נוסחת ציולקובסקי היא משוואה שפותחה על ידי מדען הטילים הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי, ופורסמה בשנת 1903. הנוסחה מבטאת את מהירותו הסופית של טיל כפונקציה של גורמים שונים. הנוסחה המלאה נראית כך:
הנוסחה ונגזרותיה מאפשרים לחשב מהי כמות הדלק הנדרשת לטיל על מנת להשיג מהירות מסוימת ובעצם מאפשרת לדעת מה נדרש לטיל על מנת לעבור בין גרמי שמים כאשר מחשיבים בנוסף את השפעת כוחות המשיכה הפועלים על הטיל.
משוואות ההנעה הרקטית פורסמו על ידי ציולקובסקי בשנת 1903, ובמשך שנים נחשב ציולקובסקי לראשון שהגה אותן. עם זאת, מחקר מעודכן יותר גילה חישובים דומים שנערכו בבריטניה בשנת 1813, לשם בחינת היעילות של רקטות קרקע-קרקע ששימשו למטרות לחימה. משוואות אלה הופיעו בחיבור מאת ויליאם מור (William Moore), שנקרא מסה על תנועת הרקטות (A Treatise on the Motion of Rockets).
הנוסחה משמשת בפיתוח טילים רב־שלביים. בטילים אלו, כל שלב נושר לאחר שנגמר בו הדלק, והטיל יכול להמשיך ולהאיץ, עד להשגת המהירות הנדרשת לשם הגעה למסלול סביב הארץ או ליציאה משדה הכבידה של גרמי שמיים שונים. בעזרת הנוסחה ניתן לאמוד את המהירות שישיג הטיל בהינתן המהירות ההתחלתית והמסה בתחילת ובסוף כל שלב.