פתיחת התפריט הראשי

מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה

מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, הייתה המתקפה הסופית של בעלות הברית בזירה האיטלקית בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. המתקפה שנערכה על ידי קבוצת הארמיות ה-15, התחילה ב-6 באפריל 1945, והסתיימה ב-2 במאי עם כניעתם הרשמית של הכוחות הגרמנים באיטליה.

מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה
מערכה: הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
The British Army in Italy 1945 NA24308.jpg
כוחות בריטיים מהדיוויזיה ה-78 מפלסים את דרכם בהריסות העיר ארגנטה
תאריך התחלה: 6 באפריל 1945
תאריך סיום: 2 במאי 1945
משך הסכסוך: 3 שבועות ו-6 ימים
מקום: איטליה
תוצאה: ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
אבידות

32,000 נפגעים

16,258 נפגעים, מתוכם 2,860 הרוגים

SpringOffensiveItaly1945.jpg

רקעעריכה

באוגוסט 1944 פתחו בעלות הברית במתקפה על הקו הגותי, תוך שהארמייה השמינית הבריטית, בפיקודו של אוליבר ליס תקפה את מישור החוף של הים האדריאטי, והארמייה החמישית האמריקנית, בפיקודו של מארק קלארק, התקדמה דרך הרי האפנינים המרכזיים. אף על פי שבעלות הברית הצליחו לפרוץ את הקו הגותי האימתני, הם לא הצליחו לפרוץ לתוך עמק הפו לפני בוא החורף. הבוץ בעמק המוצף גרם לכך שכל התקדמות נוספת תהיה בלתי אפשרית, ומשום כך בילו הכוחות את שארית החורף בתנאים קשים ביותר, תוך שהם עושים הכנות על מנת לחדש את המערכה עם בוא האביב.

שינויי הפיקודעריכה

ב-5 בנובמבר 1944 מת פילדמרשל סר ג'ון דיל, ראש המשלחת הבריטית בוושינגטון, ופילדמרשל סר הנרי מייטלנד וילסון מונה למחליפו. גנרל הרולד אלכסנדר הועלה לדרגת פילדמרשל, ומונה ב-12 בדצמבר למחליפו של וילסון כמפקד פיקוד המזרח התיכון. גנרל מארק קלארק החליף את אלכסנדר כמפקד קבוצת הארמיות ה-15, וגנרל לוסיאן טראסקוט קיבל את הפיקוד על הארמייה החמישית האמריקנית.

גם בצבא הגרמני התקיימו שינויי פיקוד לפני מתקפת האביב. ב-23 במרץ גנרלפלדמרשל אלברט קסלרינג נתמנה למפקד הOB West במקום גנרלפלדמרשל גרד פון רונדשטט, והיינריך פון ויטינגהוף מונה למפקד קבוצת ארמיות C. טראוגוט הר המפקד המנוסה של קורפוס הפאנצר ה-76 מונה למפקד הארמייה העשירית, ויואכים למלזן מונה למפקד הארמייה ה-14.

תוכניות המתקפהעריכה

ב-18 במרץ קבע קלארק את תוכניות המתקפה, ולפיה מטרותיה הם להשמיד את עיקר כוח האויב מדרום לנהר הפו, לחצות את עמק הפו ולכבוש את ורונה. בשלב הראשון הוטל על הארמייה השמינית הבריטית לחצות את הנהרות סניו וסנטרנו, ולאחר מכן להתקדם צפונה לעבר בורדיו במקביל לכביש 9 - הכביש לבולוניה (ויה אמיליה), ומערבה לאורך כביש 16 (ויה אדריאטיקה) לעבר בסטיה אומברה ופער אגרנטה. לאחר מכן יוחלט האם לפנות לעבר פרארה, או להמשיך לעבר בורדיו. הארמייה החמישית האמריקנית תחל לפעול יום או יומיים לאחר תחילת הפעולה, ותפרוץ לעמק הפו, וכאפשרות משנית תכבוש את בולוניה.

בשלב השני היה על הארמייה השמינית להתקדם צפונה מערבה לעבר פרארה, ולחסום את דרכי הנסיגה לעבר עמק הפו. באותו זמן יהיה על הארמייה החמישית להתקדם לעבר בולוניה, ולכתר את הכוחות הגרמניים מדרום לנהר הפו, ובנוסף היה על הארמייה החמישית להתקדם מערבה לעבר ורונה. בשלב השלישי היה על הכוחות לחצות את נהר הפו, ולהתקדם צפונה תוך ניצול ההצלחה.

