחזקתו. הסיבה היא משום שחלוקת כל הנכסים מראה כי שכיב מרע מניח שהוא עומד למות, הנחה שמאוחר יותר מתבררת כמוטעית. במידה והוא השאיר לעצמו אפילו חלק קטן מנכסיו מניחים כי אין קשר בין מעשיו לבין מצבו, ולכן גם אם הבריא מעשיו לא בטלים.

נוסח שטר מתנת שכיב מרעעריכה

לפי כללי מתנת שכיב מרע, יכול שכיב מרע להעניק מתנה לאשתו בדיבור לבד ללא שטר. במקרה שכותבים שטר יש לכתוב בו כי השטר נכתב כאשר המת היה "קציר ורמי בערסיה" - חולה אנוש המונח במיטתו.

דנו חכמים מה יהא באופן שהשטר סותר את עצמו, שכתוב בו "כד קציר ורמי בערסיה" - שהוא נוסח מתנת שכיב מרע שחלה רק לאחר מיתת החולה, ומצד שני כתוב בה גם נוסח של מתנת בריא "וקניינא מיניה" - קנינו ממנו במתנה רגילה. באופן כזה נחלקו רב ושמואל. לולי דיני האומדנא, ההלכה הייתה שיש לשטר רק תוקף של מתנת בריא, שכתובה בפירוש בשטר, ולא תוקף של מתנת שכיב מרע שאיננה כתובה בפירוש ונסתרת על ידי נוסח המתנת בריא המבטל אותה. אך רב ושמואל פוסקים כי יש ללכת גם אחרי האומדנא שאומרת כי הייתה כאן מתנת שכיב מרע, ובזאת עצמו נחלקו רב ושמואל: רב פוסק כי המת יצר כאן שטר בעל שני כוחות משותפים, הכולל גם מתנת שכיב מרע, שחלה מחיים ואינו יכול לחזור בו, וכן מתנת שכיב מרע שכוחה המיוחד היא שחלה בדיבור גם על דברים שלא שייך בהם קניין. לעומת זאת פוסק שמואל שיש כאן ספק, שכן מתנת השכיב מרע והן המתנת בריא סותרות זו את זו.

גדר ירושהעריכה

תיקנו חכמים שמתנת שכיב מרע חשובה כירושה, ואם יאמר האדם ההולך למות שרוצה הוא להביא חלק מנכסיו לאדם מסוים, חשוב אותו אדם כיורש גמור[3], ויש לו את כל העדיפויות של יורש.

אחת העדיפויות של יורש הוא, קשור לכלל במשפט העברי האומר שלא ניתן למכור חוב לאדם אחר לחלוטין, כי כאשר מוכרים את החוב, אין פירוש הדבר שהחוב בעצמו עובר לאדם האחר, שכן מלווה להוצאה ניתנה, ולא ניתן למכור לאדם אחר חוב שהוא למעשה דבר שאין בו ממש, שהרי כסף ההלוואה אינו בעולם, ולכן המכירה היא רק על השעבוד נכסים, כלומר זכות הגבייה של החוב, שהיא לגבות מנכסיו של האדם[4] או את זכות הגבייה מהאדם עצמו, וזאת קיימת ותלויה בחוב עצמו, שלא ניתן להעבירו מהלווה למלווה, ולכן אם ימחול המלווה את החוב, לא יוכל קונה השטר חוב לגבות את החוב יותר. לעומת זאת, יורש של האדם יורש גם את חובותיו, שכן לפי הסבר חכמי האחרונים יורש אינו בעלות חדשה לחלוטין אלא שהיורש מקבל את כוחותיו המשפטיים של המוריש, ולכן הוא יכול גם לגבות את חובותיו, והם שייכים לו באופן גמור.

מכיוון שאדם שקיבל מתנה משכיב מרע חשוב כיורש, לא יכולים יורשיו האחרים למחול על שטר חוב שיורש מהשכיב מהרע, שכן מקבל המתנת שכיב מרע גם הוא חשוב כיורש לעניין החוב, וקניינו הוא מוחלט[5].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה