ויקיפדיה

ניו יורק פוסט

ניו יורק פוסט (באנגלית: New York Post) הוא העיתון ה-13 שפורסם בארצות הברית והראשון שפורסם באופן קבוע כעיתון יומי. מאז 1976, העיתון נמצא בבעלות חברת ניוז קורפ שבשליטתו של איל התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק, ונכון לתחילת 2021 תפוצתו היא 149,614 עותקים ליום, במקום השישי מבין העיתונים היומיים בארצות הברית[1].

Internet-news-reader.svg ניו יורק פוסט
New York Post
New York Post.svg
תדירות עיתון יומי
פורמט טבלואיד
מו"ל ניוז קורפ עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד אלכסנדר המילטון עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ניוז קורפ עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 16 בנובמבר 1801 – הווה (221 שנים)
שפה אנגלית
מערכת מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 1090-3321, 2641-4139
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
nypost.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

במאה ה-19עריכה

העיתון נוסד ב-1801 על ידי אלכסנדר המילטון עם כ-10,000 דולר (שווה ערך ל-155,540 דולר ב-2020) שגייס מקבוצת, בשם "ניו יורק איבנינג פוסט" בפורמט ברודשיט. המשקיעים השותפים של המילטון כללו במפלגה הפדרליסטית, כמו רוברט טרופ ואוליבר וולקוט, שנרתעו מהבחירה של תומאס ג'פרסון לנשיא ארצות הברית ומהעלייה בפופולריות של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. המילטון בחר בוויליאם קולמן כעורך הראשון שלו.

וויליאם קאלן בראיינט הוא העורך המפורסם ביותר של העיתון במאה ה-19, שהיה גם משורר ידוע. העיתון תחת עריכתו של בראיינט נחשב למכובד ורציני, והוא זכה לשבחים מהפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל, ב-1864.

בקיץ 1829, בראיינט הזמין את הסופר והמשורר ויליאם לגט(אנ') לכתוב בעיתון. שם, בנוסף לביקורות ספרותיות ודרמה, החל לגט לכתוב מאמרי מערכת פוליטיים. לגט דגל בהתנגדות חריפה לבנקאות מרכזית ותמך בארגון איגודי עובדים. הוא היה חבר במפלגת שוויון הזכויות. לגט הפך לבעלים ועורך משותף של העיתון בשנת 1831, בסופו של דבר עבד כעורך יחיד של העיתון בזמן שבראיינט נסע באירופה בשנים 1834 עד 1835.

בעלים משותף נוסף של העיתון היה ג'ון ביגלו, שנולד במלדן-און-הדסון, ניו יורק. מ-1849 עד 1861, הוא היה אחד מהעורכים והבעלים המשותפים של ה"איבנינג פוסט".

ב-1881 השתלט הנרי וילארד על ה"איבנינג פוסט", כמו גם על עיתון "The Nation", שהפכה למהדורת סוף השבוע של ה"איבנינג פוסט". עם רכישה זו, העיתון נוהל על ידי הטריומווירט של קרל שורץ, הוראס ווייט ואדווין ל. גודקין. כששורץ עזב את העיתון ב-1883, גודקין הפך לעורך הראשי. ווייט הפך לעורך הראשי ב-1899, ונשאר בתפקיד זה עד פרישתו ב-1903.

במאה ה-20עריכה

וילארד מכר את העיתון ב-1918, לאחר שהאשמות נרחבות על אהדה פרו-גרמנית של העיתון, במהלך מלחמת העולם הראשונה, פגעו בתפוצתו. הבעלים החדש היה תומאס למונט, שותף בכיר בבנק ג'יי.פי מורגן ושות'.אך הוא לא הצליח לעצור את ההפסדים הכספיים של העיתון, ומכר אותו לקונסורציום של 34 אנשי פיננסיים ורפורמים פוליטיים, ובראשם אדווין פרנסיס גיי, דיקן מבית הספר לעסקים באוניברסיטת הרווארד. סיירוס ה.ק. קרטיס רכשה את העיתון ב-1924 והפכה אותו לזמן קצר לצהובון לא סנסציוני.

ב-1934, ג'יי דייוויד סטרן רכש את העיתון, שינה את שמו ל"ניו יורק פוסט", וחזר לפורמט הברודשיט ולנקודת המבט הליברלית שלו.