סדר הכוחותעריכה

בעלות הבריתעריכה

במהלך התקופה שקדמה למבצע הצטמצמו כוחות הארמייה הבריטית השמינית: באוקטובר 1944 נשלחה הדיוויזיה ההודית ה-4 ליוון, בנובמבר הצטרפה אליה הדיוויזיה הבריטית ה-4 והחטיבה ה-139 מהדיוויזיה הבריטית ה-46, ובדצמבר התווספו אליהם שאר הדיוויזיה ה-46 והחטיבה ההררית היוונית ה-3. כמו כן בתחילת ינואר 1945 נשלחה הדיוויזיה הבריטית ה-1 ללארץ ישראל המנדטורית, ובסוף ינואר נשלחו לצפון-מערב אירופה הקורפוס הקנדי ה-1 והדיוויזיה הבריטית ה-5. ניסיון לקחת עוד 2 דיוויזיות בריטיות לצורך המערכה בגרמניה, נדחה על ידי הרולד אלכסנדר.

מאידך, הארמייה האמריקנית החמישית תוגברה בסתיו 1944 על ידי הדיוויזיה הברזילאית ה-1, ובינואר 1945 צורפה אליה הדיוויזיה ההררית ה-10.

בסך הכל הסתכם הכוח של בעלות הברית ב-17 דיוויזיות, בתוספת 8 חטיבות עצמאיות (מתוכן 4 קבוצות לוחמים איטלקים שצוידו על ידי הבריטים). קבוצת הארמיות ה-15 כללה 1,334,000 לוחמים, מתוכם 632,980 לוחמים בארמייה הבריטית השמינית, ו-266,883 לוחמים בארמייה האמריקנית החמישית.

הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:

קבוצת הארמיות ה-15 - בפיקוד גנרל מארק קלארק:

 
חיילים בריטים ומשחיתי טנקים "אכילס" ממתינים ליד פרארה, 22 באפריל 1945

ורמאכטעריכה

כוחות הוורמאכט שהיו פרוסים בגזרה כללו 21 דיוויזיות מוחלשות ו-4 דיוויזיות איטלקיות, מתוכן 3 דיוויזיות היו כפופות לארמיית ליגוריה בפיקודו של רודולפו גרציאני, והרביעית הייתה חלק מהארמייה ה-14.

הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:

קבוצת ארמיות C - בפיקוד גנרל-אוברסט היינריך פון ויטינגהוף, ולאחריו גנרל חיל הרגלים פרידריך שולץ:

מהלך המתקפהעריכה

בשבוע הראשון של אפריל, שוגרו התקפות הסחה בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני של חזית בעלות הברית, על מנת למשוך את העתודות הגרמניות לקרב, ולמנוע מהם לסייע בהדיפת המתקפה העיקרית. בנוסף חטיבת הקומנדו הבריטית ה-2 בסיוע שריון לכדה את נמל גריבלדי בצד הצפוני של אגם קומאצ'יו, ובנוסף הותקפו מהאוויר נתיבי אספקה ותשתיות תחבורה בעורף הגרמני.

 
חיילים של הבריגדה היהודית על טנק צ'רצ'יל -14 במרץ 1945

ב-6 באפריל החלה המתקפה העיקרית בהפגזה ארטילרית כבדה על הביצורים הגרמניים בנהר סניו, ובשעות אחר הצהריים המוקדמות של ה-9 באפריל תקפו 825 מפציצים כבדים ובינוניים את אותם הביצורים. מ-15:20 עד 19:10, נורו חמישה מטחי ארטילריה כבדים, שכל אחד מהם נמשך 30 דקות. לאורך החזית נפרסו הדיוויזיה ההודית ה-8, הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 ודיוויזיית הקרפטים ה-3 הפולנית, ולפנות ערב תקפו את הקווים הגרמניים. לאחר לחימה קשה התקדמו הכוחות בבוקר ה-11 באפריל, והתייצבו במרחק של 5.6 ק"מ באזור סאנטרנו.

עד לשעות הבוקר המאוחרות של ה-12 באפריל הגיעה הדיוויזיה ההודית ה-8 לצדה השני של סאנטרנו, והדיוויזיה הבריטית ה-78 החלה להסתער על ארגנטה. בינתיים חטיבת המשמר הבריטית ה-24 שהייתה חלק מהדיוויזיה הבריטית ה-56 (לונדון), פתחה במתקפה אמפיבית על פתחת ארגנטה, אולם אף על פי שהשיגה דריסת רגל במעבר, עדיין עוכבה בעמדות של פוסה מרינה בליל ה-14 באפריל, והדיוויזיה ה-78 עוכבה באותו היום גם היא על נהר רנו בבאסטיה אומברה.

