מתקפת שלזיה העילית

מתקפת שלזיה העילית הייתה מתקפה סובייטית בעלת משמעות אסטרטגית בחזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה ב-1945. היא נועדה לכבוש את משאבי התעשייה והטבע הנכבדים שנמצאים בשלזיה עילית, והתבצעה על ידי כוחות של החזית האוקראינית הראשונה תחת מרשל איוואן קונייב. בשל חשיבותו של האזור לגרמנים, הועברו כוחות ניכרים לקבוצת ארמיות מרכז להגנתו והגרמנים נדחקו לאיטם לגבול צ'כוסלובקיה. הלחימה על האזור נמשכה מאמצע ינואר ועד ליומה האחרון של המלחמה באירופה ב-8 במאי 1945.

מתקפת שלזיה העילית
Pomerania and Silesia.jpg
תאריכי הסכסוך 15 במרץ 194531 במרץ 1945 (17 ימים)
מקום שלזיה העילית, גרמניה
תוצאה ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית

ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות

מפקדים
כוחות

לא ידוע

408,400

אבדות

לא ידוע

66,801 (כולל 15,876 בלתי ניתנים להשבה)

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקע כלליעריכה

לאחר סיום מתקפת הקיץ הסובייטית של 1944 (מבצע בגרטיון), קו החזית של החזית המזרחית התייצב בערך באמצע פולין, כשהוא משתרע מריגה על החוף הבלטי דרך ורשה והוויסלה להרי הקרפטים. רוב השטח הגרמני שלפני המלחמה היה עדיין בשליטת הרייך השלישי בסוף 1944. ב-12 בינואר 1945 פתחו כוחות סובייטים במתקפה בו-זמנית של ויסלה-אודר והקרפטים המערביים.

קווי החזית בשלזיה הוקמו בתום מתקפת ויסלה-אודר בינואר, במהלכה אילצו חייליו של קונייב את הארמייה הגרמנית ה-17 של הגנרל פרידריך שולץ לצאת מהלב התעשייתי של שלזיה עילית סביב קטוביץ. במתקפת שלזיה התחתית, שהתקיימה בפברואר, האגף הצפוני של כוחותיו של קונייב השיגו הישגים נוספים, והגיעו אל נהר הנייסה. עם זאת, זה הותיר אגף חשוף מדרום וממזרח בהרי הסודטים, שעדיין הוחזק בידי חייליו של שולץ, מה שהיווה איום פוטנציאלי על ההתקדמות הסובייטית המתוכננת לעבר ברלין.

מבצע גמזה: התקפות הנגד הגרמניות בלאובאן ובסטריגאועריכה

 
יוזף גבלס מעניק לחבר הנוער ההיטלראי בן ה-16, וילי הובנר, את צלב הברזל על הגנתו על לובן.

מפקד קבוצת ארמיות מרכז, פילדמרשל פרדיננד שרנר, החל לבנות את כוחותיו של שולץ במהלך פברואר להתקפת נגד נגד ראשי החנית של ארמיית המשמר המשוריינת השלישית, שהגיעו וכבשו את לאובן במהלך מתקפת שלזיה התחתית. קורפוס הפאנצר ה-56 וקורפוס הפאנצר ה-39 קובצו בפיקודו של גנרל נהרינג; התקפה דו-כיוונית החלה ב-1 במרץ, כאשר דיוויזיית הפאנצר ה-17 והפיהרר-גרנדיר תוקפות בצפון, ודיוויזיית הפאנצר ה-8 מדרום.[1]

ארמיית הטנקים של המשמר השלישית הופתעה בתחילה, אם כי עד ה-3 במרץ מצאו עצמם כוחות גרמנים מאוימים על ידי התקפות נגד סובייטיות מנאומברג. כתוצאה מכך, החליט נהרינג על תוכנית כיתור מוגבלת יותר. חייליו של ריבלקו פינו את לאובן כדי להימנע מכיתור, והעיירה נכבשה מחדש על ידי דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-6. עד 4 במרץ נסגר הכיתור, אם כי מספר גדול של חיילים סובייטים הצליחו להימלט; תוך 4 ימים הושמד הכוח הלכוד (הלחימה בשלזיה אופיינה כ"חסרת רחמים", כאשר הכוחות הגרמניים אינם לוקחים שבויים).[2]

