נוסטלגיה

געגועים והתרפקות על העבר

נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידיאליזציה שלו.

מחול הילדוּת

מאפייני נוסטלגיה עריכה

 
ילדים משחקים במשחקים נוסטלגיים
 
אישה אירית טווה באמצעות כישור, תמונת פוטוכרום, בין 1890 ל-1900. זוהי תמונה מבוימת המשלבת יסוד של נוסטלגיה, מאחר שבעת צילום התמונה, חלפה כמחצית המאה מאז היה הכישור בשימוש יומיומי.

את המושג נוסטלגיה טבע בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי, לתיאור תופעה אצל חיילים שווייצרים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק מביתם. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס (νόστος), שמשמעותה שיבה הביתה, בעיקר ביצירות ההומריות, ואלגוס (ἄλγος), שפירושה כאב. הופר הגדיר נוסטלגיה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. במרוצת המאה ה-19 השתנתה משמעות המושג, וכיום אין מתייחסים עוד לנוסטלגיה כאל מחלה. מתקנים חברתיים שונים ביקרו את הנוסטלגיה כמנוגדת להיסטוריה, כריאקציונית וכאסקפיסטית. אחרים ראו בה תופעה חיובית, המאפשרת דיאלוג בין העבר להווה.[1]

על פי רוב קשורה הנוסטלגיה לזיכרונות ילדות. כאשר אדם בוגר מבקר במחוזות ילדותו, הוא נזכר בעברו. התחושות המלוות זיכרונות אלה עשויות להיות נעימות ולעורר געגוע. חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש עניין יסודי כלשהו מאז תקופת הילדות וכי יש צורך לחזור ולהתחיל הכול מחדש. נוסטלגיה (לטינית) פירושה - הבט לאחור בכאב. על כך כתב הסופר דייוויד סלע בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן..." מנגנוני הזיכרון ההפכפכים מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר נוכחת המגינה מפני אימי ההווה.

לנוסטלגיה גם היבט תרבותי. אופנות רטרו מכתיבות חזרה לסגנונות העבר. אפשר לאתר זאת בתחומים שונים, החל בעיצוב המוצר ואופנה ועד סגנונות מוזיקה וספרות. טיפוח העבר מתבטא גם בחזרה אל השורשים המשפחתיים באמצעות טיולים, כתיבה ובניית עץ יוחסין, כמו גם חיטוט בארכיונים. הנוסטלגיה ואופנות הרטרו הן אבן שואבת עבור צעירים החותרים לייחד עצמם מסביבתם או המתגעגעים לדבר מה שמעולם לא חוו, אלא רק שמעו על אודותיו מהוריהם ומבני משפחתם המורחבת. העבר הערטילאי הופך בעקבות מעורבותם הרגשית לישות חיה ואהובה.

הסופר עלי מוהר עשה שימוש רב בנוסטלגיה. בטורו "מהנעשה בעירנו"[2] הרבה לעסוק בעיר תל אביב וגייס לצורך טיעוניו את זיכרונותיו מן העיר בתקופות מוקדמות יותר (בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20) ואת המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן. הוא התרפק על העבר מתוך גישה של עצב נוסטלגי, שהיה מהול בהומור רך וסרקסטי.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Leo Spitzer, Hotel Bolivia: The Culture of Memory in a Refuge from Nazism, (New York: Hill and Wang, 1998), 143
  2. ^ מהנעשה בעירנו, באתר www.am-oved.co.il