פתיחת התפריט הראשי

נושאים במחלוקת במשנתו של גרשם שלום

גרשם שלום, אבי תחום חקר הקבלה, נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי חוקרי הקבלה של המאה העשרים.[1] רבים ממחקריו תורגמו לשפות רבות ונלמדים גם כיום במוסדות אקדמיים ברחבי העולם.[2] אחדים מהם מוערכים על ידי רבים כיצירות מופת עולמיות שהשפעתם חורגת מעבר לתחום מדעי היהדות[3] למרות זאת, התעוררו מפעם לפעם מחלוקות על חלק מקביעותיו[4], ואף הוא עצמו חזר בו בחלק מהן.[5] חלק מהמחלוקות שהתעוררו בחייו זכו לפרסום רב והתנהלו בטונים צורמים. מחלוקות חדשות, רובן בתוך העולם האקדמי, התעוררו לאחר מותו, והן באו לערער חלק מקביעותיו, שנתפסו במשך שנים רבות כהנחות יסוד במדעי היהדות, שכמעט ואין עליהן עוררין.

תוכן עניינים

המחלוקות בימי חייועריכה

שאלת מחבר ספר הזוהר וזמן חיבורועריכה

קיימת מחלוקת בין שלום לבין רבנים בזרם היהדות האורתודוקסית בקשר לשאלת מחברו של ספר הזוהר וזמן חיבורו.

ספר הזוהר מיוחס לפי המסורת היהודית לתנא רבי שמעון בר יוחאי. שלום סבר בתחילת דרכו כי הספר אכן מכיל "שרידי דורות קדומים", שרק נערכו על ידי ר' משה די ליאון (רמד"ל) ומקובלים אחרים בספרד במאה ה-13. היה זה נושא המאמר שכתב בכתב העת קריית ספר, בשנת תרפ"ה[6], והוא שב וחזר על כך, שנה מאוחר יותר, בטקס הפתיחה של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית.[7] עם זאת, לאחר שהמשיך לחקור את הספר ולשונו והשווה אותו לכתבים אחרים של הרמד"ל ולמקובלים אחרים בני אותו הדור, הוא חזר בו מקביעה זו וקבע כי רמד"ל הוא אומנם מחבר מרבית חלקי הספר. חיבור ספר הזוהר על ידי רמד"ל נעשה, לדעת שלום, בין השנים 1280 עד 1286 לערך, ולאחר מכן הוא גנז אותו והתפנה לכתיבת חיבורם של ספריו העבריים, אותם כתב בשמו האמיתי. לטענת שלום נכתבו חיבורים אלה כדי להכשיר את הקרקע לפרסומו של הזוהר מאוחר יותר. עוד טען שלום כי על אף העובדה שחלק מספר הזוהר נתפרסם כבר בשנת 1290, רק בשנת 1293 החל רמד"ל להפיץ את חלקי הזוהר באופן מסודר ברבים. מלאכת ההעתקה וההפצה של הספר נמשכה עד לשנת 1305, שנת מותו של רמד"ל.[8]

במחקר מקיף שפרסם על הזוהר בספרו משנת הזוהר, חיזק ישעיה תשבי את דבריו של שלום וסיכם את מרבית הטענות וההוכחות כנגד קדמות הזוהר[9], אולם חלק עליו בקשר לשנים בהם כתב רמד"ל את הזוהר. תשבי סבר כי מדובר בחלוקה מלאכותית אשר מעוררת בעיות רבות שקשה לישבן, אלא אם נניח שהמחבר כתב חלק מהספר עד שנת 1286, חלקים אחרים כתב בין שנת 1286 לשנת 1293, ואת מרביתו כתב לאחר שנת 1293‏[10].

הרב מנחם מנדל כשר דחה את קביעותיהם של שלום ותשבי ולו רק בשל העובדה שהארמית בספריו של רמד"ל אינה ברמה של "הארמית המקורית והחיה שבזוהר". בנוסף, דחה את הנחותיהם של שלום ותשבי, תוך דקדוק בדבריהם והסתמכות על כתבי יד ומקורות קדומים[11].

פרופ' יהודה ליבס סבור כי רמד"ל לא כתב את ספר הזוהר לבדו, אלא מדובר בתוצר משותף של חוג מקובלים מקסטיליה ואולי אף מאשכנז (לפי מתכונת חבורתו של רשב"י בספר הזוהר). כמו כן סבור ליבס כי הספר נכתב ממחצית המאה השלוש עשרה לערך, ועד סוף השליש הראשון של המאה הארבע עשרה לערך.[12]

בראיון טלוויזיוני שערך דב אלבוים, מיום 30 באפריל 2010, עם ד"ר רונית מרוז מאוניברסיטת תל אביב, החוקרת מזה שנים רבות את רוב מהדורות כתבי היד של הזוהר, נטען כי קיימים למעשה המון "ספרי זוהר", וכל דור כתב, הוסיף או שינה, חלק מהנוסח שהיה לפניו. ד"ר מרוז ציינה בראיון כי אספה עד עתה 650 מהדורות שונות של כתבי יד של ספר הזוהר ולהערכתה קיימים כ-1,000 מהדורות. כתב היד הקדום ביותר שבידה הוא מהמאה ה-11, ומקורו בארץ ישראל, וכתבי היד המאוחרים ביותר, שעדיין מראים נוסחים שונים, הם מהמאה ה-14.[13]

