מתתיהו שמואלביץ'

מחברי לח"י ומפעילי תנועת חרות

מתתיהו (מתי) שמואלביץ' (19 בינואר 1920 - 3 בדצמבר 1995) היה מגדולי לוחמי הלח"י, נידון למוות וברח פעמיים מבית הכלא. שימש בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי מנחם בגין ויצחק שמיר.

מתתיהו שמואלביץ'
מתי שמואלביץ עם שחרורו מכלא עכו, 1949
מתי שמואלביץ עם שחרורו מכלא עכו, 1949
לידה 19 בינואר 1920
לודז', פולין
פטירה 3 בדצמבר 1995 (בגיל 75)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הליכוד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ש. שפרה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו

עריכה

תחילת דרכו

עריכה

נולד בעיר לודז' בפולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לארץ ישראל. הוא עלה באופן בלתי ליגלי עם קבוצת אנשי בית"ר בספינת מעפילים במסגרת עליית אף על פי. ביום כיפור 1938 הגיע לחוף בנימינה והצטרף לפלוגת בית"ר במקום. עם הפילוג באצ"ל הצטרף ללח"י.

מחנה לטרון והבריחה ממנו

עריכה

באוגוסט 1941 נעצר בתל אביב ונשלח בצו מעצר מינהלי ללא משפט למחנה המעצר מזרעה בצפון עכו (כיום המרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזרע), שם פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם יצחק שמיר ונתן ילין-מור. בדצמבר 1942 הועברו עצורי לח"י ממזרע למחנה המעצר בלטרון. מיד החלה קבוצה של 20 עצורים, שנתגבשה עוד במזרעה, לחפור מנהרה. חפירת המנהרה נמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו בערוגות נוי שנבנו סמוך לצריפים. אורך המנהרה היה כשבעים מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת. בתיאום ובעזרה של חברים מבחוץ יצאו בלילה של 1 בנובמבר 1943 20 עצורי לח"י ובתוכם שמואלביץ, אל החופש.[1]

הוא שב לעבודת המחתרת ופעל לגיוס חברים ואוהדים למחתרת. ב-5 באפריל 1944 כשהלך ברחוב החשמונאים בתל אביב, נתבקש על ידי משמר בריטי להזדהות. בתגובה הוא החל להימלט. הבריטים פתחו עליו באש והוא החזיר אש ופגע בשוטר בריטי. לבסוף נפגע מקליע ברגלו ונפל. שני חיילים בריטים ניגשו אליו ודרסו אותו עם נעליהם המסומרות בזרועו, לפתע הגיח אמבולנס, והאחות החלה לטפל בו תוך כדי שגוערת בחיילים לבל יפריעו לה לטפל בפצוע, וכך הוא ניצל.[2] הוא הזדהה בשם ״רפאל בירנבוים״. הבריטים לא זיהו אותו כאחד מ-20 הבורחים מלטרון עד שאמר להם זאת במשפטו.

כלא ירושלים ועכו

עריכה

בכלא המרכזי בירושליםמגרש הרוסים) החליט שמואלביץ להפוך את משפטו למשפט פוליטי. למזלו הוא היה זמן מה בתא עם ישראל אלדד שעזר לו בניסוח הנאום בפני השופטים. בין הדברים שנאמרו על ידו במשפט היו ”כשאבותי הילכו בארץ הזו תחת מלכות דוד, אבותיכם עוד קיפצו בג'ונגל על העצים”. ובהתייחס לרודנות שאפיינה את המשטר הבריטי הכריז, בהזכירו את ספינת המעפילים שטובעה בידם על 700 נוסעיה: סטרומה, רבותי! סטרומה!”

נאומו של שמואלביץ עשה רושם גדול בארץ והתפרסם בעיתונים, דבר שמעיד על שינוי לטובה של יחס היישוב בארץ ללח"י.[3] בית המשפט מצא אותו אשם ודן אותו למוות בתלייה, הוא הולבש בבגד אדום והוכנס לתא הנידונים למוות,[4] אך לבסוף הלחץ הציבורי השפיע על הבריטים והם המתיקו את עונשו למאסר עולם. לצורך ריצוי עונשו הוא הועבר לכלא ירושלים, אך לאחר גירוש 251 עצורי המחתרות לאריתריאה הוא ארגן שביתת רעב והפסקת עבודה למשך 48 שעות, ובעקבות זאת הועבר לכלא עכו.

ב-4 במאי 1947 ברח מהכלא על ידי הפריצה לכלא עכו, אך לרוע מזלו נהג הרכב שנסע בו טעה ובמקום לנסוע מזרחה, הוא פנה דרומה ונתקל ביחידה של חיילים בריטיים (כלניות) שפתחו באש. הרכב התמלא בפצועים והרוגים. שמואלביץ עצמו נפצע, ונמלט פצוע לשדה תבואה. חייל בריטי שגילה אותו התכוון להורגו אך בשנייה האחרונה הגיע סגן מנהל הכלא למקום וחצץ ביניהם.

לאחר זאת, חפרו הוא וחבריו מנהרה בתאם אל האולמות העתיקים שתחת הכלא, אך כעבור חפירה ממושכת וכשלונות מספר שנבעו ממפולות עפר וסלעים הבינו שאין מנוס מלהשיג קרשים וסמוכות בהם יחזקו את המנהרה. התכנון היה לעשות "מכה" - 60 אסירי אצ"ל ולח"י ימלטו בלילה אחד דרך המנהרה בעזרת חבריהם מבחוץ, ואילו הבריטים לא ידעו לעולם כיצד התרחש הדבר. החפירה בתאם בוצעה בתוך עמוד היישר כלפי מטה, והפתחים (בעמוד ובתקרת האולם שתחתיו) הוסוו היטב ולא היה סיכוי לעיניים זרות לגלותם. הבריחה נועדה להתבצע באחד הלילות שבין 5 ל-10 בדצמבר, אולם לאחר החלטת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, התקיפו האסירים הערביים בכלא עכו את האסירים היהודים שהתגוננו יפה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את האסירים היהודים לכלא ירושלים – המנהרה נשארה מיותמת.

בכלא ירושלים שימש כמנהיג אסירי הלח"י והאצ"ל, והיה למוכתר תא 23. שמואלביץ' וחבריו לתא תכננו בריחה מן הכלא באמצעות חפירת מנהרה. ב-20 בפברואר 1948 יצאה התוכנית אל הפועל, ו- 12 אסירים מהאצ"ל ומהלח"י נמלטו מכלא ירושלים דרך מנהרה שחפרו, אשר התחברה למערכות הביוב, כשהם מחופשים לפועלי עירייה שבאו לתקן את הביוב בבית הסוהר. ראשון הנמלטים היה שמואלביץ' מנהיג הבריחה, ואחריו יצא משה סבוראי. אחריהם יצאו בזוגות עוד עשרה אסירי לח"י ואצ"ל, כאשר כל זוג שיוצא ממערכת הביוב בתחפושת פועל, מגביר את חשדם של השומרים. הבורח ה-13 נתפש והוחזר אל הכלא. בכך השלים שמואלביץ' שלוש בריחות משלושה בתי כלא שונים של הבריטים: לטרון, עכו, וכלא ירושלים. לאחר הבריחה הסתתר בביתו של הרב שלמה גורן.[5] שמואלביץ' החל לפרסם את זכרונותיו בעיתון הלח"י "מברק".

קום המדינה

עריכה

לאחר רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט בחודש ספטמבר 1948, נעצרו מתי שמואלביץ' ונתן ילין-מור והובאו למשפט בבית דין צבאי מיוחד בעכו באשמת ניהול ארגון טרור. ב-10 בפברואר 1949 נגזרו על ילין מור 8 שנות מאסר ועל שמואלביץ' 5 שנות מאסר אולם הם ניחנו כעבור מספר ימים במסגרת חנינה כללית.[6]

שמואלביץ' הצטרף למפלגת הלוחמים שרבים מיוצאי הלח"י נמנו עם חבריה והיה מועמד במקום השני ברשימתה בבחירות לאספה המכוננת אולם המפלגה זכתה רק במנדט אחד ושמואלביץ' נשאר מחוץ לכנסת.[7]

בשנת 1949 נישא לתקוה בת יצחק אילון, ונולדו להם שתי בנות: שרה קולקר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, וצביה שמואלביץ'. בשנת 1964 נישא למשוררת ש. שפרה.[8] בשנות ה-50 של המאה העשרים היה מו"ל של הוצאת כתבים (עד לרכישתה על ידי הוצאת מ. מזרחי).

מהקמת המדינה ועד לשנות ה-70 עבד שמואלביץ' בעסקים פרטיים שונים. בשנת 1972 הצטרף שמואלביץ' לתנועת החרות, ובשנת 1980 מינה ראש הממשלה מנחם בגין את שמואלביץ' למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתוקף תפקידו זה, היה ממונה מטעם הממשלה על הסכם תשלום הפיצויים למפוני סיני, ועל קשריה של ישראל עם מדינה זרה. לאחר התפטרותו של בגין מהממשלה בחודש אוגוסט 1983, המשיך שמואלביץ' לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר עד להקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס בחודש ספטמבר 1984. לאחר שסיים שמואלביץ' את תפקידו במשרד ראש הממשלה, המשיך בפעילות בליכוד.[9]

ספר זכרונותיו בימים אדומים פורסם לראשונה בשנת 1949 והיה לרב-מכר. מהדורות נוספות הופיעו בשנים 1978 ו-2004.

שמואלביץ' נפטר ב-3 בדצמבר 1995 בתל אביב, בגיל 75.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מתתיהו שמואלביץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל טדי קולק יעקב הרצוג שמחה דיניץ מרדכי גזית עמוס ערן אליהו בן-אלישר מתתיהו שמואלביץ' אברהם טמיר יוסי בן אהרון
19511952 19521964 19661972 19721973 19731975 19751977 19771980 19801984 19841986 19861992
שמעון שבס צבי אלדרוטי אביגדור ליברמן משה ליאון יוסי קוצ'יק רפי פלד אביגדור יצחקי אילן כהן רענן דינור איל גבאי
19921995 19951996 19961997 19971999 19992001 20012001 20012004 20042006 20062009 20092011
הראל לוקר אלי גרונר יואב הורוביץ רונן פרץ צחי ברוורמן יאיר פינס נעמה שולץ יוסי שלי
20112015 20152018 20192018 20192020 20202021 20212022 2022 מ-2023