למרות אופיו המוגבל של הניצחון, כיבושה מחדש של לובן הוצג כהצלחה גדולה על ידי התעמולה הגרמנית, כאשר יוזף גבלס ביקר בעיירה ב-9 במרץ כדי לשאת נאום על הקרב. שרנר עשה הכנות למתקפה נוספת לדרום-מזרח בשטריגאו, שהחלה ב-9 במרץ. אף על פי שלא היו מספיק כוחות זמינים לכיתור כפול, הצליחו הגרמנים לחדור לקווים הסובייטיים ולנתק יחידות של ארמיית המשמר החמישית בלילה שבין 11 ל-12 במרץ; הייתה התפרצות של בהלה בקרב הכוחות הלכודים, שנטבחו על ידי אנשי שרנר כשניסו להימלט.[3]

שרנר החל לארגן מתקפה שאפתנית יותר צפונה כדי להקל על העיר הנצורה ברסלאו, תוך הזזת הדיוויזיות של נהרינג צפונה מלובן ברכבת, אך קונייב פעל בנחישות כדי להחזיר את היוזמה בשלזיה. בהסטת ארמיית הטנקים הרביעית מהאגף הצפוני של החזית שלו, הוא פרס אותה מחדש ליד גרוטקאו על מנת להוביל מתקפה גדולה לתוך שלזיה עילית, לנטרל את האיום על האגף השמאלי של כוחותיו ולהשתלט על האזור סביב רטיבור.

סדר הכוחותעריכה

הצבא האדוםעריכה

הוורמאכטעריכה

ציוות דיוויזיות לקורפוסים החל מ-31 בדצמבר 1944.[4] יחידות נטו לנוע בין הקורפוסים בהתאם למצב.

עוד נכחו: דיוויזיות הפאנצר ה-8, ה-16, ה-17, ה-19 וה-20. אלה נטו לעבור בין הקורפוסים. גם דיוויזיית הפיהרר בגלייט,[6] דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-18, דיוויזיית הגרנדיר אס אס ה-20, ודיוויזיית הפאנצר הרמן גרינג.[7]

ההתקפהעריכה

 
התקפות פומרניה ושלזיה

קונייב פתח במתקפה העיקרית שלו ב-15 במרץ. ארמיית הטנקים הרביעית פרצה את הקווים הגרמניים ממערב לאופלן ונסעה ישירות דרומה, לכיוון נוישטאדט. מתקפה של של קורפוס הטנקים של המשמר ה-4 התפרצה כדי לכבוש את ניסה. מדרום-מזרח לאופלן פרצו גם הארמיות ה-59 וה-60, הראשונות נעו מערבה כדי לחבור עם ארמיית הטנקים הרביעית. הקורפוס ה-11 של ארמיית הפאנצר הראשונה, שהחזיק את הקווים ליד אופלן, היה כעת מאוים בכיתור.

בדרום, הארמייה ה-38 תקפה חיילים גרמנים של הקורפוס ה-59 שהגנו עם הגב אל הרמות של מוראביה. באמצעות נסיגה טקטית מוגבלת ב-10 במרץ, הצליח היינריצי למזער את הנזק שנגרם מהפצצת ההכנה, והחזית בגזרה זו נותרה איתנה.[8]

הכיתור באופלןעריכה

גם קורפוס הפאנצר ה-56 שהתמקם ליד אופלן החל לסגת, אבל דיוויזיית הגרנדיר אס אס ה-20 (האסטונית) ו-168 מצאו את עצמם לכודים בהתקדמות ארמיית הטנקים הרביעית והארמייה ה-59 שחברו ליד נוישטדט. עד ה-22, הכוחות הסובייטיים של הארמיות ה-59 וה-21 הצליחו לצמצם את ה"קלחת" של אופלן, בטענה שהרגו 15,000 ולכדו עוד 15,000 מהחיילים הגרמנים שנלכדו שם.[9]

קונייב פתח בהתקפות נוספות ב-24 במרץ, ועד ה-31 במרץ, כאשר רטיבור וקטשר נכבשו, הצליח להכריז על סיום השלב ההתקפי של המבצעים.[10]

לאחר מכןעריכה

מתקפת שלזיה העילית הצליחה לייצב את האגף השמאלי של קונייב כהכנה להתקדמות על ברלין, והסירה את האיום של כל התקפות נגד גרמניות מקבוצת ארמיות מרכז. הקווים בשלזיה נותרו ללא שינוי במידה רבה עד תום המלחמה, כאשר כוחו של שרנר נכנע.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Duffy, p. 139.
  2. ^ Beevor, p. 127.
  3. ^ Duffy, p. 141.
  4. ^ Gunter, p. 293.
  5. ^ Gunter p. 21.
  6. ^ Gunter p. 255.
  7. ^ Gunter p. 222.
  8. ^ Duffy, p. 147.
  9. ^ Beevor, p. 129.
  10. ^ Duffy, p. 146.