סוגיית מחבר הזוהר וזמן חיבורו ממשיכה אפוא גם כיום להיות במחלוקת לא רק בין האקדמיה ליהדות האורתודוקסית, אלא גם בין חוקרים בתוך העולם האקדמי, ואף בקרב אישים ורבנים מזרם היהדות האורתודוקסית ישנם קולות שונים בקשר לסוגיה זו.

שאלת שבתאותו של ר' יהונתן אייבשיץעריכה

מחלוקת בין שלום לרב ראובן מרגליות ואחרים על קביעתו של שלום כי רבי יהונתן אייבשיץ אכן היה שבתאי, שעוררה בזמנה סערה גדולה. המחלוקת התפרצה לאחר בקורת שכתב שלום על הספר[14] Jacob Emden: a man of controversy, מאת מורטימר ג' כהן (Mortimer J. Cohen).

אגב ויכוח זה התעוררה מחלוקת שנייה בין השניים בקשר לדרוש התנינים לנתן העזתי. שלום ראה בדברים שהכניס רבי אייבשיץ לספרו לוחות עדות (ספר סניגוריה שכתב כנגד המקטרגים עליו) בעניין זה הוכחה לשבתאותו, ואילו הרב מרגליות יצא כנגד קביעה זו, תוך שהוא מדקדק בלשון הרב אייבשיץ, כדי לסתור את דברי שלום. שלום הגיב לדברי מרגליות במאמר ארוך.[15]

שאלת מחברו של הספר חמדת ימיםעריכה

מחלוקת עם אברהם יערי, לאחר פרסום ספרו של יערי תעלומת ספר: ספר חמדת ימים, מי חיברו ומה הייתה מידת השפעתו.[16]

הספר נתפרסם לראשונה באיזמיר, בשנים תצ"א-תצ"ב, ללא שם מחברו, על ידי הרב יעקב ב"ר יום טוב אלגאזי, וזכה לפופולריות רבה בקרב העם, בפרט בארצות המזרח.[17] רבי יעקב עמדין, צייד השבתאים הנודע, חשד כי מחבר הספר הוא נתן העזתי, ולפיכך אסר על לימוד מתוכו. דעתו של עמדין נתקבלה על ידי ההיסטוריונים צבי גרץ ודוד כהנא. האחרון אף הקדיש פרק שלם לכך בספרו על תולדות השבתאות.[18] לעומתם, השתדל המקובל הירושלמי, הרב מנחם מנכין היילפרין, להוכיח כי לא נתן העזתי היה מחברו של הספר, אם כי לא הציע שם אחר במקומו.

לאחר חקירה מדוקדקת בארבעת כרכי הספר ובמקורות נוספים, טען יערי כי אכן לא נתן העזתי הוא מחברו של הספר, אלא רבי בנימין הלוי, שנולד בצפת ועבר שנים אחר כך לירושלים.[19]

בדברי הביקורת שכתב על הספר קבע שלום כי רבי בנימין הלוי איננו מחברו של הספר. שלום טען כי הפרטים שייחס יערי לרבי בנימין הלוי אינם מיוחדים לאישיות מסוימת והולמים המון חכמים שהיו בשליחות ארץ ישראל לגולה ואף הוכיח שפרטים ביוגרפיים נוספים שכתב יערי עליו הם שגויים או בגדר השערה בלבד. הוא גם יצא כנגד דרכי החקירה של יערי והאופן שבו הסיק את תאריך חיבור הספר. כמו כן, דחה שלום את השערתו של יערי כי המחבר, שהיה זקן מופלג בשנים המיוחסות לו כתיבת הספר, הכתיב אותו לבנו. בנוסף הראה כי המחבר לא יכול היה להיות מצפת או מירושלים. גם טענתו של יערי כי מורו של המחבר, המוזכר פעמים רבות בספר, הוא רבי חייא רופא, נסתרה על ידי שלום. לבסוף, הראה שלום את זיקתו של הספר במקומות רבים לשבתאות.[20]

יערי פרסם תגובה מפורטת לביקורתו של שלום,[21] והשתדל להסביר ולסתור כל טענה מטענות שלום.[22] שלום השיב ליערי ודחה את טענותיו אחת לאחת.[23]

בין לבין, פרסם ישעיה תשבי, תלמידו של שלום, מספר מאמרים המפריכים את כל טענותיו של יערי ומצביעים על כך שהספר חוּבּר בקרב חוגו של רבי חיים אבולעפיא באיזמיר, נותן ההסכמה לספר, והכולל גם את רבי יעקב אלגאזי, המביא לדפוס של הספר לראשונה, וחבריו לבית המדרש "כתר תורה", וכן המדפיסים רבי יונה אשכנזי ורבי דוד חזן. תשבי קבע כי הספר חובר בחלק הראשון של המאה השמונה עשרה, כחלק מהפעילות השבתאית של החוג. מרבית ממצאיו של תשבי לעניין הספר הם המקובלים כיום בעולם האקדמיה.[24]