ב-1939 רכשה דורותי שיף את העיתון. בעלה ג'ורג' בקר מונה לעורך ומוציא לאור. העורך השני ובעלה השלישי טד ת'אקרי הפכו למוציא לאור ועורך משותף עם שיף ב-1942. יחד, הם עיצוב מחדש את העיתון לפורמט הצהובון המודרני שלו. בשנת 1949, ג'יימס וכסלר הפך לעורך העיתון, וניהל הן את החדשות והן את עמודי המערכת. ב-1961, הוא העביר את מדור החדשות לפול סאן ונשאר כעורך עמוד המערכת עד 1980.

תחת כהונתו של שיף הפוסט הוקדש לליברליזם, תמיכה באיגודים מקצועיים וברווחה חברתית, והעסיק כמה מכותבי הטורים הפופולריים ביותר באותה תקופה, כמו ג'וזף קוקמן, דרו פירסון, אלינור רוזוולט, מקס לרנר, מורי קמפטון, פיט המיל ואריק סוואריד, בנוסף למבקר התיאטרון ריצ'רד ווטס ג'וניור ולבעל טור הרכילות ארל ווילסון. בתקופתו של שיף הגיעה העיתון לשיא התפוצה שלו עם מכירות של מעל ל-700,000 עותקים יומיים.

בבעלות מרדוקעריכה

ב-1976 תאגיד "ניוז קורפ", שבשליטת המיליארדר רופרט מרדוק רכש את העיתון בכ-30 מיליון דולר[2].

בגלל התקנות הפדרליות המגבילות בעלות צולבת בכלי תקשורת, לאחר שמרדוק רכש את ערוץ WNEW-TV וארבע תחנות אחרות מחברת "מטרומדיה" כדי להשיק את רשת טלוויזיה "פוקס", מרדוק נאלץ למכור את העיתון תמורת 37.6 מיליון דולר ב-1988, לפיטר. ס' קאליקוב, אייל נדל"ן ללא ניסיון חדשותי[3]. הוא שכר את ג'יין אמסטרדם, העורכת המייסדת של המגזין "Manhattan, inc", כאישה העורכת הראשונה שלו, ותוך שישה חודשים העיתון הפחית את הכותרות הסנסציוניות. בתוך שנה, אמסטרדם פוטרה על ידי קאליקוב, שלפי הדיווחים אמר לה: "אמין לא מוכר... הסקופים הגדולים שלך נהדרים, אבל הם לא מוכרים יותר עיתונים"[4].

כשקליקוב הכריז על פשיטת רגל ב-1993, העיתון נוהל באופן זמני על ידי סטיבן הופנברג, איש כספים שלימים הודה באשמה בהונאת ניירות ערך[5], ובמשך שבועיים על ידי אייב הירשפלד, שעשה את הונו בבניית חניונים[2]. זמן קצר אחר כך "ניוז קורפ" ומרדוק רכשו שוב את העיתון, לאחר שגורמים פוליטיים שונים, כולל המושל הדמוקרטי של ניו יורק מריו קואומו, שכנעו את רשות התקשורת הפדרלית להעניק למרדוק ויתור קבוע מכללי הבעלות הצולבת, שאילצו אותו למכור את העיתון חמש שנים קודם לכן. ללא פסיקה זו של רשות התקשורת הפדרלית, העיתון עמד בפני סגירה.

מרדוק שינה את קו המערכת מליברלי לשמרני, בדומה לתחנת החדשות Fox News השייכת גם לו. וסגנון העיתון הפך לצהובון, בסגנון עיתון "הסאן" הבריטי שגם בבעלות מרדוק. בתחילת שנות ה-2000 מינה מרדוק את בנו לאכלן מרדוק כמו"ל, עד שהוחלף ב-2005 בידי פול קרלוצ'י[6]. בספטמבר 2000, הוריד מרדוק את מחיר גיליון יום חול ל-25 סנט מ-50 סנט, במטרה להגדיל את התפוצה על חשבון הצהובון המתחרה "ניו יורק דיילי ניוז". בעקבות שינוי המחיר תפוצת "הניו יורק פוסט" זינקה ב-45% ל-620,000 עותקים יומיים ב-2003, עם זאת באותה עת "ניו יורק דיילי ניוז" עדיין הוביל עם 737,000 עותקים. ה"דיילי ניוז" הוביל גם בצורה משמעותית בימי ראשון, עם מכירות של 811,000 עותקים לעומת 420,000 של ה"ניו יורק פוסט"[7].

