נחום סלושץ

סופר ישראלי

נחום סלושץ[א] (כ"ח בכסלו תרל"ג, 28 בדצמבר 1872, סמורגון, רוסיהב' בטבת תשכ"ז, 15 בדצמבר 1966, גדרה) היה סופר, חוקר לשונות המזרח וקדמוניות היהודים בארצות המזרח.

נחום סלושץ
לידה 28 בדצמבר 1872
סמרגון, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בדצמבר 1966 (בגיל 93)
גדרה, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון, אוניברסיטת ז'נבה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נחום סלושץ (מימין) יחד עם אשר ברש וש. שלום (עומד), בכנס סופרים עבריים בתל אביב, 1948

סלושץ חקר, בין השאר, את הפיניקים, וראה בעברים ובכנענים תרבות אחת ביסודה, שרק ברבות הימים התפצלה.[6][7]

ביוגרפיה עריכה

סלושץ נולד בסמורגון שבפלך וילנה שבמערב האימפריה הרוסיתתחום המושב היהודי; כיום בבלארוס), בנם של הרב והסופר העברי חובב ציון דוד שלמה סלושץ (1852–1906) ורבקה לאה.[8] הוא גדל והתחנך באודסה, שם כיהן אביו כרב ומטיף. החל את דרכו הספרותית בנערותו, בגיל 15, במכתבים ששלח לעיתונים עבריים ורוסיים, וחיבר את הערך "אודסה" באנציקלופדיה כללית העברית "האשכול". בהיותו צעיר מאוד למד את שפת אספרנטו והוא נמנה עם חלוצי השפה, ומופיע בין 1000 הדוברים הראשונים בעולם, ב-adresaro שהוציא לאור הד"ר זמנהוף ממציא השפה.

ב-1896 נסע לז'נבה, שווייץ, כדי ללמוד ספרות קלאסית וצרפתית. שם גם הכיר את בנימין זאב הרצל. שימש מזכיר האגודה הציונית בני ציון באודסה. ב-1901, בגיל 28, עבר לפריז כדי להשתלם באוניברסיטת סורבון בלימודי ספרות, ולמד מדעים ולשונות המזרח אצל יוליוס אופרט, ויוסף הלוי. שימש גם ציר בקונגרסים הציוניים באותה תקופה.

בשנים 19121906 ערך מסעות מחקר בצפון אפריקה, בין היתר בלוב ובתוניסיה, לבחינתן של כתובות פיניקיות ויווניות. בעקבות ביקוריו בתוניסיה, ב-1906 וב-1928, פרסם את ספרו "הכהנים אשר בג'רבה" ב-1924, ואת "האי פליא" ב-1957.

סלושץ עלה לארץ ישראל בשנת 1919.[9] בראשית שנות ה-20 ערך חפירות בחמת טבריה, ובעקבות זאת כינה אותו זאב וילנאי כ"חופר היהודי הראשון"[10] (אף שידוע כיום שהיה זה ריימון וייל). בשנת 1921 חפר את סביבותיו של המונומנט המכונה יד אבשלום ושל מערת יהושפט המצויה מאחוריו. חפירה זו הונצחה בסרט קולנוע קצרצר (שניות אחדות בלבד) בידיו של יעקב בן דב, והייתה בכך לחפירה הארכאולוגית הראשונה שהונצחה בארץ ישראל בסרט. סלושץ גם נמנה עם מחדשי הקמת "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה", וערך את פרסומיה. ב-1934 העיד מטעם ההגנה במשפט רצח ארלוזורוב שהוא ראה את אב"א אחימאיר ביחד עם אברהם אלמליח בירושלים מספר שעות לפני הרצח.[11]

סלושץ היה ציוני וקידם את רעיון "הלגיון היהודי".[6]

נחום סלושץ נפטר בשנת 1966 בסנטוריום מיסודו של ד"ר זאב פון וייזל בגדרה, ונקבר בה.[12] מונצח ברחובות הקרויים על-שמו ברחובות ובראשון לציון.