בנוסף לתשבי, פרסמו יעקב ברנאי ומאיר בניהו אף הם מאמרים, המצביעים על הזיקה השבתאית של הספר.[25] לעומתם, טען משה פוגל[26], כי מחבר הספר השתמש אומנם בקטעי ליטורגיה ותיקוני תשובה שבתאים, אך עשה זאת בשל ערכם ואיכותם, ואין בכך כדי להצביע על שבתאותו.[27] בנספח למאמרו, ערך פוגל דיון בקשר לדמותו של בעל חמדת ימים, והציע: "במקום לנסות ולהצביע על הדמות ההיסטורית שחיברה-ערכה את חמדת ימים עדיף להסתפק בשרטוט קווים המאפיינים את המחבר".[28] מתוך כך, הוא הגיע למסקנה כי העבודה על הספר - הן כתיבה והן עריכה של קטעים קדומים שצרף המחבר לספר - ארכה עשרות שנים, משנת 1671 לשנת 1712, והייתה מפעל חייו, אם כי הוא לא הספיק להשלימה.[29]

מחוץ לטענתו של רבי יעקב עמדין כי מחבר הספר הוא נתן העזתי והצעתו של אברהם יערי לראות ברבי בנימין הלוי כמחבר הספר, היו ניסיונות נוספים לזיהוי המחבר, כדלקמן: דוד פרנקל, שסבר כי המחבר הוא ישראל שלמה לינגו.[30] ההצעה נדחתה על ידי שלום[31]; ישעיה תשבי, שסבר בשנות הארבעים (קודם עריכת מחקריו הנ"ל), כי המחבר הוא ר' חזקיה דה סילוא, מחבר הספר פרי חדש, אך לא המשיך במחקר בשאלה זו[32]; יעקב ברנאי, שהעלה השערה כי המחבר הוא רבי יעקב וילנא, אך נראה כי זנחהּ.[33] מאיר בניהו, שסבר כי המחבר הוא יעקב אלגזי[34]; והרב יעקב משה טולדנו, שהציע את רבי חייא ב"ר יוסף דיין כמחבר הספר.[35]

חקר החסידותעריכה

הרב חיים ליברמן, שהיה חוקר חסידות וביביליוגרף, מנהל ספריית חב"ד ומזכירו האישי של האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, יצא כנגד דרכי החקירה וקביעותיהם של שלום ותלמידיו בחקר החסידות, ולמעשה כנגד כל חוקר חסידות שאיננו חסיד.

ליברמן טען כי שלום ותלמידיו חסרים את הכלים להבנת ספרי חסידות, מגמתיים וממהרים להסיק מסקנות שגויות, על בסיס מידע חסר. עוד טען ליברמן כי בלהיטותם לתגליות חדשות מאשימים שלום ותלמידיו את גדולי ישראל בשבתאות, ללא הוכחות מוצקות. דברים אלה כנגד שלום נכתבו במחלוקת אחרת של ליברמן עם יוסף וייס, תלמידו של שלום. המחלוקת התעוררה בשל דברים שכתב וייס במאמרו על החסידות, שהתפרסם בכתב העת ציון. וייס כתב כי הרב יעקב יוסף כ"ץ, תלמיד הבעש"ט, שינה את נוסח הספרי על ספר במדבר בכמה תיבות, כדי לנסות ולהביא לשינוי היחס השלילי ל"בעלי שמות". ליברמן דחה תאוריה זו, ובין היתר הסתמך על מדרש מקביל הנמצא בילקוט שמעוני שם נמצאו גם כן תיבות אלו.

מחלוקת אחרת, שלא באה על פתרונה עד היום, התעוררה תחילה כנגד ההיסטוריון שמעון דובנוב ואחרים ונסבה סביב הספר נזד הדמע. ליברמן דחה את פרשנותו של דובנוב וטען כי הספר לא נכתב כנגד חסידי הבעש"ט. בתגובה שפרסם שלום הוא דחה את דבריו של ליברמן ועל דברים אלה השיב לו ליברמן במאמר נוסף.