תחת בעלותו של מרדוק העיתון מעולם לא היה רווחי וסובסד על ידי העסקים האחרים שלו[8]. בספטמבר 2007, השיק העיתון, בניסיון למשוך מפרסמים בעלות גבוהה יותר, מגזין סוף שבוע יוקרתי בשם "פייג' 6" (עמוד 6), על שם עמוד הרכילויות של העיתון[9]. בשנת 2009 חתם העיתון על הסכם עם העיתון "ג'רוזלם פוסט", להפקת מוסף שבועי שמתמקד בעיקר בישראל, עם כתבות על פוליטיקה, בריאות, מדע ואמנות[10]. בעקבות המעבר לקריאת חדשות באינטרנט, סבל העיתון מירידה חדה בתפוצתו מ-כ-500,000 עותקים ב-2009[11], לכ-150,000 עותקים יומיים ב-2021[1].

ביקורות, חשיפות ושערוריותעריכה

הפוסט ספג ביקורת מאז תחילת הבעלות של מרדוק בשל סנסציוניות, קידום אג'נדות פוליטיות של מקורביו, והטיה שמרנית. ב-1980, ה-Columbia Journalism Review קבע כי "ניו יורק פוסט היא כבר לא רק בעיה עיתונאית. זו בעיה חברתית - כוח של רוע"[12].

הפוסט הואשם בעיוות הסיקור החדשותי שלו כדי להתאים לצרכיו העסקיים של מרדוק, במיוחד הימנעות נושאים שעלולים להיות לא מחמיאים לממשלת הרפובליקה העממית של סין, שם מרדוק השקיע רבות בשירותי טלוויזיה בלוויין[13]. במאמר ב-2019 ב"ניו יורקר", קן אולטה כתב כי מרדוק "לא מהסס להשתמש בפוסט כדי לזלזל ביריביו העסקיים", והמשיך ואמר כי תמיכתו של מרדוק באד קוץ', בזמן שהתמודד על ראשות עיריית ניו יורק "זלגה לדפי החדשות של הפוסט, כשהעיתון מפרסם באופן קבוע סיפורים זוהרים על קוץ, ולפעמים דיווחים פראיים על ארבעת מיריביו העיקריים"[14]. לפי ה"ניו יורק טיימס", צוות הקמפיין של רונלד רייגן יחס למרדוק והפוסט את ניצחונו בניו יורק, בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1980[15]. מאוחר יותר רייגן "ויתר על איסור להחזיק תחנת טלוויזיה ועיתון באותו שוק", ואיפשר למרדוק להמשיך לשלוט ב"ניו יורק פוסט" וב"בוסטון הראלד" תוך התרחבות לשוק הטלוויזיה במקביל.

באפריל 2003, עורכת לשעבר ב"ניו יורק פוסט" תבעה את העיתון, בטענה שהוא מפלה אמריקאים ונשים. בתביעתה טענה שהעיתון מחליף את ההנהלה הבכירה בגברים אוסטרלים ובריטים. התובעת מרלין מאטליק, הייתה האשה הבכירה ביותר בתפקיד עריכה בעיתון, ופוטרה מעבודתה כעורכת מוסף בתחילת 2002[16].

בסקר משנת 2004, שנערך על ידי אוניברסיטת פייס, העיתון דורג כאמצעי החדשות הכי פחות אמין בניו יורק, וכלי החדשות היחיד שקיבל יותר תגובות שכינו אותו "לא אמין" מאשר אמין (44% לא אמין עד 39% אמין)[17].

במאי 2008, חשף העיתון את זהותו של איש עסקים אמריקאי, שהיה מעורב בפרשת השחיתות של אהוד אולמרט, למרות צו איסור הפרסום בישראל בנוגע לחקירה[18]. המידע היה זמין אחר כך מיד, בתרגום לעברית, ברשת האינטרנט[19].

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020 תמך העיתון בדונלד טראמפ. באוקטובר 2020 פרסם העיתון על מציאת אימיילים שלכאורה מאשרים שהמועמד לנשיאות, ג'ו ביידן, סייע לבנו האנטר לגרוף מיליוני דולרים בעסקים באוקראינה. הידיעה נחשפה תוך זמן קצר כחסרת בסיס. כמה שעות לאחר מכן, פייסבוק וטוויטר הודיעו כי מאחר שאין ראיות של ממש מאחורי הסיפור, הן ימנעו את הפצתו. טוויטר מנעה מהמשתמשים שלה לתת לינקים לסיפור, ופייסבוק הודיעה שהסיפור צריך לעבור בדיקה של בודקי העובדות שלה[20]. לאחר זכייתו של ג׳ו ביידן בבחירות, הפסיק העיתון את תמיכתו בטראמפ. ב-27 בדצמבר 2020, פרסם מאמר מערכת בו האשים את טראמפ כי ניסיונותיו לבטל את תוצאות הבחירות שבהן הפסיד, הן בבחינת "עידוד הפיכה בלתי דמוקרטית"[21].