אחיו, ד"ר שמואל סלושץ ומשה כרמון,[13] שמשו כמורים במדרשה העברית,[14] ויצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, הוא בן דודנם.[15]

פרסים והוקרה עריכה

סלושץ זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת 1942. בשנת 1955 הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי, בדרגת אביר, על תרגומיו לעברית של הקלאסיקות הצרפתיות (בהם גוסטב פלובר, גי דה מופאסאן, אמיל זולה ועוד).[16] בשנת 1956 זכה ב"פרס יעקב לנדאו" לפובליציסטיקה ציונית.[17] ובשנת 1957 זכה בפרס רמת גן לחוכמת ישראל.[18]

כתבים נבחרים עריכה

  • מסע במצרים עם תמונות וציורים. ורשה, הוצאת תושיה, תרס"ז.
  • באיי הים (מספר המסעות). ניו־יורק, הוצאת קדימה, תרע"ט (1919). 112 עמ'.
  • ספר המסעות - מסעי בארץ לוב, כרכים א' וב', תרצ"ח (יומן מסע).
  • הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים, 1924.
  • אוצר הכתובות הפיניקיות, תש"ב.[19]
  • נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, תש"ז.
  • ספר הים - כִּבּוּש הימים בהיסטוריה. עם מפות וציורים. תל אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח.
  • האי פליא, דביר, תל אביב, 1957.
  • "העם היהודי היושב בתוניס", בתוך ידע-עם א, א (תש"ח), עמ' 6-4; ב, עמ' 4–5.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נחום סלושץ בוויקישיתוף
עיתונות
מפרי עטו

ביאורים עריכה

  1. ^ "סלושץ" בחתימותיו החל משנת 1898,[1] אבל בחתימותיו עד שנת 1898 כולל: סלושטש,[2] כתיב לטיני: Slouschz - בחתימותיו המושפעות מכללי הכתיב הגרמני לפחות חלקית,[3][4] רוסית: СлоущЪ - כלומר סְלושְׁצ' - בחתימותיו[5]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ למשל על כריכת ספר בעריכתו, משנת 1898, התרנ"ט. כך גם חתימתו בשבועון "הצבי", שנה חמש עשרה, גיליון יט (19.1.1900), עמוד נז, טור ג'. בלי גרש בסוף המילה, אולי בהשפעת הכתיב הלטיני, או מטעמי נוחות כתיב.
  2. ^ למשל על כריכת ספר בעריכתו, משנת 1898, התרנ"ט. כך גם חתימתו בשבועון "הצבי", שנה ארבע עשרה, גיליון ב' (29.10.1897), עמוד ז', טור ד'. כך הוא גם מוזכר באיגרת של אחד העם מיום 28.3.1899.
  3. ^ אולי כדי לא להכביד עם כתיב גרמני יותר מסורבל אך יותר מדויק פונטית: Slouschtsch, או בהשפעת הכתיב העברי - שממנו הוסר הגרש מסוף המילה אולי מטעמי נוחות כתיב.
  4. ^ ראו בכריכה האחורית, האנגלית, לספרו אוצר הכתובות הפיניקיות
  5. ^ למשל על כריכת ספר בעריכתו, משנת 1898, התרנ"ט. כך מאוית שמו גם באנציקלופדיה היהודית ברוסית, אות c, עמוד 386, בַּערך עליו. בויקיפדיה הרוסית שמו קוצר אל: Слущ.
  6. ^ 1 2 י. בן-צבי, י. פרס, ליובלו הששים של הפרופ' נחום סלושץ, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה א, 1933, עמ' 1–2
  7. ^ ק. בן-נריה, נחום סלושץ, ותיק הוותיקים, מאזנים כ"ד (מז), 1966, עמ' 61–62
  8. ^ רבקה לאה סלושץ, דואר היום, 30 בינואר 1924.
  9. ^ ז. בן-טובים, נחום סלושץ לארצנו, דואר היום, 26 בדצמבר 1919.
  10. ^ מתוך אנציקלופדיה אריאל, כרך חוקרים ותיירים
  11. ^ משפט הרצח - פרופסור סלושץ, דבר, 3 ביוני 1934
  12. ^ פרופ' סלושץ – למנוחות בגדרה, דבר, 19 בדצמבר 1966.
  13. ^ לפי ההקדשה בתחילת הספר 'האי פליא' שכתב נחום; לפי הקדשה זו אחיו, מורה וסופר, נפטר בכ"ד אדר תשי"ד, בגיל 64
  14. ^ רבקה לאה סלושץ, דואר היום, 30 בינואר 1924 (עם פטירת אמם).
  15. ^ דוד תדהר (עורך), "צבי שמשי (שימשלביץ')", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 639.
  16. ^ פרופ' נחום סלושץ – אביר לגיון הכבוד, דבר, 23 בדצמבר 1955
  17. ^ פרס יעקב לנדאו ז-ל לפרופ' נחום סלושץ, הַבֹּקֶר, 20 במרץ 1956
  18. ^ פרס רמת־גן לפרופ' נחום סלושץ, דבר, 9 בדצמבר 1957; חולקו פרסי רמת־גן לשנת תשי"ח, דבר, 24 בדצמבר 1957
  19. ^ ראו ביקורת: ב"צ לוריא, אוצר הכתובות הפניקיות, דבר, 6 בנובמבר 1942, המשך.