מחלוקת נוספת שנותרה ללא הכרעה, הייתה כנגד דברים שכתב שלום על שני מקורות מזמנו של הבעש"ט. שלום קישר את המקורות, הכוללים עדויות על קבוצות חסידים בסטנוב, למנהגים שבתאיים. שלום אף טען, לגבי אחת מהעדויות, מפי הרב משה מסטנוב בספרו משמרת קודש, כי מדובר בעדות ההיסטורית הראשונה על הבעש"ט. ליברמן דחה את פרשנותו של שלום וטען כי בספר אין כל קטרוג כנגד הבעש"ט וחסידיו הראשונים אלא כנגד בעלי בתים, שאינם תומכים בתלמידים חכמים לומדי תורה. שלום לא הגיב על כך מיד, אלא שנים רבות אחר כך, בהערת שולים למאמר אחר שכתב, על הבעש"ט, שם כתב כי לא השתכנע מדבריו של ליברמן. חוקרי החסידות מנדל פייקאז' ועמנואל אטקס סברו כי אכן שגה שלום בהבנת דבריו של הרב משה מסטנוב, אך ציינו כי אף אם עדות ספציפית זו אינה עדות ישירה כנגד הבעש"ט וחסידיו, היא משקפת את מנהגי אותו הזמן, לרבות מנהגי החסידים הראשונים.[36]

שאלת המשיחיות בחסידותעריכה

מחלוקת בין שלום לבן ציון דינור ואחרים (לרבות תלמידו הראשון של שלום, ישעיה תשבי) בקשר לשאלת המשיחיות בחסידות.

שלום טען כי היסודות המשיחיים נוטרלו בחסידות והפכו לסמלים בלבד.[37]

פועלה של התנועה הציונית בארץ ישראל ותפיסת השואהעריכה

שתי מחלוקות בין שלום לחנה ארנדט בקשר לדעותיה על התנועה הציונית ועל השואה.

המחלוקת הראשונה עם חנה ארנדט, משנת 1946, באה בעקבות מאמרה Zionism Reconsidered ("הציונות, הערכה מחדש"), בקשר לדעותיה על פועלה של התנועה הציונית בארץ ישראל, ולטענותיה כנגד הנטייה הגוברת של הציונים לצד הימיני של המפה הפוליטית וכן לחתירתם למדינה בכל מחיר, תוך התעלמות מהמיעוט הערבי. שלום, שהיה ממקימי ברית שלום, הגן על שאיפת הציונים למדינה והאשימהּ ב"תסביך אנטי פלשתינה". ארנדט הכחישה טענה זו והביעה את פליאתה על תמיכתו של שלום ברעיון הלאומיות, תמיכה שלדעתה עלולה להוביל בסופו של דבר לגזענות.

המחלוקת השנייה התעוררה בשנת 1963, ונסבה סביב הדברים שכתבה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע, הכולל את רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, אותו סיקרה כשליחה מטעם הניו יורקר. ארנדט העלתה בספר שאלות נוקבות בקשר למשפט, בין היתר, בקשר לחלקו של העם הגרמני בשואה מול חלקו היחסי של אייכמן, שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, הפאסיביות וחוסר ההתקוממות של היהודים כנגד רוצחיהם. היא ראתה בשואה פשע כנגד האנושות ולא פשע מלחמה, שכן היהודים לא היו צד לוחם בה. שלום שלל את דעותיה של ארנדט על המשפט ודרך ניהולו בישראל, ואף האשימהּ בשל הדברים שכתבה שם בחוסר אהבת ישראל. על כך השיבה ארנדט כי מעולם לא אהבה קבוצת אנשים כקולקטיב אלא רק את חבריה כאינדיבידואלים. עוד טענה כי איננה 'אוהבת' יהודים אלא היא פשוט חלק מהם. יחד עם זאת, לא רק שהייתה בעלת זהות יהודית מפותחת, אלא גם טענה כי בלתי אפשרי להתעלם מזהות זאת וכי יש לפעול בהתאם לחובות שהיא מטילה עליך. בעקבות מחלוקת זו נפסקה ידידותם.[38] בשנת 2010 יצא, בגרמנית, ספר המתאר בהרחבה את מערכת היחסים ביניהם, לרבות המכתבים שהחליפו במהלך השנים.[39]

שאלת האובייקטיביות של מדעי היהדותעריכה

מחלוקת בין ברוך קורצווייל לבין שלום וההיסטוריון פרופ' יעקב כ"ץ.

קורצווייל טען כי בלתי אפשרי להיות אובייקטיבי לחלוטין בכתיבת ההיסטוריה היהודית, והאשים את שלום כי ספרו שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו נגוע בכתיבה מגמתית במסווה של טיעונים אקדמיים.[40] שלום עצמו סירב לענות לטענותיו של קורצוויל, ומי שעשו זאת היו פרופ' ישעיה תשבי[41] וכן פרופ' יעקב כץ, אשר הותקף אף הוא באותו העניין, מספר שנים אחר כך.[42]

יש לציין כי על אף הביקורת של קורצוויל כנגד שלום, הוא בחר בספרו הנ"ל כספר החשוב ביותר שנכתב במדעי הרוח בעשר השנים מאז קום המדינה.[43]

האם היה רבי ישראל סרוק תלמיד האר"יעריכה

מחלוקת בין שלום לש"א הורודצקי ואחרים על קביעתו של הורודצקי כי רבי ישראל סרוק היה תלמיד האר"י.[44]

לאחר מותועריכה

מקומה של המיסטיקה היהודית ביהדותעריכה

פרופ' אליעזר שביד חולק על קביעתו של שלום כי המיסטיקה היא "סוד עצמיותה וכוח התחדשותה של הדת היהודית מדור לדור".

