נושא רומח רכוב

נושאי רומחאנגלית: Lancer) הם סוג של פרשים שהתקיימו בצבאות שונים בעולם מהעת העתיקה ועד תחילת המאה ה-20. כלי הנשק העיקרי של פרשים אלו, בדומה לנושאי רומח הרגליים, היה הרומח. בנוסף לרומח צוידו בדרך כלל גם בכלי ירייה קלים כגון אקדחים ונשק קל כמו חרבות.

נושא רומח בשירות הצבא הצרפתי במהלך המלחמות הנפוליאוניות.

רומח

עריכה
  ערך מורחב – רומח
צורות אחיזה
אחיזה במאחז עליון
אחיזה במאחז תחתון, מתחת לבית השחי

רומח הוא חנית ארוכה וכבדה. אורכו של הרומח ששימש את הפרשים יכול להגיע לכמה מטרים. בכך היווה הרומח יתרון משמעותי על פני החנית, שהייתה קצרה בהרבה ממנו כי הלוחם יכול היה לפגוע ביריבו מטווח רחוק יותר. עם זאת, לרומח חיסרון הנובע מאורכו הרב - השימוש בו מגביל את הלוחם ולעיתים נדרש הלוחם לאחוז ברומח בשתי ידיו, מה שמקשה על השליטה בסוס. כמו כן, פגיעה ביריב עם הרומח תוך כדי דהירה מהירה של הסוס, יכולה לגרום לנפילתו של הלוחם.

לכן, עד המצאת הארכוף שאפשר ללוחם לעגן את עצמו בחוזקה לאוכף, הייתה מקובלת האחיזה העליונה ברומח. לצורת האחיזה משמעות טקטית רבה - באחיזה תחתונה, מתחת לבית השחי, יכול הפרש לנצל את מלוא תנופת הסוס הדוהר ולשפד את יריבו ואילו אחיזה עליונה יעילה רק לדקירה, שהיא חלשה יותר. אחיזה תחתונה אפשרית גם ללא ארכוף, אך היא קשה יותר מבחינה פיזית. במקרה כזה, נהג הפרש להצמיד את ברכיו בחוזקה לצלעות הסוס וזה היה מונע את נפילתו.

בעת העתיקה וימי הביניים

עריכה

ישנם עדויות לפרשים אשורים אשר נלחמו בעזרת רומח כבר מסביבות שנת 700 לפנה"ס. בעת העתיקה צבאות רבים עשו שימוש בפרשים מסוג זה בהם יוון, מוקדון,האימפריה הפרסית, סין בשושלת האן והאימפריה הרומית. יחידות פרשים ידועות שנשאו רומח כנשקם העיקרי היו הקטפרקט הפרתי, וההטיירוי המקדוני. במהלך ימי הביניים נושאי רומח היו נפוצים מאוד בצבאות אירופה ואסיה בתור פרשים כבדים ומשוריינים. האבירים האירופים הרכובים היו למעשה נושאי רומח במובן הטקטי.

בעת החדשה

עריכה

בעת החדשה, בעידן בו התפתח אבק השריפה ואיתו הארטילריה והרובים, גם הפרשים בשדה הקרב עברו שינוי נרחב. נושאי הרומח הכבדים של העולם העתיק לא התאימו לעמוד אל מול כלי הנשק המודרניים והחלו לדעוך בשדות הקרב באירופה. החל מהמאה ה-17, נושאי רומח קלים ללא השריון שאפיין אותם בעבר הפכו לנפוצים כמעט בכל צבא באירופה, הודו ובאימפריה העות'מאנית. הם היו מזוהים במיוחד עם מזרח אירופה ובפרט פולין וגרמניה, שם הם נקראו אוּלנים (ułan, ו-‏Uhlan בהתאמה).

במהלך המאה ה-17 וה-18, מקומם ותרומתם של נושאי הרומח לשדה הקרב הוטלה בספק בצבאות שונים. בסוף המאה ה-18 במהלך המלחמות הנפוליאוניות השימוש המוצלח של צבאות שונים וביוחד של צרפת בנושאי הרומח בשדה הקרב, העלה שוב את היכולות הייחודיות של פרשים קלים הנלחמים עם רומח לעיתים לצד רובה וחרב. כך, במהלך המאה ה-19 חזרו והופיעו מספר יחידות נושאי רומח באופן מעט נרחב יותר באירופה, במיוחד הצבא הבריטי, שבהתחלה התנגד ליחידות מסוג זה ומתחילת המאה ה-19 החל לשנות את דעתו ולכלול מספר רגימנטים מסוג זה. השימוש בנושאי רומח החל לדעוך בדומה ליחידות הפרשים האחרות בתחילת המאה ה-20 ומלחמת העולם הראשונה.

יחידות נושאי רומח כיום

עריכה

כיום יחידות שונות בעולם נושאות בשמם את הסיווג ההיסטורי של נושאי רומח. לרוב יחידת נושאי רומח כיום בצבאות המודרניים יעודה הוא יחידת שריון. בין היתר ספרד (נושאי הרומח של המלך), הממלכה המאוחדת (לדוגמה; נושאי הרומח המלכותי), הודו, פקיסטן, אוסטרליה, איטליה, בלגיה ופורטוגל. הכוחות המיוחדים של קולומביה נקראים לנסרוס (Lanceros).

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא נושא רומח רכוב בוויקישיתוף
  ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.