נטיית שם
בבלשנות, נטיית שם[1] (בלעז: Declension) היא שינוי צורת המילה, בדרך כלל כדי לבטא את תפקידה התחבירי במשפט, בדרך של הטיה כלשהי. גזרות עשויות לחול על שמות עצם, כינויי גוף, שמות תואר, תוארי פועל ותוויות כדי לציין מספר (למשל, יחיד, זוגי, רבים), יחסה דקדוקית (למשל נושא או מושא במשפט), מין דקדוקי (למשל זכר או נקבה), ועוד מספר קטגוריות דקדוקיות.
נטיית שם מתרחשת בשפות רבות ברחבי בעולם. היא מאפיין דקדוקי חשוב של משפחות שפות רבות, כמו שפות קצ'ואה, שפות הודו-אירופיות (ביניהן גרמנית, ליטאית, לטבית, רוסית, סנסקריט, לטינית, כורדית ויוונית עתיקה ומודרנית), שפות בנטו (למשל זולו), שפות שמיות (למשל ערבית ועברית), שפות פינו-אוגרית (למשל הונגרית, פינית ואסטונית) ושפות טורקיות (למשל טורקית ואזרית).
היסטוריה
עריכהליוונים הקדמונים היה ככל הנראה מושג "עמום" לגבי צורותיהם של שמות עצם בשפתם. נראה שקטע מאת אנאקראון מאשר את הרעיון הזה. אף על פי כן, לא ניתן להסיק שהיוונים הקדמונים באמת ידעו מה היו היחסות הדקדוקיות. הסטואים פיתחו תפיסות בסיסיות רבות שהיום הן חלק מיסודות הבלשנות. מקור הקונספט של היחסה הדקדוקית מגיע מהסטואים, אבל עדיין לא ברור לגמרי למה בדיוק התכוונו עם מונח היחסות שלהם.[2][3]
בשפות שונות
עריכהלטינית
עריכהשמות עצם ותארים בשפה הלטינית נוטים במספר יחסות דקדוקיות, וכמו כן לפי מספר (יחיד או רבים).[4] תארים בלטינית נוטים גם לפי המין הדקדוקי של העצם אותו הם מתארים. נהוג לחלק עצמים בלטינית לחמש קבוצות נטייה, שמוגדרות לפי סיומות הנומינטיב והגנטיב שלהן, ולכל אחת מהן דפוס נטייה אחיד.
- יחסת הנושא (Nominativus), שמשמשת כנושא המשפט או הפסוקית.
- יחסת השיוך (Genetivus), שמשמשת כדי להגדיר שייכות: Cāsus Bellī, גורם של מלחמה.
- יחסת המושא העקיף (Dativus), שמשמשת כדי לתאר את המושא העקיף של פועל, או את הנמען (recipient) של פעולה כלשהי. לדוגמה: Amicō pecūniam dedī, "נתתי את הכסף לחבר".
- יחסת המושא הישיר (Accusativus), שמשמשת כדי להגדיר את המושא הישיר של פועל. לדוגמה: Amicō pecūniam dedī, "נתתי את הכסף לחבר".
- יחסת הפנייה (Vocativus), שמשמשת כדי לתאר פנייה ישירה לאדם. לדוגמה: Et tu, brute? "הגם אתה, ברוטוס?". יחסת הווקטיב בדרך כלל זהה לנומינטיב, פרט לשמות עצם זכריים מהנטייה השנייה שמסתיימים ב-us.
- יחסת המוצא (Ablativus), שמשמשת לתיאור מוען של פעולה או תנועה ממקום אחד לאחר, וכמו גם ליצירת תוארי פועל (Adverb) ושימוש יחד עם מילות יחס.
- יחסת המקום (Locativus), שקיימת רק עבור מספר קטן של מילים ומתארת מיקום מסוים (לרוב המילים נעשה שימוש במילות יחס במקום). למשל: Rōmae habitō, "אני גר ברומא".
לדוגמה, טבלת הנטייה של המילה "Dominus", שמשמעותה אדון או שליט, ומשתייכת לנטייה השנייה (Second Declension).
| יחסה | יחיד | רבים |
|---|---|---|
| נושא | Dominus | Dominī |
| פנייה | Domine | Dominī |
| שיוך | Dominī | Dominōrum |
| מושא עקיף | Dominō | Dominīs |
| מושא ישיר | Dominun | Dominōs |
| מוצא | Dominō | Dominīs |
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ נטיית שם במילון תורת הצורות [בלשנות] (תשע"ח), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ Frede, Michael (1994). "The Stoic Notion of a Grammatical Case". Bulletin of the Institute of Classical Studies. 39: 13–24. doi:10.1111/j.2041-5370.1994.tb00449.x. JSTOR 43646836free
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link) - ^ "Linguaggio nell'Enciclopedia Treccani".
- ^ Frederic M. Wheelock, Richard A. LeFleur, Wheelock's Latin, עמ' 90