פרופ' יוסף דן הגיב לדבריו של שביד וטען כי שלום לא ראה במיסטיקה מימד מרכזי ועיקרי של היהדות, אלא התמקד בה בהיותו חוקר מיסטיקה יהודית. עוד טען דן כי צריך לראות את דבריו של שלום בהקשר הנכון, של התקופה בה כתב את הדברים. בתקופה זו בזוּ אנשי חכמת ישראל למיסיטיקה היהודית וניסו להפחית מערכה, בעוד ששלום הראה כי המיסטיקה היא חלק בלתי נפרד מהיהדות.[45]

מקורותיהם של ראשוני המקובליםעריכה

פרופ' יוסף דן חולק על השערתו של שלום כי ישנו קשר בין הגנוסיס לבין המקובלים הראשונים.

דן טוען כי עד היום לא הוכח במחקר האקדמי קשר או השפעה של הגנוסיס על המקובלים הראשונים.[46]

קבלת האר"י - אופיה, תפוצתה ומידת השפעתה על השבתאותעריכה

פרופ' משה אידל חולק על קביעתו של שלום כי תפוצתה של קבלת האר"י ואופיה המשיחי יצרו קרקע נוחה להתפתחותה של השבתאות והתפשטותה בכל קהילות ישראל. עוד חולק אידל על שלום בשאלת המתח המשיחי שאפיין את קבלת צפת. לדעת אידל, קבלה זו איננה מאופיינת במתח משיחי יוצא דופן. ממילא, אין לתאר את המתח המשיחי של השבתאות כיונק ממקובלי צפת.[47]

חשיבותה ועצם קיומה של מיסטיקה בזמן החדשעריכה

פרופ' בועז הוס חולק על דעתו של שלום כי אין מיסטיקה מקורית בימינו ולפיכך אין ערך לחקר המיסטיקה כיום, וטוען מנגד כי קביעה זו של שלום ואחרים היא קביעה ערכית ולא עובדתית.[48]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לדברי הערכה על שלום, ראו בערך: גרשם שלום, דברי הערכה, תוארי כבוד, פרסים ומינויים. ראו גם
  2. ^ למשל ספרו: On the Kabbalah and its symbolism, תורגם ל-14 שפות, לרבות עברית. ראו התרגומים לספר זה, ותרגומים לספרים אחרים שלו, בערך: ביבליוגרפיה של גרשם שלום, תרגומים לשפות נוספות.
  3. ^ ראו למשל דבריו של הסופר הארגנטינאי בורחס בראיון שערך עם פיליפ גורביץ'(Gourevitch, Philip, "Interview with Jorge Luis Borges (July 1966)", The Paris review: Interviews, Volume 1', Macmillan, 2006. Cf.p.156).
  4. ^ ראו יהודה ליבס, כיוונים חדשים בחקר הקבלה, פעמים 50, תשנ"ב.
  5. ^ ראו למשל בשאלת מחברו של ספר הזוהר, להלן.
  6. ^ "האם חבר ר' משה די ליאון את ספר השם?", ירושלים: קריית ספר א', תרפ"ד - תרפ"ה, עמ' 45 - 52.
  7. ^ "האם חיבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר?", מדעי היהדות א', ירושלים: כתבי האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון למדעי יהדות, בדפוס "המדפיס", תרפ"ו, עמ' 16 - 29.
  8. ^ לפי ישעיה תשבי, משנת הזוהר, 2 כרכים (כרך א' עם פישל לחובר), ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט - תשכ"א (להלן: "תשבי, משנת הזוהר"), בעמ' 103 - 105.
  9. ^ תשבי, משנת הזוהר, עמ' 70 - 102.
  10. ^ תשבי, משנת הזוהר, עמ' 105 - 108.
  11. ^ הרב מנחם מ. כשר, הזוהר, סיני, ספר היובל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח, באתר דעת.
  12. ^ יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, ספר הזוהר ודורו, דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, עורך יוסף דן, ירושלים, תשמ"ט (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח'), עמ' 1 - 71. המאמר נתפרסם שוב באתר של יהודה ליבס, שבאתר האוניברסיטה עברית.
  13. ^ מי כתב את ספר הזוהר ומתי, באתר youtube.
  14. ^ Mortimer J. Cohen, Jacob Emden: a man of controversy, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1937. Originally presented as the author’s thesis (Ph.D.), at Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning
  15. ^ על הפרשה כולה ראו ראובן מרגליות, א. סיבת התנגדותו של רבינו יעקב מעמדין לרבינו יהונתן אייבשיץ. ב. להקטגוריה שנתחדשה. תל אביב, תש"א; ותגובתו של גרשם שלום, "לקט מרגליות", הוצאת שוקן, תל אביב, תש"א-1941, שפורסמה שוב בספרו, מחקרי שבתאות (ההדיר יהודה ליבס), הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ב (להלן: "מחקרי שבתאות"). ראו בפרט פרק שמיני, עמ' 655 - 733, וכן בנספחים הביבליוגרפיים מאת פרופ' יהודה ליבס, בעמ' 679, 705 - 706; ראו גם א. השילוני (הוא יצחק רפאל), לפולמוס המחודש על שבתאותו של רבי יונתן אייבשיץ, ירושלים: ספרית "במישור" ה', אגוד סופרים דתיים, תש"ב-1942.
  16. ^ תעלומת ספר: ספר חמדת ימים, מי חיברו ומה הייתה מידת השפעתו, ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ד (להלן: "יערי, תעלומת ספר").
  17. ^ יערי, תעלומת ספר, עמ' 1. יערי מציין שב- 35 השנים שלאחר הדפסתו הראשונה, ועל אף שהיה בעל 4 כרכים, נדפס שמונה פעמים נוספות, ופרקים ממנו הודפסו בנפרד בספרונים עממיים.
  18. ^ ראו דוד כהנא, תולדות המקבלים(!), השבתאים והחסידים, שני כרכים, מהדורה שלישית, הוצאת דביר, תל אביב, תרפ"ו. על חמדת ימים ראו "נוספות לכרך ראשון", עמ' 149 - 152. יערי מציין כי ממצאיו של כהנא התבססו על ראיותיו של החוקר שניאור זק"ש.
  19. ^ יערי, תעלומת ספר, עמ' 15 - 80.
  20. ^ גרשם שלום, "והתעלומה בעינה עומדת", פורסמה שוב בספרו מחקרי שבתאות, עמ' 250 - 277.
  21. ^ תגובתו של אברהם יערי, "מכתב", בחינות בביקורת הספרות 9, מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ז, עמ' 71 - 80.
  22. ^ יערי הודה בטעות אחת, בעניין ספר אור חדש, שהדפסתו הסתיימה באמשטרדם, שנת תל"ה, 3 שנים אחרי מותו של רבי בנימין הלוי, אך טען כי המחבר יכול היה לראות את כתב היד לפני כן, שכן קיבל עליו הסכמה מאת רבי יום טוב ליפמן הלר, בעל תוספות יום טוב, שנפטר לפני שנת תי"ד.