 
מתקפת הארמייה החמישית

ב-14 באפריל הצטרפה הארמייה החמישית למתקפה; לאחר הפגזה על ידי 2,000 מפציצים כבדים ו-2,000 קני ארטילריה, החל הקורפוס ה-4 (הדיוויזיה הברזילאית ה-1, הדיוויזיה ההררית ה-10, והדיוויזיה המשוריינת ה-1) להתקדם באגף השמאלי של החזית. ובליל ה-15 באפריל הצטרף אף הקורפוס ה-2 (הדיוויזיה המשוריינת הדרום-אפריקאית ה-6, והדיוויזיות ה-34, ה-88 וה-91) למתקפה, והתקדם לעבר בולוניה. ההתקדמות מול הגנה גרמנית נחושה הייתה איטית, אך בסופו של דבר כוח האש האדיר של בעלות הברית וחוסר בעתודות גרמניות, סייעו ב-20 באפריל לפריצת הקורפוס לעבר עמק הפו. הדיוויזיה ההררית ה-10 עקפה את בולוניה והמשיכה בהתקדמותה, בעוד יחידות הקורפוס ה-2 כובשים את העיר.

ב-19 באפריל פנו הדיוויזיה המשוריינת הבריטית ה-6 והדיוויזיה הבריטית ה-78 צפון מערבה לאורך הנהר רנו לכיוון בונדנו, על מנת ליצור קשר עם יחידות הארמייה האמריקנית החמישית, ובכך להשלים את כיתור הכוחות הגרמנים שהגנו על בולוניה. ב-23 באפריל נכבשה בורדנו, ולמחרת נפגשה הדיוויזיה המשוריינת הבריטית ה-6 החטיבה המשוריינת -6 מקושר עם הדיוויזיה ההררית ה-10. בבוקר ה-21 באפריל נכבשה בולוניה על ידי דיוויזיית הקרפטים ה-3 הפולנית, שתוגברה מאוחר יותר בכוחות הקורפוס האמריקני ה-2.

ב-22 באפריל הגיעו יחידות הקורפוס האמריקני ה-2 לנהר הפו בסן בנדטו פו, ולמחרת חצו אותו לעבר ורונה שנכבשה ב-26 באפריל. בנוסף חצה הקורפוס הבריטי ה-13 את הנהר בפיקארלו ב-22 באפריל, והקורפוס הבריטי ה-5 חצה אותו ב-25 באפריל לעבר הקו הוונציאני שהתבסס על הנהר אדיג'ה. כוחות בעלות הברית המשיכו להתקדם ברחבי עמק הפו, כשהקורפוס האמריקני ה-4 מתקדם במהירות לאורך כביש 9 לכיוון פיאצ'נזה, על מנת לחסום את דרכי המילוט לכיוון אוסטריה ושווייץ. ב-27 באפריל שיחררה הדיוויזיה המשוריינת האמריקנית ה-1 את מילאנו, ואילו מדרום לעיר נכנעו ב-28 באפריל שרידיהם של 2 דיוויזיות גרמניות לדיוויזיה הברזילאית ה-1, שלקחה 13,500 שבויים.

באותו יום חצו כוחות הקורפוס הבריטי ה-5 את הקו הוונציאני ונכנסו לפדובה בשעות המוקדמות של ה-29 באפריל, שם גילו כי הפרטיזנים בעיר כלאו את חיל המצב הגרמני ולקחו בשבי 5,000 חיילים.

ב-27 באפריל הבין בניטו מוסוליני כי עליו להימלט מפני כוחות בעלות הברית שהתקרבו. הוא ניסה להימלט לאוסטריה כשעימו מספר מבכירי שלטונו, וכן פילגשו, קלארה פטצ'י. הם נתפסו על ידי פרטיזנים, ובילו את הלילה במעצר בכפר בשם מצגרה.

ב-28 באפריל נורו מוסוליני ופילגשו, וחמישה עשר האנשים שהיו עמם, על ידי שוביהם הפרטיזנים. ב-29 באפריל נלקחו גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לתחנת דלק בסמוך למילאנו, וההמון שנקבץ במקום התעלל בהן.

תוצאות המתקפהעריכה

במהלך אפריל התנהל בברן שבשווייץ משא ומתן בין נציגים גרמניים לנציגי בעלות הברית על כניעת הכוחות הגרמניים באיטליה, ודבר זה גרם למחאות רמות מצד ברית המועצות.

ב-28 באפריל שלח היינריך פון ויטינגהוף נציגים למפקדת קבוצת הארמיות ה-15, ולמחרת הם חתמו על הסכם כניעה של קבוצת ארמיות C שייכנס לתוקפו ב-2 במאי. כששמע על כך אלברט קסלרינג הוא הדיח את פון ויטינגהוף, ומינה את פרידריך שולץ שפיקד על קבוצת ארמיות G למפקד הכוחות באיטליה. אולם כשהגיע שולץ לאיטליה כבר נודע דבר מותו של היטלר, ומשום כך אישר אף הוא את הכניעה, ואכן ב-2 במאי נכנעו כל הכוחות הגרמניים בצפון איטליה, ומעשי האיבה בזירה זאת פסקו.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה