נווה שאנן (תל אביב)

שכונה בתל אביב

נווה שאנן היא שכונה שהוקמה בדרום תל אביב ב-1921. גבולות השכונה הם רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ורחוב העלייה ממערב, רחוב החרש ממזרח ורחוב דרך סלמה מדרום.

נווה שאנן
"מדרחוב נווה שאנן" - אחד הרחובות המסחריים המרכזי של השכונה
"מדרחוב נווה שאנן" - אחד הרחובות המסחריים המרכזי של השכונה
מידע
עיר תל אביב-יפו
שטח 845 דונם
מספר תושבים 4,590 (2012) לא כולל מעל כ- 15,000 אזרחים זרים
קואורדינטות 32°03′32″N 34°46′51″E / 32.0589°N 34.78074167°E / 32.0589; 34.78074167
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
(למפת תל אביב רגילה)
Tel Aviv map-plain.png
 
נווה שאנן
נווה שאנן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קהל מבקרים בפסטיבל מנורת לילה 2016
מפת השכונה משנת 1923 בה ניתן לראות את תוכנית המנורה השלמה.

היסטוריהעריכה

 
"פינת יעקב פרמן" - בניין הנצחה לזכר מייסד השכונה - "יעקב פרמן"
 
שכונת נווה שאנן וקריית המלאכה בצילום ממגדל לוינשטיין

לאחר מאורעות תרפ"א, החליטה קבוצה של מעל 400 יהודים לעזוב את יפו. יושב ראש הוועד של המתיישבים היה העסקן והחוקר יעקב פרמן. לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי ששכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. הפרדס היה תא שטח פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית. את הקרקע רכש עבור הקבוצה בצלאל יפה ובדצמבר 1921 חגגו חברי הקבוצה את השלמת הרכישה של השלב הראשון[1].

חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין[2], שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".

תכנון השכונה ורחובות השכונה בצורת מנורת בית המקדשעריכה

על פי תוכנית המנורה, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי השואב השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה של ריכרד קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורת שבעת הקנים שעמדה בבית המקדש, אשר השמש במרכזה. רחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון (שדרות ירושלים דאז). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לתל אביב. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית החדשה.

 
בית האוניה העומד בקצה השכונה הנראה מאזור מחלף לה גוארדיה

בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש חיים נחמן ביאליק שנבנה ונחנך ב-1930, על מנת לענות על צורכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על "גבעה (שכונת גבעת מרקו)" לצידי הדרך העולה מצומת המסגר - לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א).

מתחם התערוכות והירידים הראשון בתל אביב (יריד המזרח 1932)עריכה

בשנת 1932 הוקם בקצה הצפון-מערבי של השכונה מתחם הירידים והתערוכות בארץ שנקרא בשם: יריד המזרח באופן זמני לפני שעבר אל צפון העיר בצמוד אל נמל תל אביב. המתחם השתרע בין שני צדדיו של רחוב השפלה. בשנת 1934 עבר המתחם אל שטח קבוע בצפון העיר בסמוך אל שפך נחל הירקון ואל "תחנת הכוח רדינג" וכונה בשם: "יריד המזרח".

הקמת בנייני מגורים בסגנון הבינלאומיעריכה

בשנים 1934- 1936 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי: בית שרנו (ראש פינה 26), בית קלמרו (ראש פינה 25) ובית שלם (ראש פינה 28). שלושת הבניינים הם מהמבנים המרשימים בסגנון הבינלאומי של תל אביב, ושלושתם מיועדים לשימור מחמיר בתוכנית השימור של תל אביב. בקצה הצפון מזרחי של השכונה (לבנדה 56) בצמוד לחומת הרכבת שעברה כאן בדרך לירושלים, נבנה בית שמעון לוי (בתמונה), הידוע יותר בכינוי "בית האוניה". שמעון לוי קיבל אישור לבנות בית בן שלוש קומות, אך שנה אחר כך הוגשה נגדו תביעה על שבנה שש קומות. משום גובהו הרב שימש גג הבית תצפית לאנשי ההגנה. לפי דן יהב, בספרו "תל אביב-יפו עיר החלומות", הערבים נהגו לפרסם את תמונת הבית בכרזות תעמולה המסבירות את "שאיפות ההשתלטות של היהודים הבונים מבצרי ענק". בית האוניה מיועד אף הוא לשימור.

הקמת התחנה המרכזית הישנהעריכה

ב-1938 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון-מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב ("התחנה המרכזית הישנה"). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר. בשנת 1940 נפתחה התחנה המרכזית הישנה באזור הצפוני של השכונה כאשר מסביבה נקראו שמות הרחובות על שם חבלי ארץ: "השפלה, הנגב, הגליל, השומרון, השרון". בסמוך אל התחנה מוקמו לאחר מכן חניוני אוטובוסים ומסוף עבור קווים עירוניים עם תחנת מידע ברחוב הגדוד העברי. בצמוד אל התחנה הוקם בית הספר לנהיגה של "אגד".

ב-1963 החל להתגבש פרויקט יזמי אחר בדרום השכונה, הידוע כיום כמתחם "התחנה המרכזית החדשה". מבנה התחנה נמצא על קרקעות שנקנו באותו זמן על ידי היזם אריה פילץ, אשר היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הסביבה וטובת תושבי המקום ותוך כדי הרס אחד הרחובות שהיווה את תוכנית המנורה של מתכנן השכונה.

פתיחת המדרחוב והתחנה המרכזית החדשהעריכה

בסוף שנת 1992 החלו העירייה תוכניות להפיכת רחוב נווה שאנן אל מדרחוב ולחברו אל מתחם התחנה המרכזית בתור חלק מתהליך החייאת השכונה כמה שבועות לאחר פתיחת התחנה נפתח המדרחוב עם כניסה תת-קרקעית ממנו ישירות אל מתחם התחנה.

בניית התחנה, אשר תוכננה על ידי האדריכל רם כרמי, הסתיימה ב-1993 ונפתחה ב-18 באוגוסט באותה השנה. האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. התחנה החדשה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צורכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. מתחם ביאליק הפך לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים, זונות וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה אף היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת האוטובוסים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים ומכוניות. ב-2 באוגוסט 2009 נהרסו הרציפים האחרונים שנותרו בתחנה, לאחר ששלושה רציפים נוספים נהרסו ב-2001.

בנוסף, עברה השכונה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בסוף המאה ה-20 האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה שהיה נמוך יחסית.


השכונה כיוםעריכה

ב-2005 בית הספר ביאליק הועבר למבנה של בית ספר רוגוזין ברחוב העלייה, וחלק ממבנהו נהרס ומבנה נוסף נשאר ונמסר לשימושה של משטרת ישראל. לידה הוקמה ב-2007 "גינת לוינסקי" - גינה ציבורית עם מגרש ספורט וגן שעשועים. בלב הגינה ממוקמת ספריית גן לוינסקי - מרכז קהילתי עצמאי וייחודי המציע פעילות פנאי ותרבות למגוון הקהילות המתגוררות בשכונה.

לפי תוכנית המתאר תל אביב 5000 שהוצגה ב-2 בפברואר 2010, נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית הישנה יועדה לפיתוח כשכונת מגורים, בעיקר לצעירים, בשילוב שימושים נוספים. לאורך נתיבי איילון יפותח מרכז עסקים ראשי ויקומו מגדלים. בשטחי התחנה המרכזית יוקם מרכז ציבורי שבמקור היה אמור לכלול את בית הספר לאמנות מנשר, שלא עמדו במימון הפרויקט וכיום עתיד להיות הבית של להקת בת-שבע (להקה).


 
בניין מגורים ומסחר בסגנון הבינלאומי ברחוב לוינסקי פינת נווה שאנן, יולי-2008. במרכז התמונה כניסה תת-קרקעית, שאינה בשימוש, לתחנה המרכזית החדשה.
 
צומת הרחובות לוינסקי ודוד צמח בשכונת נווה שאנן, לצד הכניסה לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, ותחת אחד מגשרי הגישה שמובילים אוטובוסים לקומות העליונות. תושבים שנפגעו מבניית מערכת הגשרים של התחנה מנהלים מאבק משפטי ארוך בשל ירידת ערך דירותיהם.

עיריית תל אביב-יפו פרסמה ב 2009, מלגת לימודים לעידוד סטודנטים וצעירים להתגורר באזור נווה שאנן והתחנה המרכזית הישנה. משנת 2014 מתקיים בשכונה פסטיבל מנורת לילה, פסטיבל אמנות ואור עירוני, המבוסס על "תוכנית המנורה", אירוע המושך אליו קהל של אלפים מדי שנה מכל הארץ. נכון לשנת 2020, ישנה הגירה חיובית מאסיבית של אוכלוסיות חזקות עקב פיתוח נדל"ן מואץ. גורמים נוספים להתפתחות השכונה הם יוזמות קהילתיות ועירוניות הכולל את הפיכת התחנה המרכזית הישנה לגינה ציבורית זמנית בשנת 2015 ומרכז ייעוץ עירוני לחברות הזנק בשם הרציף, פתיחת מרכז קהילתי בשנת 2017 ברחוב הגר"א 28 והקמת גלריית המשאבה, גלריה עירונית חדשה.

נכון ל-2020 על פי הערכות כמעט מחצית מהתושבים בשכונה הם עובדים זרים ומבקשי מקלט. תושבים אלו מצאו להם את המסגרות הפרטיות והייחודיות שלהם, אם באמצעות ארגון גני ילדים פרטיים בדירות ספציפיות של אימהות, או הסבת מרתפים לכנסיות מקומיות, ושימוש במקומות שונים בשכונה לשם מפגשים ארעיים במשך היממה. עם זאת, הרשויות מצויות בדילמה מוסרית לגבי הדרכים שבהן ניתן לעזור ולספק לתושבי השכונה הזרים שירותים קהילתיים הולמים, שכן הם אינם אזרחי המדינה[דרוש מקור].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נווה שאנן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נוה שאנן חוגגת, דואר היום, 29 בדצמבר 1921
  2. ^ נוה שאנן, דואר היום, 16 בדצמבר 1921