  23. ^ תשובתו של שלום לתגובת יערי נדפסה מיד אחרי תגובת יערי, בעמ' 80 - 84, ושוב בספרו מחקרי שבתאות, עמ' 277 - 287. יש להוסיף כי גם שלום חזר בו מקביעה אחת, לפיה המנהג שלא לומר את חלק הקינות בתיקון חצות בחודש ניסן, הוא מנהג שבתאי. הוא נאלץ לעשות כן ואף הודה ליערי על כך, לאחר שיערי הראה שהמנהג כבר הוזכר על ידי רבי חיים כהן, מתלמידי רבי חיים ויטאל, בספרו טור ברקת, שנדפס בפעם הראשונה בקושטא, לפני שנת ת"י, ולפיכך לא יכול היה להיות מנהג שבתאי.
  24. ^ לדבריו של תשבי ראו מאמריו: "לחקר המקורות של 'חמדת הימים'", תרביץ כ"ד, תשט"ו, עמ' 441 - 455. פורסם שוב בספרו נתיבי אמונה ומינות, הוצאת אגודת הסופרים בישראל, רמת גן, 1964, עמ' 108 - 142; "מקורות מראשית המאה הי"ח בספר 'חמדת ימים'", תרביץ כ"ה, תשט"ז, עמ' 202 - 230. פורסם שוב בספרו נתיבי אמונה ומינות הנ"ל, עמ' 143 - 168; ראו גם מאמריו "הנהגות נתן העזתי, אגרות רבי משה זכות ותקנות רבי חיים אבולעפיא בספר 'חמדת ימים'", קריית ספר נ"ד, תשל"ט, עמ' 585 - 610. פורסם שוב בספרו חקרי קבלה ושלוחותיה, כרך שני, ירושלים, הוצאת מאגנס, תשנ"ג, עמ' 339 - 364, ראו בפרט עמ' 352; "שלשלת יוחסין של 'מורי' ו'א"א מורי' בדויים המוצבים בספר 'חמדת ימים'", תרביץ, ספר היובל נ', תשמ"א, עמ' 463 - 514. פורסם שוב בספרו חקרי קבלה ושלוחותיה הנ"ל, עמ' 365 - 416; ; לקביעותיו של תשבי ראו גם בנספח הביבליוגרפי מאת פרופ' ליבס, בעמ' 287 - 288.
  25. ^ לפרטים על מאמריהם של ברנאי ובניהו ראו בנספח הביבליוגרפי מאת פרופ' ליבס, לספר חקרי קבלה ושלוחותיה, בעמ' 287 - 288.
  26. ^ משה פוגל, "שבתאותו של ספר 'חמדת ימים': התבוננות מחודשת", החלום ושברו, התנועה השבתאית ושלוחותיה: משיחיות, שבתאות ופרנקיזם (עורכת רחל אליאור), שני כרכים, ירושלים: החוג למחשבת ישראל, המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, עמ' 365 - 422 (להלן: "פוגל, חמדת ימים").
  27. ^ פוגל, חמדת ימים, עמ' 366.
  28. ^ פוגל, חמדת ימים, הדיון בשאלת המחבר הוא בעמ' 415 - 421, וההצעה, בעמ' 416.
  29. ^ פוגל, חמדת ימים, עמ' 417 - 419.
  30. ^ דבריו של פרנקל בכתב העת דוד פרענקיל, ‏רשימה מספרים עתיקים, העומדים למכירה אצל DAVID FRÄNKEL, עלים, לביבליוגרפיה וקורות ישראל, שנה ראשונה, העורך: דוד פרענקיל, וינה: תרצ"ד-ה - 1934-5, עמ' 47 -63, בעמ' 54 - 55 (סעיפים 290 - 295) והערת שולים 1, באתר HebrewBooks, המצטט מספר ליקוטי צבי, פשעמישל: תרס"ח, המבוסס על הערת המגיה להסכמת רבי אליהו פוסק, בספר זבד טוב, תרנ"ט, לרבי זאב פאפערש; המידע הנ"ל הוא לפי פוגל, חמדת ימים, עמ' 416, המתבסס על יערי, תעלומת ספר, עמ' 14, הערת שוליים 9.
  31. ^ בהמשך כתב העת הערות שונות ותיקונים, עלים, לביבליוגרפיה וקורות ישראל, שנה ראשונה, העורך: דוד פרענקיל, וינה: תרצ"ד-ה - 1934-5, עמ' 80 - 81, ההערה של שלום בעמ' 81, באתר HebrewBooks; המידע הנ"ל הוא לפי פוגל, שם, המתבסס על יערי, שם.
  32. ^ לפי פוגל, חמדת ימים, עמ' 416.
  33. ^ לפי פוגל, חמדת ימים, עמ' 416, המפנה לחיבור של יעקב ברנאי, הישוב היהודי בארץ ישראל בין השנים ת"ק - תקל"ז (1740 - 1777) וקשריו עם התפוצות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים: תשל"ה, עמ' 328. נראה כי מאז חזר בו ברנאי מטענה זו, שכן בספרו יהודי ארץ ישראל במאה הי"ח, בחסות 'פקידי קושטא', ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1982, המבוסס על עבודת הדוקטורט הנ"ל, לא מצאתי את אותה ההתייחסות לרבי יעקב וילנא, ובדיון שערך ברנאי על הספר, בעמ' 77 - 84, הוא תומך בקביעות המאוחרות של תשבי, לפיהן הספר חובר בחוג השבתאי, חברי בית המדרש 'כתר תורה' באיזמיר.
  34. ^ לפי פוגל, חמדת ימים, עמ' 416, הערת שוליים 197, המפנה לאבי כצמן, חתימה נכונה, הארץ, 3 באוקטובר 1995, הכותב כי שמע דברים אלה מפי בניהו.
  35. ^ בספרו אוצר גנזים, ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ך, בעמ' 218 - 225. לא מצאתי התייחסות להצעתו.