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ניו יורק פוסט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 William Turvill. "Top 25 US newspapers by circulation: America's largest titles have lost 20% of print sales since Covid-19 hit", Press Gazette, AUGUST 25, 2021.
  2. ^ 1 2 בני אבני, ניו יורק, העיתון שירד מהפסים, חדשות, 26 במרץ 1993
  3. ^ רן דגוני, "ניו־יורק פוסט" ־ העיתון הוותיק ביותר בארה"ב ־ ניצל שוב מסכנת סגירה, מעריב, 17 בספטמבר 1990
  4. ^ מיכל מירון-שקד, לאן את הולכת, מיס אמסטרדם,, חדשות, 10 בספטמבר 1989
  5. ^ מאת רן דגוני, וושינגטון, ‏20 שנות מאסר לסטיוון הופנברג, לשעבר מו"ל "ניו-יורק פוסט", באתר גלובס, 10 במרץ 1997
  6. ^ רויטרס, מונה מו"ל קבוע לעיתון "ניו יורק פוסט" לאחר עזיבתו של בן בעל הבית לאכלן מרדוק, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2005
  7. ^ יעקב שרגל, ניו יורק, ‏ה"ניו יורק פוסט" בתאוצה על חשבון ה"דיילי ניוז", באתר גלובס, 15 במאי 2003
  8. ^ דפנה מאור, רופרט מרדוק: גאון או מתאבד, באתר TheMarker‏, 12 באפריל 2010
  9. ^ ניו יורק טיימס, ה"ניו יורק פוסט" יוציא לאור מגזין סוף שבוע מלוטש כדי למשוך מפרסמים יוקרתיים, באתר TheMarker‏, 17 בספטמבר 2007
  10. ^ ניו יורק טיימס, אופיר בר-זהר, "ג'רוזלם פוסט" יפיק מוסף שבועי ל"ניו יורק פוסט", באתר הארץ, 19 באפריל 2009
  11. ^ רן דגוני, וושינגטון, ‏עוברים לאינטרנט: ירידה חדה בתפוצת העיתונים בארה"ב, באתר גלובס, 27 באוקטובר 2009
  12. ^ Columbia Journalism Review, volume 18, number 5 (Jan/Feb 1980), pp. 22–23.
  13. ^ James Barron and Campbell Robertson (19 במאי 2007). "Page Six, Staple of Gossip, Reports on Its Own Tale". הניו יורק טיימס. ארכיון מ-2 בפברואר 2017. נבדק ב-19 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Auletta, Ken (25 ביוני 2007). "Promises, Promises". The New Yorker (באנגלית). ארכיון מ-11 בינואר 2019. נבדק ב-26 באפריל 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Mahler, Jonathan; Rutenberg, Jim (3 באפריל 2019). "How Rupert Murdoch's Empire of Influence Remade the World". הניו יורק טיימס. ארכיון מ-26 באפריל 2019. נבדק ב-26 באפריל 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ תביעה נגד "ניו יורק פוסט" על אפליית נשים ואמריקאים, באתר הארץ, 3 באפריל 2003
  17. ^ Jonathan Trichter (16 ביוני 2004). "Tabloids, Broadsheets, and Broadcast News" (PDF). Pace Poll Survey Research Study. ארכיון (PDF) מ-23 ביוני 2004. נבדק ב-7 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ TheMarker, ה"ניו יורק פוסט" חשף את זהותו של איש העסקים האמריקאי המעורב בפרשת אולמרט החדשה, באתר הארץ, 6 במאי 2008
    שירות גלובס, ‏צו איסור הפרסום טבע באוקיאנוס האטלנטי? "ניו-יורק פוסט" מפרסם את פרטי החקירה נגד רה"מ אולמרט, באתר גלובס, 6 במאי 2008
  19. ^ גיא גרימלנד, למרות צו איסור הפרסום: האינטרנט מספק פרטים נרחבים אודות פרשת אולמרט החדשה, באתר TheMarker‏, 8 במאי 2008
  20. ^   גיא רולניק, כשצהובון של מרדוק מתנפל על ג׳ו ביידן - צוקרברג מודאג פתאום מפייק ניוז, באתר TheMarker‏, 15 באוקטובר 2020
  21. ^   סוכנויות הידיעות, סוף הרומן: העיתונים של מרדוק תוקפים את טראמפ; "תפסיק את הטירוף", באתר TheMarker‏, 29 בדצמבר 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניו_יורק_פוסט&oldid=35606979"