  36. ^ על המחלוקות ראו מאמרו של יוסף וייס, "ראשית צמיחתה של החסידות", ציון, שנה ט"ו, ספר ג' - ג', תשי"א; ודבריו של ליברמן, בספרו אהל רח"ל, כרך א', ניו יורק, 1980, כיצד חוקרים חסידות בישראל א' - ד', באתר hebrewbooks, עמ' 1 - 49; לתגובתו של שלום ראו מאמרו, "הפולמוס על החסידות ועל מנהיגיה בספר נזד הדמע", עתה בתוך השלב האחרון, מחקרי החסידות של גרשם שלום (עורכים דוד אסף ואסתר ליבס), הוצאת מאגנס, תשס"ט-2008 (להלן: "שלום, השלב האחרון"), עמ' 91 - 101; מאמרו "שתי העדויות הראשונות על חבורות החסידים והבעש"ט", בתוך שלום, השלב האחרון, עמ' 64 - 81; וכן מאמרו "דמותו ההיסטורית של ר' ישראל בעל-שם-טוב", בתוך שלום, השלב האחרון, עמ' 106 - 138 ובפרט עמ' 117 - 118; וראו גם בתוך שלום, השלב האחרון את מכתבו של יוסף וייס לגרשם שלום, עמ' 87 - 89, בו מודה וייס בטעותו ומתנצל על כך, אולם גם טוען שליברמן לא הבין את שאר הדברים שכתב ואף ייחס לו דברים שלא כתב; ומכתב נוסף מחיים ליברמן לישראל מלמן, על המחלוקות עם שלום, בעמ' 89 - 90; וכן הנספחים הביבליוגרפים למאמריו הנ"ל של שלום, מאת דוד אסף, בעמ' 82 - 86, 102 - 105 ובעמ' 139 - 145, המביא את כל הנאמר בקשר למחלוקות הנ"ל; על יחסי הכבוד ששררו בין שלום לליברמן, על אף המחלוקות החריפות ביניהם, ניתן אולי ללמוד גם ממכתב שכתב גרשם שלום לחיים ליברמן, שבו הוא מודה לו על ששלח אליו מאמר שכתב ליברמן (הכוונה למאמר "בדיה ואמת בדבר בתי הדפוס החסידיים", התפרסם גם בספרו של ליברמן, אהל רח"ל, כרך ג', ניו יארק(!), 1984, בעמ' 14 - 309), בתוך שלום, השלב האחרון, בעמ' 86 - 87.
  37. ^ על גישתו של שלום לחסידות ראו אצל שלום, "החסידות: השלב האחרון", בתוך: השלב האחרון, עמ' 1 - 22; ראו גם חביבה פדיה, נספח למאמר הנ"ל, עמ' 23 - 37 (ובפרט עמ' 31 - 34); ראו עוד: מור אלטשולר, כנגד כל הסיכויים: על המחלוקת בין בן-ציון דינור לגרשם שלום בשאלת המשיחיות בראשית החסידות, ספר זיכרון לגרשם שלום במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כ, תשס"ז (עורך: יוסף דן), כרך א', עמ' 30-1; למחלוקת עם תשבי ראו רחל אליאור, על ישעיה תשבי, בעקבות הרצאה מערב זיכרון באוניברסיטה העברית.
  38. ^ על המחלוקת בקשר לתנועה הציונית ראו אצל הנרי וסרמן, סכנת הגזענות, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט, עיתון הארץ, מיום 04.03.2011; על המחלוקת בקשר למשפט אייכמן ראו אצל גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט, דבר, 31 בינואר 1964. פורסם שוב בשם: "מכתב לחנה ארנדט", בספרו דברים בגו, פרקי מורשת ותחיה,, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ו-1975, כרך א', עמ' 91 - 95; ראו גם Michael Ezra, The Eichmann Polemics: Hannah Arendt and Her Critics, Democratiya 9, Summer 2007, באתר של dissentmagazine, עמ' 141 - 165, ובפרט עמ' 147 - 148; וכן אצל נתן שניידר, התחייה של חנה ארנדט, עיתון הארץ.
  39. ^ Der Briefwechsel, Hannah Arendt, Gershom Scholem, herausgegeben von Marie Luise Knott, unter Mitarbeit von David Heredi, Berlin: Jüdischer Verlag, 2010.
  40. ^ צבי וולמוט, קורצוויל קונטרה גרשם שלום - עמ' 31, מעריב, 10 באוקטובר 1969. צבי וולמוט, קורצוויל קונטרה גרשם שלום - עמ' 33 (סוף מעמ' 31), מעריב, 10 באוקטובר 1969.
  41. ^ ראו תשובתו של ישעיהו תשבי, חקר הדימונולוגיה ומעשים דימוניים, דבר, 20 בספטמבר 1957.
  42. ^ ראו אצל ברוך קורצוויל, עתה בספרו במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969; ראו גם עמנואל אטקס, "ההיסטוריון ניכר בפולמוסו: יעקב כץ מתעמת עם מבקריו". בתוך: היסטוגרפיה במבחן, עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ (עורכים, ישראל ברטל ושמואל פיינר), עמ' 183 - 200, ובפרט עמ' 192 ואילך; לסיכום הפרשה ראו: ד"ר אסף מלאך, על הלב של האמת ההיסטורית, אתר המכללה למדינאות.
  43. ^ הספרים החשובים ביותר, משאל 'ספרא וסייפא', מעריב, 2 במאי 1958.
  44. ^ ראו אצל גרשם שלום, "ישראל סרוק - תלמיד האר"י?", פורסם שוב בתוך: קבלת האר"י, אוסף מאמרים מאת גרשם שלום (ההדיר דניאל אברמס), הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"ח-2008, עמ' 295 - 329; ראו גם יוסף אביב"י, קבלת האר"י, ובפרט פרק שביעי, כתבי ר' ישראל סרוק (א) ו - (ב), עמ' 224 - 244.
  45. ^ אליעזר שביד, מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום - ניתוח ביקורתי, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, מוסף ב', ירושלים, תשמ"ג (להלן: "שביד, ביקורת"), עמ' 13; ותגובתו של יוסף דן, "גרשם שלום: בין היסטוריה להיסטוריוסופיה", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ג', ג-ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 475-427 (להלן: "דן, תגובה לשביד").
  46. ^ אלי אשד, תולדות תורת הסוד: שלב הסיכום על פי יוסף דן, באתר המולטי יקום של אלי אשד.
  47. ^ משה אידל, ‏אחד מעיר ושניים ממשפחה - עיון מחודש בבעיית תפוצתה של קבלת האר"י והשבתאות, פעמים 44, תש"ן, עמ' 5-30.
  48. ^ בועז הוס, ‏לא לשאול כל שאלות, גרשם שלום וחקר המיסטיקה היהודית בת ימינו, פעמים 94-5, חורף-אביב תשס"ג, עמ' 58 - 59.